שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איפה הילד(ה) | "כך הפכתי לנזירה"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

כך הפכתי לנזירה ססר איירה. תירגמה מספרדית: אורית קרוגלנסקי. הוצאת כתר, 124 עמ', 79 שקלים

מה ההבדל בין אמת לשקר? איך אפשר להבחין בין המציאותי למומצא, בין הממשי לדמיוני? ב"כך הפכתי לנזירה", סיפור על ילדה שהכל חושבים שהיא ילד, השאלות הללו עולות פעם אחר פעם, רק כדי שיתגלו מאוחר יותר כחסרות תוקף. בסיפורה המעניין והמאתגר של ססר, עצם האפשרות לארגן את המציאות באמצעות מושגים אלה עומדת בסימן שאלה, וקיומם כמושגים נפרדים ומובחנים מוטל בספק.

האירוע הראשון שססר, גיבורת הסיפור, זוכרת מחייה, הוא הביקור בגלידרייה עם אביה בגיל שש. הגלידה הראשונה שטועמת ססר מרה ומגעילה, ולמרות שהילדה מתכווצת בעוויתות הקאה, האב מסרב להאמין לה ומטיח בה מלים קשות: "כולם אוהבים גלידה, כולם חוץ ממך, מפגר". כולם רואים בססר ילד, כולם גם אוהבים גלידה, אך במקרה של הגלידה הזאת מתברר שחילוקי הדעות מיותרים מלכתחילה. הגלידה שאכלה הילדה אכן היתה מקולקלת, כך שאין אמת מוחלטת: לא בעמדתו של האב, המייצג את הסדר, זה שיודע את ההבדל בין ילד לילדה ובין מה שאהוב ללא אהוב, טעים ולא טעים; ולא בעמדתה של ססר, שיודעת שהיא ילדה למרות שהיא אמורה להיות ילד, ושמרגישה שהגלידה מרה, גם אם היא אמורה להיות מתוקה בכל מחיר.

הפער בין עמדת האב לעמדת הילדה מייצג מתח קבוע במשך הסיפור, בין מה שנתפש כמציאות פיסית חד משמעית לבין מגוון אפשרויות שמאתגרות את ערך האמת המוענק לה. במקרה של הגלידה, המתח נפתר. הגלידה מקולקלת. אך ססר אינה מוכנה לוותר על הקיום המקביל של האפשרויות. כשהאב טועם את הגלידה ומגלה שהיא מרה, הילדה מרגישה שהיתה "אמורה לרחף בתחושת ניצחון מוכרת, נצחון החלשים שצדקתם מוכחת מאוחר מדי... אך בניגוד לאדם בריא בנפשו, הייתי נטועה באסון וחיפשתי הסבר אחר, מורכב יותר, עוד נדבך אחד שלא יבטל את הקודם".

מנקודה זו והלאה, סיפורה של ססר הולך ומפורר את האפשרות להעניק הסברים חד משמעיים, שעולים בקנה אחד עם מה שנתפש כעובדות מציאותיות, וקורא תיגר על התנאים המאפשרים פרשנות אחת. במרחב טקסטואלי וממשי שמאפשר סתירות ורב משמעות, נוכל לשאול אילו תנאים צריכים להתקיים כדי שגלידה תהיה מתוקה תמיד? כדי שילד לעולם יהיה ילד או ילדה תהיה ילדה?

זהויות לא-נורמטיוויות, כמו זו של ססר, נדרשות לרוב לתת על עצמן דין וחשבון באמצעות שימוש במבנים סיבתיים המאפיינים, למשל, את הגישה הפסיכולוגית. כל חריגה ממה שהוגדר כנורמה נרשמת כסטייה או חולי נפשי הדורשים טיפול שמטרתו להתחקות אחר המקורות לקלקול, ומכאן ססר רואה בעצמה אדם שאינו בריא בנפשו. כך הנטייה להפנות לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים לטיפול נפשי חושפת הנחת מוצא שברגע שתימצא אמת עובדתית, הסדר יושב על כנו. "כך הפכתי לנזירה" משחק עם ההנחה הזאת, מאפשר אותה לרגעים, אך רק כדי להביא לקריסתה.

אפשר היה לתאר את הספר כרצף של אירועים טראומטיים. הריב בגלידרייה יוצא מכל פרופורציה וזעמו של האב מוביל לתוצאות הרסניות; לאחר אכילת הגלידה המקולקלת, ססר שוכבת בבית החולים חודשים אחדים, וחווה חום גבוה והזיות ממושכות; כשהיא מבריאה והולכת לבית הספר, היא חווה השפלה ונידוי. קריאה פסיכואנליטית, הקושרת בין טראומה לעיצוב המבנה הנפשי, היתה עשויה לייצר מבנה סיבתי שיסביר את היחס בין האירועים. שלילת הסמכות של ססר על ידי אביה, והפקפוק שלו ביכולתה לייצר אמת, מביאים אותה לוותר על עמדת סמכות השמורה לבנים וגברים, ולראות בעצמה ילדה. בחירותיה "לשקר" לרופא ביחס לכל שאלה ולסתור את עצמה במשך הסיפור, עשויות להתפרש כניסיון לאייש תפקיד מסוים של אשה: זו שנתפשת כמי שהיא לעולם רב-משמעית, לא החלטית ומניפולטיווית.

הסיפור אמנם מציב את אפשרות הקריאה הזאת, אך מחבל בה באופן המובהק ביותר, בכך שהגיבורה רואה את עצמה כילדה עוד לפני התקרית בגלידרייה. מה שעשוי היה להיות האירוע הטראומטי הראשון מתגלה כמאוחר לתחושה של ססר כי היא אכן ילדה. עם זאת, אי אפשר לשלול את קיומו של אירוע טראומטי מוקדם יותר, שלא נכלל ברצף הסיפור, ולמעשה העובדה שתקופה זו נמחקה כליל מזיכרונה של הילדה עשויה לעודד קריאה כזאת. הצורך במידע חוץ טקסטואלי מזכיר את הרגע שבו הטיפול הפסיכואנליטי מרים ידיים, ונזקק, אולי, לשירותיו של מהפנט. כפי שהיפנוזה היא טיפול שנוי במחלוקת, שיש הטוענים שאינו חושף הפרעות, אלא מייצר אותן, כך הצורך לחלץ טראומה קדם-סיפורית מתגלה כאפשרות עקרה לקוראים, וחושף את עוצמתו של המבנה הפסיכואנליטי כמגדיר זהות, ובייחוד זהות לא-נורמטיווית.

אופן הכתיבה רב הרמיזות מכוון לאתר יחסים סיבתיים בין פרטים, אולם האנלוגיות שעולות רבות כל כך ומעוררות אינספור סתירות, עד שהקוראים עשויים לאבד את קצה החוט. אפשרויות הקישור המרובות בין הפרטים בטקסט מהדהדות את מצבה של ססר: "אלה היו חיי: לשמוע קול, להבין מה הוא מצווה, לרצות לציית, אך ללא הועיל... כי המציאות, שהיא התחום היחיד שבו יכולתי לפעול, ניתקה ממני במהירות שבה ביקשתי להיכנס אליה". כפי שססר לא מצליחה לקרוא מימיקה ומחוות או אותיות, והיחס בין החוויה לסימן לא נהיר לה, אין הקוראים מצליחים לקרוא את העלילה באמצעות תבניות מוסכמות. לכאורה הטקסט פשוט להבנה וכתוב בלשון נגישה ובתחביר תקין, אך הניסיון לחבר בעת הקריאה בין חלקי הסיפור, ולהעניק להם משמעות אחידה, מתגלה כניסיון כושל.

לפני הקוראים עומדות דרכים רבות כל כך למשמע את הפרטים השונים, עד שהמציאות של העולם המיוצג ניתקת מהם וכך הם זוכים לראות את העולם מבעד לעיניה של ססר. חוסר היכולת של ססר לקרוא או לפענח את המוסכמות החברתיות ממקמת אותה יותר מכל בעמדה הנשית המצויה מחוץ לסדר. אם הכניסה לשפה וקבלת חוק האב היא זו שמייצרת סובייקטיוויות, הרי שססר נותרת מחוץ למשחק, התרבותי בכלל והמגדרי בפרט.

הקושי של ססר להבין סימנים, וההתעכבות שלה על אירועים מרובי משמעות, מרמזים לחוויה המורכבת של אי-נחת גופנית. לפי חוקר הספרות ג'יי פרוסר, זהות טרנסקסואלית אינה מתגבשת מתוך הליכי שינוי מגדרי גופני, אלא בראש וראשונה מתוך סוג מסוים של נראטיב, ולכן כל טרנסקסואל הוא אוטוביוגרף. לטענתו, קיום במגדר לא רצוי כרוך בסיפור חיים של ניכור גופני ותחושת אי התאמה, ולכן שינוי מגדרי מתבצע קודם כל ביצירת נראטיב אחר, ההולם את הגופניות או המגדר הנשאפים. בסיפורה של ססר, העובדות הגופניות שלה אינן מקבלות משמעות של "ילדה", אף על פי שהיא מתייחסת אל עצמה כאל ילדה. הפער בין החוויה שלה לבין הסימן שהיא מקבלת מוביל לפער רחב יותר, כך שהיחס הכללי בין המלים למציאות ניצב בסימן שאלה.

כאשר ססר מעמידה פנים שהיא מקיאה בבית החולים, כחלק מהחלטתה לשקר לרופא ביחס לכל שאלה ובדיקה, היא מרגישה ש"בנקודה זו הבדיה היתה מתבלבלת עם המציאות, החיקוי הופך לאמיתי, צובע את כל שקרי באמיתות, מפני שעוויתות ההקאה היו קדושות בעיני, כבדות משקל". חיקוי עוויתות ההקאה בבית החולים מהדהד אצל ססר את עוויתות ההקאה בגלידרייה, שהיו בלתי נשלטות ובכל זאת פורשו על ידי אביה כהעמדת פנים. כשססר מגלה שההחלטה אם מופע גופני כלשהו הוא אמיתי או שקרי היא החלטה שרירותית, כל החיקויים מתגלים כשווי ערך למקור. מה שנתפש כשקרים ביחס לגוף, כמו גם ה"שקר" הגדול מכולם, ביחס להיותה ילדה, הופך לאמת. ממשותם של התחושות והביטויים הפיסיים מתגלה ככזו שאינה מבוססת על אמת בלתי מעורערת, אלא על ביצוע מהימן שיזמן את התגובות הרצויות.

השאלה המגדרית עצמה נעדרת מן הטקסט כמעט לחלוטין. ססר היא ילדה שהכל פונים אליה בלשון זכר, אך היא אינה תוהה באופן ישיר על הזהות המגדרית שלה. במקום לספר את הנראטיב הטרנסקסואלי, שהוא בהכרח מציצני וכמעט פורנוגרפי בקומפולסיוויות שלו לפלוש אל הגוף; הסופר, ססר איירה, בחר לאפשר לקוראים לקרוא את הזהות המגדרית של הגיבורה מתוך סדרת אירועים לא קונוונציונליים. אירועים אלה אינם מאפשרים פיענוח פשוט וחד משמעי, ולכן קוראים תיגר על היחסים בין קטגוריות השפה והחשיבה, ומאפשרים את קיומן המקביל של פרשנויות מרובות וסותרות.

כפי שהגלידה אינה מתוקה, אך גם אינה דבר מר, כפי שהיחס בין אמת לשקר, בין מקור לחיקוי, ובין מהות להבניה אינו יחס ניגודי פשוט, כך גם ססר אינה נופלת לקטגוריה של ילדה או של ילד. ססר בוחרת לראות בעצמה ילדה, וסיפורה מציע שבחירה זו שרירותית או תקפה לא פחות מן האפשרות שמנגד.

אילי אבידן אזר הוא פעיל בקהילה הטרנסג'נדרית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ