פגשתי את ג'מאר פרי בספטמבר 2005, במקלט הגדול של הצלב האדום בבאטון רוז' שבלואיזיאנה. סיינטולוגים צעירים וחייכנים חילקו לפליטים את האוכל, והוא עמד בתור. זמן קצר לפני כן נעצרתי, כי דיברתי עם אנשים שפונו מביתם ללא ליווי תקשורתי, וכעת ניסיתי כמיטב יכולתי להתמזג בקהל - קנדית לבנה בים של אפריקאים-אמריקאים דרומיים. השתחלתי לתור מאחורי פרי וביקשתי ממנו שידבר אתי כאילו אנחנו ידידים ותיקים, והוא נענה בחביבות.

פרי, שנולד וגדל בניו אורלינס, שהה כבר שבוע מחוץ לעיר המוצפת. הוא נראה כבן שבע-עשרה אבל אמר לי שהוא בן עשרים ושלוש. הוא ומשפחתו חיכו וחיכו לרכבי הפינוי, וכשאלה לא הגיעו יצאו לבסוף, ברגל, תחת השמש הקופחת. לבסוף הגיעו לכאן - מרכז כנסים חסר צורה, המארח בדרך כלל תצוגות של חברות לממכר תרופות וגם את "טבח בבירה: צמרת ההיאבקות בכלוב פלדה". כעת נדחסו פנימה אלפיים מיטות מתקפלות, וערב רב של אנשים רגוזים ומותשים, תחת השגחה של חיילים עצבניים מן המשמר הלאומי, שחזרו זה עתה מעיראק.

החדשות שהתרוצצו במקלט באותו יום אמרו שריצ'רד בייקר, חבר קונגרס רפובליקני בולט מבאטון רוז', אמר לקבוצה של אנשי שדולה: "סוף-סוף טיהרנו את הדיור הציבורי בניו אורלינס. אנחנו לא הצלחנו לעשות זאת, אבל אלוהים הצליח". ג'וזף קניזרו, אחד היזמים העשירים בניו אורלינס, ביטא לא מזמן רגש דומה: "אני חושב שיש לנו כאן דף חלק להתחלה חדשה. ועם הדף החלק הזה נפרשות לפנינו הזדמנויות גדולות מאוד". במשך כל אותו שבוע מילאו את בית-המחוקקים של לואיזיאנה בבאטון רוז' אנשי שדולה מטעמם של תאגידים שונים, שעזרו לחזק ולבצר את ההזדמנויות הגדולות האלה: הפחתה במיסוי, הקלה בתקנות, עובדים זולים יותר, ו"עיר קטנה ובטוחה יותר" - כשבפועל הכוונה לתוכניות להרוס את שיכוני הדיור הציבורי ולבנות במקומם בתי-דירות בבעלות פרטית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ