במבי שלג
במבי שלג

"נחמה", ספרה של חיותה דויטש (ידיעות ספרים), הוא בעיני ספר פורץ דרך. חשיבותו העיקרית נובעת לא רק מהתחקיר האיכותי ששימש בסיס לספר ולא רק מיכולתה של הכותבת לספר סיפור בצורה מרתקת. "נחמה" הוא בבחינת סנונית המבשרת על שובן של הביוגרפיות אל מרכז הזירה הספרותית שלנו.

זה שנים רבות שכתיבת ביוגרפיות אינה זוכה לכבוד המגיע לה וכותבים רבים וטובים מדירים את רגליהם מן הזירה ההיסטורית-תרבותית-חברתית החשובה הזאת. ביוגרפיות נחשבות "חסרות רייטינג" ורק מו"לים מעטים מעזים לקפוץ למים הקרים הללו, שהפרוטה אינה מובטחת בהם. דויטש קפצה למים הקרים הללו מצוידת בשתי תחושות חזקות שעזרו לה להגיע אל חוף מבטחים: הראשונה היא האהבה והכבוד העצום שהיא ובני משפחתה רחשו למורה הדגולה נחמה ליבוביץ, ואהבה זו שימשה מנוע לכתיבת הספר והיתה בסיס למחויבות להצליח במשימה; השנייה היא הוודאות הפנימית של הכותבת שיש קהל לדמות מופת זו ושהספר יימכר בשל כך, ולא יעלה אבק במחסני ההוצאה לאור.

זו ביוגרפיה שגיבורתה היא לא רק אשה חשובה, אלא גם אשה דתית, יחידה ומיוחדת בדורה: הראשונה שנהפכה למלמדת תורה להמונים. הנה כי כן, מתברר כי יש ביקוש לביוגרפיות איכותיות אודות דמויות בעלות השפעה סגולית על התרבות והחברה; דמויות שלא היו תמיד באור הזרקורים, אך תרומתן המתמשכת לעולמנו ממשיכה להדהד זמן רב לאחר לכתן מעמנו.

ספר נוסף שאהבתי מאוד השנה הוא ספרו של מאיר בוזגלו, "שפה לנאמנים" (כתר). הספר מתעכב בעדינות על סוגיה בעלת משמעות אדירה: האם היהדות היא ציוויליזציה שתכליתה לדווח באופן מדויק ונטול פניות על אירועים היסטוריים, או שהיא תרבות שבה הסיפור שמספרים ההורים לילדים הוא זה שמכונן את הזהות הלאומית. אהבתי את האבחנה בין דיווח לבין מסירה שקיימת בספר ואת ראיית היהדות כמסורת של נאמנות להורים. אני גם מזדהה עם הרעיון המובא בספר, שההגדרות דתי, חילוני ולאומי איבדו את תוקפן והן הגדרות סוציולוגיות; בעיני בוזגלו, הן אינן מסוגלות לפרש לנו את המצב הממשי של העם שלנו בשעה זו, ולתאר את עושרו, את מורכבותו ואת האתגרים העומדים בפניו.

חשיבותו של הספר בעיני היא בהיותו ראש וראשון בקריאת הצורך למלא את החלל ההגותי העצום הקיים כעת במחשבה הלאומית, זו שמתפקידה לכונן את האפשרות "לתפור" מחדש את העם היהודי באמצעות יצירת מרחב הגותי שאיננו מדיר את מי שאיננו דומה לי. ספרו של בוזגלו הוא בבחינת מאמץ פילוסופי בכיוון הנכון, הדוחה כל קנאות מגזרית. הוא מציע להכיר כיורש הנאמן לעם את מי שמחויב לעתיד של העם היהודי, על צבעיו ופלגיו. ועל זה נאמר: סוף סוף.

במבי שלג היא עורכת המגזין "ארץ אחרת"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ