סעדתי עם ארסקין בביתו הקטן והנאה, ב"בירדקייג'-ווק" ולאחר הסעודה ישבנו בספריה, לקפה וסיגריות, כאשר במקרה עלתה בשיחתנו שאלת הזיופים הספרותיים. איני זוכר כעת כיצד נקלענו לנושא זה, שהיה מוזר במידת-מה, עבורי, אך דנו באריכות במקפרסון, באיירלנד, וצ'טרטון, וביחס לאחרון, טענתי בתוקף שזיופיו לכאורה, לא היו אלא תוצאה של תשוקה אמנותית לייצוג מושלם; וכי אין לנו כל זכות לחלוק על אמן בשל התנאים בהם הוא בוחר להציג את יצירתו; וכי עד למידה מסויימת, כל אמנות היא אופן של העמדת פנים, ניסיון לממש את אישיות האמן עצמה בתוכנית דמיונית כלשהי, הנמצאת מחוץ להישג ידם של כבלי המקרים וההגבלות של חיי הממש, ומתיחת ביקורת על אמן בגין זיוף, נובעת כתוצאה מבלבול בין בעיות אתיות לבעיות אסתטיות.

ארסקין, המבוגר ממני שנים מספר, האזין לי בנימוס משועשע של אדם בגיל ארבעים, ולפתע הניח את ידו על שכמי ואמר לי, "מה דעתך על אדם צעיר בעל תיאוריה משונה אודות יצירת אמנות מסוימת, המאמין בתיאוריה שלו וביצע זיוף על-מנת להוכיח אותה?"

"אה! זהו עניין שונה לגמרי," עניתי.

ארסקין נותר דומם למספר דקות, והתבונן בסלילי העשן האפורים והדקיקים שהסתלסלו מן הסיגריה שלו. "כן", אמר לאחר שהייה קלה, "שונה לגמרי".

היה דבר-מה בצליל קולו, מרירות-מה אולי, אשר עוררה את סקרנותי. "האם אתה מכיר מישהו שעשה זאת?" שאלתי.

"כן" השיב, כשהוא משליך את הסיגריה אל אש האח - "ידיד טוב שלי, סיריל גראהם. הוא היה מקסים מאוד, טיפש מאוד, וחסר-לב לחלוטין. על כל-פנים, הוא השאיר עבורי את הירושה היחידה שקבלתי אי-פעם בימי חיי".

"ומה היא?" קראתי בצחוק. ארסקין קם ממושבו ופסע לעבר שידה גבוהה, מעשה-תשבץ, שניצבה בין שני חלונות, פתחה במפתח, ושוב אל המקום בו ישבתי, כשהוא נושא תמונה קטנה ומאורכת, שמסגרתה האליזבתנית עתיקה ודהה מעט.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ