שבוע הספר | ספרים מומלצים: מחתרת של אדם אחד

גליה עוז
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה עוז

נפלו בחלקי הכבוד והעונג להכתיר את ספרה של נורית גרץ כהונאה הגדולה של השנה החולפת, "עבודה בעיניים" מהסוג הערמומי ביותר, מבית היוצר של כותבת משוכללת. "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", שהמחברת שלו עומדת לכאורה בצל, על תקן אשתו הצנועה והמוכשרת של האיש המפורסם עמוס קינן, הוא רומן פורץ גבולות ונועז במסווה של כתיבה ביוגרפית שקולה. לכתיבה של גרץ יש תכונות של מתכת אצילה. המכשיר המדויק ביותר שלה הוא הנימה העניינית, הכמעט-קלינית שלה, שיש בה איזה הומור מתעתע, אישי ביותר, שיוצר הלך רוח של משובה ושל פריקת עול גם בתוך הסצינות הרציניות ביותר.

אבל נורית גרץ הסופרת אינה נורית גרץ הגיבורה הספרותית. כנפש פועלת, גרץ היא מחתרת של אדם אחד, הכוח המניע של העלילה, דמות שפועלת נגד גרץ הסופרת ונגד האירוניה הרכה שלה, במאמץ עיקש לחשוף את האמת (וכאן הכוונה היא לאמת עובדתית מהסוג הישן, לא אמת פוסט-מודרניסטית ולא יחסית). גרץ הגיבורה פועלת כקטליזטור, משנה את הרומן "מלמטה", עושה את ההבדל בין "היה" ל"לא היה". החקירה שלה, הנוקבת דווקא בחוסר התוקפנות שבה, משנה את הפרסונה הציבורית של עמוס קינן לתמיד. ההודאה שלו במעשים, גם כשהיא נעשית באיחור ובחוסר רצון - היא השיא הדרמטי של הספר.

מי שרצה תיעוד תקופתי מאופק, ימצא את עצמו בתוך שדה מערכה סוער במיוחד, במלחמה על הזיכרון. מי שקיוו לטלנובלה משפחתית עסיסית, יגלו שהריחוק, לא פחות מהקרבה, גורמים להם להפוך את הדפים בקדחתנות, ושדווקא הדברים שלא נאמרים הם שעושים מהספר הזה מותחן. העמדה המוסרית שגם הגיבורה וגם הסופרת אינן מנסחות במלים נהפכת להיות הפנס שלאורו הסיפור הזה נקרא. אבל לא האג'נדה המוסרית היא לב העניין, אלא דווקא הרוח הפראית, השוברת כמעט כל מוסכמה, שהיא מסימני ההיכר של ספרות יפה מאוד.

ספרה האחרון של גליה עוז, "שקשוקה שתיים", ראה אור בהוצאת כתר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ