דני גוטוויין
דני גוטוויין

המאה היהודית יורי סלזקין. תירגמו מאנגלית כרמה פלד ושחר פלד. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 485 עמ', 89 שקלים

יורי סלזקין פותח את ספרו בהכרזה מאתגרת: "העידן המודרני הוא העידן היהודי והמאה ה-20 - היא המאה היהודית". בספר הזה, שהוא מין גרסה יהודית ל"קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה, מגיע סלזקין גם למסקנות פוליטיות דומות - המתגלות כהנחות המוצא האידיאולוגיות שלו, ומכתיבות את הניתוח ההיסטורי שהוא מציע ועומדות בשורש כשליו התיאורטיים.

בסוף המאה ה-20, טוען סלזקין, נראה כי הליברליזם האמריקאי ניצח את שתי החלופות האחרות שעמדו לפני יהודי רוסיה בראשיתה: המהפכות הסוציאליסטית והציונית. "המאה היהודית" הוא אפוא מניפסט הניצחון היהודי-אמריקאי, המארגן את העבר בהתאם לתמונת העתיד שסלזקין רוצה להנחיל: כשם שבתולדות העמים המאה ה-20 היתה המאה היהודית, כך בתולדות היהודים המאה ה-21 תהיה המאה האמריקאית.

ניצחון הדפוס היהודי-אמריקאי מודגש באמצעות סיפור הכישלון של הניסיון היהודי-סובייטי, שמדרש עלייתו ונפילתו תופס יותר מחצי הספר. יהודים, מציין סלזקין, מילאו תפקיד מוביל במודרניזציה של ברית המועצות ובלטו בקרב העילית הפוליטית והמקצועית הסובייטית. ואולם, אם בשנות ה-20 וה-30 היו היהודים "חופשיים להצליח", משום ש"כלאומיות נטולת צורה" הם נתפשו כ"קאסטה של סובייטים למופת", הרי שבהמשך הידרדר מעמדם. בעקבות "האתניזציה" של המדינה הסובייטית ו"הלאומיזציה" של יהודי ברית המועצות - שהועצמה על ידי הקמת מדינת ישראל - הודרו היהודים כ"זרים באופן מהותי" ונרדפו כבעלי "נאמנות פוטנציאלית למדינה זרה ועוינת".

בין אתניות לנורמליות

למרות שיש לה "דמיון משפחתי רחוק לברית המועצות", ישראל, מרגיע סלזקין, "לא תמות". ובעקבות דיון המתמקד בייצוגיה התעמולתיים - מין הכלאה בין "אקסודוס" ל"ג'נין, ג'נין" - הוא קובע כי יהיה על ישראל למצוא "איזון חדש" בין אתניות לנורמליות: מבחינה דמוגרפית ותרבותית, מסביר סלזקין, ישראל היא חברה "אירופית", השרויה "בלב החשכה ה'מזרחית'", אך היא גם חלק מ"מהפכת המאה ה-20 נגד המודרניות". כיום ישראל היא "השריד המערבי היחיד" של "לאומנות אינטגרלית" בנוסח שנות ה-30, שבין גילוייה הבולטים הוא מונה את הנאציזם, הפאשיזם והאפרטהייד.

אירופה, מתווה סלזקין דרך לישראל, השכילה להשתחרר מן הלאומנות בכך שדיללה אותה "במגוון טענות ותקנות 'רב-תרבותיות'", שהפכו אותה לדומה יותר לארצות הברית. וארצות הברית היא לא רק לאומנית פחות, היא גם יהודית יותר: בעוד שישראל "דחתה את מרבית התכונות המקושרות באופן מסורתי עם זהות יהודית", מדגיש סלזקין, ההגירה לאמריקה היתה לא רק בחירה "חכמה" ו"מוצלחת" יותר, אלא גם החלופה "היהודית" ביותר. הלאומיות האמריקאית מאפשרת ליהודים לשמור על זהותם כבני "דת משה" וגם מעניקה להם את "מלוא החירות של הכסף וההשכלה", שמהווים, לפי סלזקין, את הנחות היסוד של המודרניות והיהדות כאחת.

בארצות הברית בוטלה אפוא, לראשונה, זרותם של היהודים, שעיצבה את מהלך ההיסטוריה היהודית, ומומשה הזהות שבין המודרניות ליהדות. בדרך זו משחזר סלזקין את הגיון טיעוניו של פוקויאמה: כשם שנפילת ברית המועצות עשתה את הדמוקרטיה הליברלית לתצורה הסופית של הממשל בחברה האנושית ובישרה את "קץ ההיסטוריה"; כך, לאור החפיפה ש"בין ליברליזם ליהדות", המאפיינת את העידן המודרני, הרי ש"כגירסה העקבית ביותר של הליברליזם", ארצות הברית מסמנת גם את התצורה הסופית של הקיום היהודי.

הגיון "קץ ההיסטוריה" מוצא ביטוי בניתוח שמציע סלזקין ליחס שבין יהדות למודרניות. לשיטתו, המודרניות מאופיינת בעירוניות, ניידות, אוריינות, מורכבות אינטלקטואלית, גמישות תעסוקתית, הפרטת נכסים ציבוריים וחתירה לעושר והשכלה כאמצעי להגדלת רווחת הפרט.

עם נוודים

מהותם המודרנית של היהודים, לפי סלזקין, היא תולדה של מעמדם כ"נוודי שירות", משמע כזרים ששלטו בתפקידי הכספים, המסחר והשירותים בחברות חקלאיות טרום-מודרניות. כנוודי-שירות - או כ"מרקוריאנים", על שמו של מרקוריוס, אל המסחר הרומי - לא היו היהודים "יוצאי דופן": תפקיד דומה מילאו מיעוטים אתניים ודתיים נוספים כמו הצוענים והארמנים, הסינים בדרום-מזרח אסיה, ההודים במזרח-אפריקה, הלבנונים במערב-אפריקה, הערבים באמריקה הלטינית ועוד. מיעוטים אלו דמו ליהודים לא רק בתחומי העיסוק, מדגיש סלזקין, אלא גם בדפוסי הבידול התרבותיים שנגזרו מכך ואשר הגדירו את זרותם.

בשימוש בקטגוריה של נוודי-שירות מתחבר סלזקין לדיון פרשני פורה, המייחס להיותם של היהודים "עם מסחר" השפעה מכרעת על ההיסטוריה היהודית.

במוקד דיון זה ניצבת מחלוקת נוקבת ביחס למאפייני הקפיטליזם המודרני והכלכלה היהודית, המתגלית באורח מובהק בעמדותיהם המנוגדות של הסוציולוג מקס ובר והכלכלן ורנר זומברט. ובר ראה בפרוטסטנטים את מחוללי הקפיטליזם כניגודו של המסחר הימי-ביניימי. היהדות, לשיטתו, היא מודרנית רק למראית עין, והאתוס היהודי, כתוצר של החברה המסורתית, מנוגד ל"רוח הקפיטליזם", ולפיכך, בחברה המודרנית נותרו היהודים כ"פאריה-קפיטליזם" (קפיטליזם של קבוצה דחויה, שבניגוד לתפיסה הפרוטסטנטית אינו מבוסס על רציונליות). ; מנגד, זומברט סבר כי היהדות מגלמת את ערכי הקפיטליזם וכי כמי שפעלו כקפיטליסטים כבר בימי הביניים היו היהודים מבשרי הקפיטליזם המודרני.

סלזקין מאמץ את עיקרי גישתו של זומברט אם כי הוא מודה, ברוחו של ובר, שהיהודים אכן "לא השיקו את העידן המודרני", וכמעט שלא היו מעורבים בכמה מגילוייו החשובים, כמו המהפכות המדעית והתעשייתית.

כדי להקנות לתזה שלו אמינות היסטורית הוא מבטל את הניגוד שבין יהודים ופרוטסטנטים, העומד במוקד הוויכוח בין ובר לזומברט, ותוך כדי האחדה כוזבת של עמדותיהם טוען כי "הנתיב האירופי" לקפיטליזם הכיל את היהדות והפרוטסטנטיזם כ"שני אפיקים", שאותם הוא מתאר כדרכים משלימות "להצליח במשק המודרני".

כחלק ממחיקת המחלוקת בשאלת התפקיד שמילאו הפרוטסטנטיות והיהדות בעליית הקפיטליזם, מתעלם סלזקין גם מן הדיון הנרחב בשאלת יחסם של המקורות היהודיים לרוח הקפיטליזם. סלזקין טוען כי כדי לבסס את הקשר הבלבדי בין הפרוטסטנטיות לקפיטליזם "עקף" ובר את "היהודים בני התקופה".(תרגום שלי ). ביקורת זו אמנם חסרת יסוד ביחס לוובר, אך היא מסגירה את מבנה הטיעון של סלזקין, העוקף את התהליכים העיקריים שעיצבו את תולדות היהודים במאה ה-20, כדי להוכיח שהיא אכן "המאה היהודית". כך עוקף סלזקין את עקירתן של מרבית הקהילות בהן התרכזה יהדות העולם בראשית המאה ה-20: מן הקהילות היהודיות בעולם המוסלמי הוא מתעלם לחלוטין; ואילו אל השואה והשמדת יהודי אירופה הוא מתייחס כאל מושא לזיכרון יותר מאשר כאל אירוע היסטורי העושה את המאה ה-20 למאה האנטי-יהודית ביותר.

הלאה הסוציאליזם

הקביעה כי "העידן המודרני הוא העידן היהודי", אינה הולמת את תיאור מצבם של מרבית היהודים, שבראשית המאה ה-20 חיו באזורים שהיו נתונים בשלבים המוקדמים של התיעוש ולכן נחשפו למודרניזציה רק בהמשכה. לכן, עוקף סלזקין את סוגיית הייצוג הנמוך של היהודים בענפי העיסוק שהיו הציר המרכזי למודרניזציה של החברות שבקרבן הם חיו - ובעיקר בתעשייה.

במובן זה קריאת מפת הקיום היהודי שהציעו המהפכנים היהודים - הציונים והסוציאליסטים - הולמת את המציאות ההיסטורית יותר מן התיאור שמציע סלזקין: הם היו ערים לקושי שהציב עברם של היהודים כ"עם מסחר" בפני המודרניזציה, ולפיכך העלו דרכים - שעמדו במוקד המחלוקות ביניהם - לעיצובו מחדש של העם היהודי כדי להתאימו למודרניות. סלזקין עוקף אפוא את ההיסטוריה של המאה ה-20, שבה מצאו את עצמם מרבית היהודים על מסלול התנגשות עם המודרניות, על ידי הצגת המודרניות כמהותה של היהדות. הזיהוי של היהדות כ"עם מסחר" היא תנאי הכרחי להיגיון "קץ ההיסטוריה" המנחה את "המאה היהודית": כחלק מכך הוא מתאר את העיסוק בכספים, מסחר ושירותים כשלילה של מהפכנות ועיצוב עצמי פוליטי, ומכאן, שהציונות והסוציאליזם - שהפנו עורף לעיסוקים אל - מנוגדים במהותם ליהדות המתממשת בליברליזם.

סלזניק חותם את "המאה היהודית" בתיאור דיאלקטי של ניצחון החלופה היהודית-אמריקאית, ההולך ומתעצם ככל שהליברליזם משחרר את היהודים מתעוקת זהותם הקיבוצית. זוהי המסקנה שאליה מוליך הספר, שכ"היסטוריה של מנצחים" מעוניין בהווה יותר מאשר בעבר, שדימיונו נועד לבנות זיכרון קיבוצי המשמש לעיצוב העתיד. בהתאם לחוקי הז'אנר, ההכרזה על ניצחונו ההכרחי של הליברליזם היהודי-אמריקאי מלווה בהסבר מדוע כשלון מקסם-השווא של יריביו המהפכניים היה בלתי נמנע, אך גם בהתרעה מפני חזרתם האפשרית.

The Jewish Century \ Yuri Slezkine

הפרופ' דני גוטוויין הוא פרופ' במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ