לצערנו, לא נוכל לפרסם | אני מאשים

דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות הספרים

תרצה ידרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תרצה ידרמן

והפעם: סיפורים ריאליסטיים נוקבים על אודות המצב.

פעם, כשהמלך רצה ללמוד על רחשי לבו של העם, הוא היה מחליף את הגלימה בטי-שירט וג'ינס ויוצא להסתובב כאחד האדם בין הבורסקאים, הנפחים ומורטות העופות. היום הזמנים השתנו: כדי לקבל תמונה מדויקת של הבעיות המציקות לנתיניו, די למנהיגנו לקרוא את כתבי היד המגיעים להוצאות הספרים. כי גם העם השתנה: למה לאזרח להתנדב בחלוקת מצרכים לנזקקים, לחטוף כדור בעין בבילעין או לעזור לקשישות לחצות את הכביש אם הוא יכול לכתוב בבית הממוזג סיפור ריאליסטי קצר ונוקב על אודות המצב?

במרכז הסיפור הריאליסטי הנוקב על אודות המצב עומד אנטי-גיבור המשתייך לאחד מהמגזרים הבאים, על כל סטריאוטיפ וקלישאה המשתמעים מכך:

עולים חדשים (רוסים/ אתיופים).

ערבים (פלסטינים/ ישראלים).

עובדים זרים (פיליפינים/ תאילנדים/ רומנים/ אחר).

מזרחים (נטולי בגרות/ מובטלים/ מוכות/ נרקומנים).

זקנים (מחלה סופנית/ אלצהיימר מתקדם/ אך צלולים).

לוקים בגופם ו/או בנפשם (נכים/ מעוכבי התפתחות/ סתם משוגעים).

זונות.

כמובן שלמען הפוך את הסיפור לריאליסטי ונוקב במיוחד, ולמען הגבר את הביקורת החברתית המשתמעת, רצוי לשלב וליצור אנטי-גיבור דו-מגזרי, תלת-מגזרי וכן הלאה. להלן כמה עלילות אופייניות:

סיפור ריאליסטי נוקב על אודות עולים חדשים: יפים היה מהנדס טילים/ פסנתרן/ מדען אטום באוקראינה, אך נאלץ לעבוד בישראל באבטחה/ ניקיון משרדים/ אפיית פחזניות. הוא נתקל במנכ"ל א' אמיר, שעולב בו. יפים מרכין את ראשו, נזכר בשכר המינימום ושותק/ נזכר בבנו הנכה ושותק/ נזכר ביום אביב נאה באוקראינה ושותק.

סיפור ריאליסטי נוקב על אודות מזרחים: אסתריקה מנקה כבר שנים את הווילה המפוארת של המנכ"ל א' אמיר, הצופה על דירת השיכון העלובה שלה. אמיר עולב בה. אסתריקה מרכינה את ראשה, נזכרת בשכר המינימום ושותקת/ נזכרת בבנה הנכה ושותקת/ נזכרת ביום אביב נאה באור יהודה ושותקת.

סיפור ריאליסטי נוקב על אודות ערבים: מוחמד היה טייח/ רצף/ כרסם בישראל שנים רבות, אך כעת אינו יכול להיכנס לארץ ולפרנס את שבעת ילדיו. במחסום הוא נתקל בחייל המילואים א' אמיר שעולב בו + אינו מתיר לאשתו ההרה לעבור + יורה בו מטווח אפס + מוודא הריגה. מוחמד מרכין את ראשו, נזכר בשכר המינימום ושותק/ נזכר בבנו הנכה ושותק/ נזכר ביום אביב נאה בג'נין ושותק.

חשוב לכתוב על הנושאים האלה, אין בינינו שום ויכוח על כך. השאלה היא מה ואיך. אבל נשים את זה בצד לרגע כי יש כאן עניין דחוף יותר: מיהו, לעזאזל, אותו ברנש, אותו א' אמיר, ששום סיפור נוקב על אודות המצב אינו שלם בלעדיו? למדנו שהוא מנכ"ל ופטריוט, ובכתבי יד נוספים נגלה שהוא בכיר בהיי-טק, אשכנזי (לשעבר אמירסקי), נשוי (לפנינת) ואב לשניים (שון וקאי), מחזיק מאהבת (דריה, הקוראת בשעות הפנאי בפרחי באך) וג'יפ. גס רוח, אטום, בריון ואכזר - בקיצור, הוא מה שפעם היה נהוג לכנות "הישראלי המכוער".

א' אמיר אמור להיות המראה שלנו. אנחנו אמורים לקרוא עליו, לזהות את עצמנו ולהתבייש, להבין שגם אנחנו, כמוהו, עושקים את החלשים ופוגעים בהם. אבל בדיוק כפי שקריאה על איזו סווטלנה גנרית לא תגרום לנו להתייחס יפה יותר לקופאית בסופר, גם אותו א' אמיר לא יעורר בנו הרהורי תשובה. אם כבר, להפך: מנכ"לים מנ?יקים שדורכים על אחרים בדרך לצמרת ובידיהם כוסית שמפניה זה מרגיע. זה לא אנחנו, מה פתאום. אם הסיפורים הללו מבקשים להצביע על עוולות ולשנות את המציאות, הרי שהקריאה בהם אפקטיווית בדיוק כמו דפדוף במוסף כלכלי.

תרצה ידרמן עבדה בכמה הוצאות ספרים. הטור מבוסס על כתבי יד שקראה במסגרת עבודתה, והציטוטים בו הם בהשראתם, ולא מתוכם

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ