עלבונם של בני אהרן

האוצר שהתגלה בים המלח, טוענת רחל אליאור, איננו ספרייה אבודה של האיסיים, אלא ספרייה ירושלמית של הצדוקים - והיא יוצאת להגנתם במלחמה רבת להט (יש משהו קומי בלהט אקדמי, המתעניין במחקר כאילו היה אמת של ממש)

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

זיכרון ונשייה, מאת רחל אליאור, מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, 342 עמודים

ספרה של רחל אליאור הוא בוודאי אחד הספרים המרתקים ביותר שנכתבו על המגילות הגנוזות. טיבו השערורייתי של האוצר קשור, כמובן, בראשית הדת ובאפשרות הנדירה, שאולי הודות לאקלים הקיצוני נחשפה שם ראשיתה של דת אחת, ואולי של יותר מדת אחת. אין לך דת שאינה מטשטשת בדרכים שונות את ראשיתה, שהרי ראשיתה תמיד ב"שמים". אפשר שמכאן גם תיאוריות הקשר שרווחו בשנות התשעים על מיני הסכמים חשאיים בין ישראל לראשי הנצרות, כדי להסתיר את האוצר הזה ולמנוע את חשיפתו המלאה.

הספר של אליאור מרתק משום שהוא קופץ לתוך המערבולת של "ראשית הדת". הכשל הלוגי שלה כרוך בזינוקה הנחשוני, זה הזינוק המעניק למחקר שלה את הברק.

במשך שנים נהוג היה למצוא זהות בין המגילות ובין "כת ים המלח", ולהניח ש"כת ים המלח" היתה כת האיסיים. הכת הזאת נעלמה, ולמנהגיה אין זכר בדת היהודית. מצד שני, מדי פעם זוהה קשר בין הכת הזאת, או כיתות אחרות במדבר יהודה, ובין הנצרות המוקדמת. דוד פלוסר הירבה לכתוב על הקשר הזה. הוא הזין דמיון והתלהבות בכל מי שביקשו לראות בנצרות מעין אחות של הדת היהודית, נטייה אינפלציונית בשנים שאחרי השואה. פלוסר, צריך לומר, הזהיר מפני הטעות (הנרקיסיסטית), ובמקום אחד לפחות הבחין בין מושג האמונה היהודי והמוסלמי, מצד אחד, ובין מושג האמונה הנוצרי.

מכל מקום, פלוסר בספרו "יהדות ומקורות הנצרות" דן בטקסט מן המגילות הנוגע למלכיצדק. הוא מציין את קרבתו של הטקסט על התגלותו של הכהן, "בחינת שופר אלוהי ביום הדין האחרון", לאיגרת פאולוס אל העברים, שם מכונה ישו בשם מלכיצדק. פלוסר מציין, כי על פי הטקסט ההוא, המשיח יהיה מבני אהרן, כלומר לא יהיה מבית דוד, כמו שלמדנו לייחל אליו, וגם לא מבית יוסף, כמו שלפעמים מאפיינים אותו. המשיח יהיה מזרע כוהנים. ככה שהמלוכה מבית הכוהנים (בית חשמונאי) איננה הגילוי היחיד של תרבות המעמד השליט בחיי ירושלים בימי בית שני.

הנה המקום שבו ראוי לתאר את התערבותה של אליאור. מבחינתה, המגילה של מלכיצדק איננה יוצאת דופן. האוצר שהתגלה בים המלח, היא אומרת, איננו ספרייה אבודה של האיסיים, אלא ספרייה ירושלמית של הצדוקים, או מוטב האינטלקטואלים של הדת, אשר התקיימה בתקופת בית שני. אליאור פורשת בלהט רב, שבבסיסו איזו שליחות כמעט "מיסיונרית" (אם אין זו טאוטולוגיה), את סיפור דיכויה של הדת ההיא, דת הכוהנים, שממנה נשאר רק חלק קטן בספרות היהודית הקאנונית, וחלק גדול מן הספרות הזאת, על פי תיאורה המפורט של אליאור, מצוי בספרות החיצונית וגם באוצר המגילות. עדות כלשהי לדת הזאת אפשר למצוא בתורה עצמה, בעיקר בספרי ויקרא ובמדבר.

דת הלוויים נוצחה, למרבה המזל, בידי הפרושים. אבל אליאור נלחמת בפרושים מלחמה רבת להט (יש משהו קומי בלהט אקדמי, המתעניין במחקר כאילו היה אמת של ממש). הפרושים, שגם הברית החדשה שונאת מסיבות לא ברורות, עשו מעשה נורא, מבחינתה של אליאור. הם ויתרו על דת הכוהנים. אבל זה יותר גרוע: תהליך היווצרותה של הדת היהודית ההיסטורית מתחיל עם הביטול של התורה, או אימוצה באופן חלקי מאוד (תארו לעצמכם את דת התורה, על מושגי הצדק שלה, בעיקר ההרג ההמוני, בלי השכתוב של חז"ל).

לדתיים עצמם אסור, כמובן, להודות בשבר הזה, אבל התהליך עובר דרך התלמוד הבבלי, רחוק מהמגילות או מירושלים, נמשך דרך המרכזים הגדולים של ימי הביניים, עוד יותר רחוק מירושלים ומקומראן, ומסתיים, פחות או יותר, עם "שולחן ערוך" במאה ה-16 וה-17 (עם האימוץ האשכנזי שלו).

דת הכוהנים והלוויים שהודחה, על כתבי אביה המיתולוגי חנוך, מזכירה מאוד איזו דת אפיפיורית עתיקה: טקסים, מקהלות, העלאת קטורת, זבחים, וכמובן מסים כבדים למימון החזירות הזאת של משרתי הקודש בירושלים, כמעט כמו שכר המרצים הבכירים, יורשיהם המובהקים של הכוהנים בכל התרבויות. לכן אולי גדול כעסה של אליאור על דת הפרושים, אבל למרבה המבוכה היא מצטטת את אחת האמירות המופלאות ביותר של חז"ל, כעדות שלה לשחיתות שבמהפיכה שלהם. אליאור כל כך חדורה בהזדהות עם דיכויה של האליטה הירושלמית, עד שהיא אינה מצליחה לראות כמה נפלא הפסוק של חז"ל (מסכת הוריות): "ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ". את הפסוק הנפלא הזה עצמו היא מביאה כדי לגנות את הפרושים.

אולי ראוי לצטט ממסכת שבת, כדי להסביר את דחייתה הגמורה של דת "בני אהרן" בידי חז"ל: "מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר ?ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד'. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל - גייריה (גייר אותו). אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע ?והזר הקרב יומת' אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל". לא, חז"ל לא היו דמוקרטים, אבל עולמם חדור ב"אנרכיזם" האינטלקטואלי.

כאן אנחנו חוזרים לתשוקה הגדולה של אליאור. אי אפשר להבין את הכשל הלוגי בטיעונים שלה, בלי להעניק לו את ההקשר שבתוכו היא חושבת כביכול ללא שום סתירה - האידיאולוגיה הציונית. יכול להיות שהציונות - ומכך הרי חששו בעבר הרבנים האורתודוקסים - החלה בכינון דת חדשה, זו המציבה במרכזה לא את קיום המצוות, אלא, בעקבות הנצרות, את "האדמה הקדושה", לא רק כתפילה.

הספר משופע בציטוטי מוטו. קליפורד גירץ, ברונו שולץ, קרל פופר, מאיר שלו, שימבורסקה, עגנון וכמובן ולטר בנימין. ספרתי שלושים מוטו-אים לפחות. מעבר לטעם הרע בעודף תכשיטים כזה, יש משהו סימפטומטי, לפחות בציטוט אחד מתוך התזיסים של בנימין על מושג ההיסטוריה. בנימין מזהיר מפני היותה של המסורת "כלי בידי המעמד השליט". קצת יותר ממשעשע לראות את המאמץ הגדול המושקע בתחומי המעמד השליט של ישראל בניסוח-מחדש של דת הכוהנים, כאילו הפרושים עשו "לנו" עוול וגזלו מ"אתנו" את הדת היפה שהיתה "לנו".

מתוך הדיון של אליאור מהדהדת בלא הרף מהותנות, גרוע מזה: טריטוריה. הדת שלא היתה לה טריטוריה, הדת היהודית, נהפכת להיות דת של כברת ארץ מלאת סתירות. שהרי אם "הקולקטיב שלנו" הוא יהודי (הלכה או לאומיות), מה לו ולדת ההיא, דת הכוהנים, שנשארו ממנה רק טקסטים וברכת כוהנים בבית הכנסת, ושטיפת ידיהם בידי הלוויים לפני הברכה? הנה כי כן, חזקה על הכוהנים והלוויים של הדת היהודית הכי חדשה, זו הנוצרת סביבנו, שהם נחלקים בין מגדלי הפרה האדומה והמתנחלים, ובין אנשי מדעי היהדות, שהפכו את מחקרו של גרשם שלום ממחקר התיאולוגי למחקר ארכיאולוגי במהותו.

איזהו סימפטום משותף לפרה האדומה ולכוהני הר הצופים? שני הצדדים יסתכלו עליך כאילו אתה גדעון לוי, אם תשאל אותם מאיזו זכות השתלטה מדינת ישראל על הממצאים הטקסטואליים במוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים. שום ציטוט מוולטר בנימין לא ימציא תשובה, במכון ון ליר או במכון שלם. התשובה "זה שייך לנו" לא יכולה להיות דתית, ולא יכולה להיות לאומית, בלי ההכללה של "הכל שלנו".