אור אלכסנדרוביץ'
אור אלכסנדרוביץ'

המשיחיות התל-אביבית מתה וקמה לתחייה ביולי 1959, בקצה רחוב הרצל, על גבול אחד העם; מתוך מעטה האדישות של אמצע הקיץ קרס הבניין הישן של הגימנסיה העברית הרצליה בענן אבק. הפרידה הכפויה מדמותו הנוכחת מדי בוצעה במהירות, כמעט מבלי שנשמע קול מחאה.

בניין הגימנסיה, היכל עברי בקצה הרחוב המרכזי בעיר שקמה זה עתה מן החולות, הוקם ב-1909. האדריכלים - פרופסור לאמנות מבולגריה ומהנדס שנמלט משלטון הצאר - החליטו לעצב את הגימנסיה כבית מקדש חדש. אבן הפינה לבניין נורתה (כפי שנכתב במגילה שהוטמנה ביסודותיו) "בעשירי לחדש מנחם אב, שנת חמשת אלפים שש מאות ששים ותשע למנין בני ישראל, בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ואחת לחורבן בית המקדש" - עדות ברורה להיפוך הגורל המיוחל שבאה לחולל פעולת הבנייה.

אבל מבני האבן המזרח-תיכוניים הם ביטוי לארעיותו של החומר. בניין הגימנסיה הישן נבנה אבני כורכר חוליות ונעטף טיח גרגירי סדוק. מדרגות המלט הירוד שהותקנו בו נשחקו במהירות. כעשרים שנה לאחר שנבנה כבר החלו להרהר בהריסתו. התירוץ הרשמי: הבניין חוסם את רחוב הרצל; הקמתו בקצה העורק העירוני המרכזי היתה שגיאה תחבורתית. הסיבה האמיתית, הלא מוצהרת, היא: כבית מקדש עברי, התפוררותו של הבניין אינה במקומה. מוטב לחסלו במהירות, לפני שייהרס בעצמו. המשברים הכלכליים של שנות השלושים והמלחמה העולמית עיכבו את ביצוע גזר הדין אך לא טישטשו את הכוונות.

במארס 1951 הוסר הלוט מעל אנדרטת המייסדים של העיר העברית הראשונה, מרחק הליכה מהבניין שחיכה כבר אז, מבלי שהבין זאת, למותו. האנדרטה הוקמה על הריסות המבנה הראשון של תל-אביב, מגדל מים קטן שהסתיר את הנוף בשדרות רוטשילד. תבליט הפלדה שהוטבע באחד מצדדיה הוא עדות הירוגליפית לרצח המתוכנן. הוא מצייר את העיר העברית כמבנה תלת-קומתי של עבר, הווה ועתיד, גולם הקם על יוצריו: ברצועה התחתונה - החולות שעליהם הוקמה העיר והפועלים העמלים על יישורם; ברצועה העליונה - עיר מגדלים חדשה ודמיונית הצומחת מעל בנייני הציבור של עיר ההווה הזמני; בתווך - שורת הנידונים למוות של העיר הישנה: מימין, בית דיזנגוף הראשון, וילה כפרית צנועה שהוחלפה במוזיאון עירוני מודרניסטי, לבן, בן שלוש קומות; משמאל, מגדל המים שנהפך לאנדרטה; במרכז - הגימנסיה המתפוררת. נפילתה, רמז התבליט, תביא לקצה את תקופת המעבר, ותאותת כי הגיעה שעתה של עיר המגדלים.

לעיר המתוקנת לא די היה במחיקת דמותו של העבר; היה עליה לאתר גם חומר בנייה חדש, אינסופי, להיבנות ממנו. מתוך הריסות מלחמת העולם השנייה הזדקר כמנצח הבטון המזוין, התגשמות החלומות של דוחקי הקץ: חומר אפרורי, חסר התחלה, אמצע או סוף, גשם בוצי שירד מן השמים ונצמד בדבקות למעטה האדמה. המונוליתים הבטוניים שהקימו מהנדסיו החרוצים של הרייך בן אלף השנים הוכיחו זאת בעוצמה מצמררת. בשלהי 1959 החלה הקמת "הבניין הגבוה ביותר במזרח התיכון" במגרש שהותיר אחריו פינוי גופתה של הגימנסיה הישנה. הבטון זווג בו לצורה האדריכלית של המגדל: ביטוי טוטמי מובהק של כוח מתפרץ. הבטון הוא התשובה לפריכותו של הבניין הישן; המגדל הוא התיקון לקומתו הנמוכה.

מגדל הבטון של האחים מאיר הוא בית המקדש העברי המושלם. השם המתנוסס בראשו - "מגדל שלום מאיר" - הוא הכרזה בשחור על לבן על בוא עידן חדש. לכאורה, בניין משרדים מודרני, נציג מדומה של העקרונות הדורסניים של השוק החופשי. למעשה: מגדלור כלכלי המאיר את הדרך לעמי המזרח המנומנמים, מונולית עברי מזדקר לחוף הים התיכון.

מנחם שינקין, חבר ההנהלה של הגימנסיה ההרוסה, היטיב לנסח את הדברים בלשון עתידנית: "הננו מניחים יסוד למקדש מעט, שממנו יצאו בעוד דור, או דורות אחדים, גבורי ישראל... אחרינו יבואו דורות אחרים ויניחו אבן על אבן, אבן על אבן ושדרה על שדרה, עד שיבנו את המגדל הלאומי הגדול, שראשו בשמים..." הוא נאם אי-שם ב-1909 וכיוון לבניין הגימנסיה הראשון, אבל בעיני רוחו ראה אולי את המגדל שהחליף אותו כעבור יותר מחמישים שנה, מגדל בבל של שפה אחת - עברית.

זה היה האות להולדת עיר מגדלי הבטון החדשה, המיוחלת. נוכחותם הבלתי מחיקה של גורדי השחקים הולידה מתוכה תנועת נגד לא צפויה. ב-1984, חצי יובל לאחר שהחלה את מסעותיה בעולם, זומנה רוח הרפאים של בניין הגימנסיה לישיבת ההקמה של "המועצה לשימור אתרים", גוף פעולה שמטרתו להדחיק את מותם הממשמש ובא של בניינים מזדקנים; צללית הגימנסיה הישנה נהפכה לסמלה. בתל-אביב נפתח מירוץ התחמשות דו-ראשי, שהבטון משמש בו נשק הרתעה מושלם: מצד אחד, צמיחתה של עיר המגדלים שהובטחה בתבליט הפלדה; מהצד האחר, עלייתה של עיר הגוויות החנוטות, עיר העבר הנצחי, ההיסטורי, עיר שבה בטון טרי מוזרק לעורקיהם החלודים של בניינים גוססים. מכאן ואילך מוצמדת גווייה חנוטה לכל מגדל. צמדים-צמדים מתחילים לכסות את פני העיר, עבר ועתיד שהתמזגו למקשה אפורה אחת, אל-זמנית. שניהם מבטאים בחומר התעקשות עיוורת שלא לפנות את המקום לדורות הבאים.

ב-2005 חזרה רוח הרפאים של בניין הגימנסיה אל האדמה. לרגל יובל המאה להקמתה החליט ארגון בוגרי בית הספר לרפא את פצעי העבר בהקמת אתר פולחני שיסמן את שובו מן המתים של המקדש ההרוס. בחזית משכנה הנוכחי של הגימנסיה, ברחוב ז'בוטינסקי, הוצב שער חדש, גירסה מתכתית מוקטנת של חזית בניין הכורכר המושמד. את מקום עמודי הנחושת של חירם תפסו צמד עמודי אלומיניום צבוע.

מפעל התחייה נזקק, עם זאת, ליסוד נוסף, רוחני, שיטביל אותו לקדושת אמת. ארגון הבוגרים הכריז בהתרגשות כי איתר כמה מאבני הכורכר של הבניין המקורי, מודבקות לקירותיה של מסעדה יוונית שעמדה לסגור את שעריה. מאה אבנים מקוריות נישאו בזהירות לאתר הבנייה כדי להחליף את סורגי המתכת הדקים שבהיקף בית הספר. המסע המופלא של האבנים הקדושות הסתיים במנוחת נצח בגדר התומכת את השער החדש ומציג את מפעל התחייה כולו כמופת של התגלות על-טבעית.

אך הגדר נותרה עירומה מאבני שפה שיכסו את חלקה העליון. האיחור בביצוע חושף לעין את חוסר האמונה בנצחיותו של הכורכר, החומר שכשל בסיבוב הקודם. על רקע גזירת הסרט, לקול נאומים חגיגיים, קשה היה לנוכחים שלא לראות כיצד האבנים המוצלות מתאמצות להיאחז ברצועת בטון עיקשת הצומחת מהקרקע. הכורכר המתפורר הוא רק חיפוי. הפעם, טועים לחשוב הבוגרים, יבטיח הבטון את הנצח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ