שבוע הספר | ספרים מומלצים: לבו של הסבל

דנה אמיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה אמיר

הספר המומלץ שלי הוא "תחינה על האינטימיות", מאת אלחנן ניר (הקיבוץ המאוחד). מחזור השירים היפהפה הזה אינו רק קינה על מות אם, או קינה על העדר. זהו רצף המנכיח מתוך ההעדר הזה דווקא את החי, את הממאן לחדול. בין האבל על השם הפרטי לאבל על השם הכללי, בין האבל על האם שהיה לאבל על הילד שהיה לה - מונצחת שאלה קיומית הנוגעת למלאכת האבל של החיים עצמם: איך לא לאבד את שם הילד לתוך שמות המבוגר? איך לא לשמוט את החד-פעמי, את הבלתי חוזר - לתוך המובן מאליו, לתוך המתבקש, לתוך המשותף?

"וכח הנושר/ וכח האוהב", כותב אלחנן ניר. שני הכוחות הגדולים של הקיום: כוח האוהב, שהוא כוחו של הנצחי, וכוח הנושר, שהוא כוח החלוף. את שניהם העניקה לו האם הזאת בעצם מהותה: את המגע המוקדם, מוקדם מדי, עם החלוף, ואת הכוח הנחלץ לאסוף מתוך החלוף הזה את הנצח, נשאר ומשאיר. ובין שניהם היא תלויה אליו "על חוט הצעקות", נרעדת כמו שיכולה להיות רק תחינה התלויה בין שניים, גם כשאין היא נשמעת עוד אלא מגרונו של אחד.

ספר שהוחמץ בעיני, מבחינת הדיון הציבורי השנה, הוא "הצב מצב בעמק רפאים" מאת דפנה בן-צבי עם איורים של עמית טריינין (הקיבוץ המאוחד). ספר הילדים החכם הזה הנו מסע חיפוש של חבורת חיות מקסימה אחרי מה שהם מכנים "המועקה", או אחרי השורש המלנכולי. מה הם יודעים על המועקה הזאת? שלא ברור אם היא ממוקמת בפנים או בחוץ, נראית או רק רואה, ניתנת לגילוי או חמקמקה ללא תקנה. שערפל סמיך אופף אותה והיא קשורה בחיפוש אחר דברים שאבדו. שצריך לרדת מאוד עמוק, או לפחות מאוד נמוך, כדי למצוא אותה. בדרך למקום הנמוך הזה אכן חוצה מסעה של חבורת החיות הצבעונית את כל השאלות שתורת הנפש - בחיפושה העתיק אחרי שורשי אותה מועקה - עברה דרכן. אלא שמשהו באופן שבו נשאלות השאלות הללו כמו מוחק את הקלישאה מן הקלישאה, את ההיסטוריה המדעית מן השאלה, משאיר רק את סימן השאלה עצמו, כאילו היה חקוק על פניו של ילד. בסופו של דבר מגיעות החיות למסקנה שאי אפשר ללכוד את המועקות מפני שהן למעשה סוג של בבואה: "צל שהתקלקל". "צל שהתקלקל", מפני שבשונה מן הצל אין המועקה מזכירה את הדבר שהיא צלו - אלא מאפשרת לו לחמוק. זהו לבו של הסבל המלנכולי, מלמדת אותנו בן-צבי: המלנכוליה אינה "אוחזת" או מסמנת אובייקט, היא שומטת אותו. הבנה מפתיעה, נוגעת ללב, כזו שיש לה אותה גדולה המאפשרת להחזיק עומק וחדות יוצאי דופן מבלי לאבד את קסמו של הספר כספר ילדים.

בסוף אבל אמרה

אלחנן ניר

ולאט אנחנו מתעדנים, מתרקמים,

מבקשים למצא הרך והשקע.

בסוף נהיה מחליטים.

אבל יש לי הבורח

אבל יש לי הפוחד

וסורג, שזו את, ואת זה לחש

כי היתה גם כנפים. ידע

ואז התקרבה: תראה ארצות שגלינו,

נהרות שמשכנו, המערות,

העדנה שאחר הכלות.

תגע: הבית שאנחנו בונים. השתין.

והרגיש הדפק כמו הרגע ראשון.

אבל יש לי הרעידת מבלי אדמה

אבל יש לי הכאב מבלי הגוף

להתחמם, ולמה שלא נהיה פשוט

ומה יתנו הדמיונות

ואיזה חלומות תניח על המים

בסוף אבל אמרה

בוא

הד"ר דנה אמיר היא פסיכולוגית ומשוררת. ספרה "על הליריות של הנפש", יצא בהוצאת מאגנס ואוניברסיטת חיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ