עמוס הראל
עמוס הראל
הירש (מימין) עם אולמרט ופרץ במלחמת לבנון
עמוס הראל
עמוס הראל

סיפור מלחמה, סיפור אהבה גל הירש. הוצאת ידיעות ספרים, 535 עמ', 98 שקלים

מעט לפני יום השנה השלישי לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, שצוין השבוע, פירסם תת אלוף (מיל') גל הירש, מפקד האוגדה הבולט והשנוי ביותר במחלוקת במלחמה, את ספרו על אחת המערכות הטעונות ביותר בזיכרון הציבורי בעשורים האחרונים. הירש, שבסוף המלחמה תומרן לפרישה משורות צה"ל, מציג כאן באופן מלא את גרסתו לאירועים. אבל הספר האוטוביוגרפי (בגיל 45!) הוא הרבה יותר מחיסול חשבונות עם עמיתים בוגדניים ועיתונאים כפויי טובה. הירש פורש כאן יריעה רחבה, לעתים רחבה מדי, של השקפותיו בשאלות כמו פיקוד וערכי לחימה, לצד תיאור מדוקדק של דרכו בצה"ל, מחניך בפנימייה הצבאית, דרך מסלול השירות בצנחנים וביחידת העילית שלדג, שירותו בשטחים בתקופת האינתיפאדה השנייה ועד לתחנה האחרונה - המלחמה.

>> גל הירש מונה למפכ"ל משטרת ישראל

הירש יודע לכתוב. אין זה דבר של מה בכך. מי שנאלץ לצלוח, מדי פעם בפעם, ספרי זיכרונות משמימים של גנרלים בדימוס, יעמוד בלא קושי על יתרונות ספרו של הירש. שפה עשירה וקולחת, יכולת תיאור דרמטית וחוש לפרטים הופכים אותו למספר בחסד. כשהוא משחזר, בפרטי פרטים, היערכות למבצע מיוחד של שלדג, בפיקודו, בעורף לבנון, סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים. גם תיאור מלחמות הגנרלים שהביאו להתפטרותו, אף שכבר הובא בהרחבה בעיתונות, מרתק.

הצד הפחות מלבב בספר מזכיר את חולשותיו של המחבר עצמו: נטייה מסוימת לבומבסטיות בניסוחים, יותר מדי סימני קריאה, מחסור באירוניה (ובעיקר אירוניה עצמית) וזווית הסתכלות סובייקטיווית בתכלית, שהירש אמנם מודה בה, אבל מקשה כך להיעזר בספר כשחזור נטול פניות של ההיסטוריה הקרובה.

חייל צה"ל ביציאה מלבנון, 2006צילום: ניר כפרי

ברגעיו הפחות טובים סובל "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" מתסמונת של "יותר מדי אינפורמציה". יד נוקשה של עורך היתה מקצצת כ-100 מ-525 עמודי הספר והופכת אותו נגיש יותר לקוראים. לא כל "דף מפקד" לחניכי בית הספר לקצינים, או מאמר אוהד בעיתונות, מחייב ציטוט מלא. ובכל זאת, הספר מרתק, בוודאי למי שיש להם היכרות קודמת עם ההתרחשויות סביב המלחמה בלבנון. אחרי סדרת ספרים של עיתונאים ומומחים אקדמאים, זו הפעם הראשונה שקצין בכיר שמילא תפקיד משמעותי במלחמה מתאר אותה מנקודת מבטו.

אהבתי אותך

התקרית שחיסלה את הקריירה הצבאית של הירש היתה גם זו שפתחה את המלחמה: חטיפת חיילי המילואים אלדד רגב ואודי גולדווסר בידי חיזבאללה. הירש בהחלט משכנע בתיאור המפורט שהוא מביא בספרו של הצעדים שנקט לסיכול חטיפות. אולם, הצירוף בין מדיניות ה"הכלה" (בפועל, הבלגה) שנקטה ישראל לאורך הגבול הלבנוני לבין הקיצוץ המתמיד במשאבי אוגדה 91, שעליה פיקד, היה כמעט בגדר הזמנה לחטיפה.

הקרבות מרובי הנפגעים (יחסית למלחמה הזאת), במרון א-ראס ובבינת-ג'בייל, קיבעו את הדימוי הציבורי של המלחמה ככישלון. אוגדת הירש הצליחה להתקדם לקו העמדות שסימן לה המטכ"ל ולהתגבר על התנגדות קשה יחסית של חיזבאללה, אבל גם עובדות אלה כבר לא שינו את מעמדו של מפקדה. הירש טוען שוב ושוב שאבידות הן חלק בלתי נמנע ממלחמה, יותר מאשר מפעילות ביטחון שוטף. הוא גם אינו מהסס לחלוק על הורים שכולים, שתבעו את ראשיהם של מפקדים שלטענתם כשלו.

הצד הטעון ביותר בספר קשור ליחסיו של הירש עם רמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ. הרמטכ"ל, טוען מפקד האוגדה, החליט להקריב את הירש כחלק מקרב הבלימה שניהל נגד הדחתו שלו. זה החל בפליטת פה של חלוץ בראיון עיתונאי בעיצומה של המלחמה - "לא מחליפים סוסים באמצע העלייה", אמר בתשובה לשאלה אם ידיח את האוגדונר - והמשיך בפרשה מפותלת וכאובה, שבה דחק יו"ר ועדת החקירה לעניין החטיפה, האלוף (מיל') דורון אלמוג, את הירש לפרישה מצה"ל. הירש ציפה לקבל מחלוץ גיבוי ולא קיבל אותו - הוא נאלץ לעזוב, מריר וכועס. כל זה לווה בלא מעט דרמה, כמובן. רק הירש מסוגל לפתוח שיחה עם רמטכ"ל במלים: "אהבתי אותך 15 שנה". לעומת חלוץ, מרבה הירש להזכיר בהערכה שני רמטכ"לים קודמים, שאול מופז ומשה בוגי יעלון, שידעו לטפח ולגבות אותו.

חלוץ אינו היחיד שחוטף בספר. סופגים גם סגן הרמטכ"ל במלחמה, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, עיתונאים ושדרנים (שאינם מוזכרים בשמותיהם), "אלופי האולפנים" (גנרלים בדימוס שהשתלחו בו בשידור בעת המלחמה ולאחריה), וכמה עמיתים שהירש מאשים בחתרנות מאחורי גבו, בימים שבהם הוא היה שקוע כל כולו בלחימה. חוטפים אש, לא תמיד בשמותיהם: מפקדי האוגדות צ'יקו תמיר, נועם תיבון וארז צוקרמן ומפקד חטיבה 7 במלחמה, אל"מ אמנון אשל.

דוברת צה"ל אז (וח"כית הליכוד כיום), מירי רגב, זוכה ממנו לכמה אבחנות קטלניות: "חשתי שאני משוחח עם הודעה מוקלטת", הוא מתאר מחלוקת אתה, ערב פרישתו. הירש כותב שרגב עסקה יותר בהגנה על הרמטכ"ל מאשר בדברור הצבא. ספק אם הרמטכ"ל לשעבר מקבל את פרשנותו. אנשים ששוחחו עם חלוץ ערב פרישתו אומרים שהגדיר את מינויה של רגב כ"טעות אסטרטגית" מצדו. חלוץ עוד צפוי לשגר ברגב חצים בעצמו, בספר משלו שאמור לצאת בעוד כמה חודשים.

נהדף כמו כדור משתק

האבחנות של הירש אינן מגיעות בדרך כלל עד לדרג המדיני במלחמה. גם הוא לא התרשם מתפקודו של עמיר פרץ כשר ביטחון (מי כן?), אבל ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, בקושי מוזכר בספר. לעומת זאת, הספר שופע אהבה ופרגון לרבים מהקצינים והחיילים ששירתו אתו ותחתיו. כמה יחידות, ובראשן "מגלן" והגדוד הדרוזי "חרב", זוכות לשבחים מרובים על תפקודן במלחמה. בולט מאוד הקשר העמוק של הירש לבני משפחתו ובעיקר לאשתו, דונה, שהיו שותפים מלאים בכל מה שעבר עליו.

לבד מאבחנה אחת מדויקת במהותה על הקושי להגיע להסדרי שלום עם הפלסטינים, הספר אינו נוגע כלל בפוליטיקה (אזרחית, להבדיל מהצבאית, המצויה בו בשפע). מפתיע שהירש אינו בוחר להתעכב על המחיר, המקצועי והמוסרי, שהשהות הממושכת בשטחים גובה מהחברה הישראלית ומצה"ל. יש משהו אנכרוניסטי ועם זאת מעורר הערכה, בהתלהבות שבה הירש מדבר על ערכים כמו אהבת מולדת. אבל כשהוא מטיף לקוראיו כי "בניה של האומה אינם נופלים לשווא אף פעם", מתחשק לשאול אם בקריאה המקצועית הנרחבת שלו לא נכללו ספרים על מלחמת לבנון הראשונה, או על וייטנאם.

הרושם שעולה מהספר מחזק את זה שהתקבל אצל רבים מאלה שעקבו אחר ההתרחשויות סביב המלחמה בזמן אמת: גל הירש הוא קצין מסור ומוכשר, שנהדף ככדור משחק בידי כוחות גדולים ממנו - רמטכ"ל, פוליטיקאים, סביבה תקשורתית אינטנסיווית ולפרקים היסטרית, חברה שמחפשת ניצחונות "על האפס". מאחד מבכירי בניה של האומה, הוא כותב, נהפכתי כמעט בן לילה למטרה ל"מסות של מיאוס, דחייה, אפילו שנאה".

גל הירש אינו נקי מטעויות. קווים מסוימים בהתנהגותו, כמו בכתיבה שלו, מעוררים עליו אנטגוניזם שהוא לא תמיד מודע למלוא עוצמתו. אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שהפרישה שנכפתה עליו עשתה לו עוול גדול - ועלתה גם לצה"ל במחיר גבוה ובלתי מוצדק.

הירש על הרמטכ"ל דן חלוץ: "מעמדה של ?כוכב עליון' הגיע חלוץ בתוך זמן קצרצר למעמד של רמטכ"ל חבוט, והוא נבהל מכך. במקום לעמוד איתן, הפיל את התיק על הלוחמים שתחתיו. זו אולי התנהגות אופיינית לפוליטיקאי, אך אין הדבר מתאים לרמטכ"ל... לאורך ציר הזמן היה חלוץ קצין ומנהיג, אך דווקא בנקודת ההכרעה, במלחמה ואחריה, דווקא שם כשל!"

על סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי: "המינוי שלי לאוגדה 91 לא מצא חן בעיניו, וזאת בלשון המעטה... לאחר שמוניתי כבר היה סגן הרמטכ"ל. התנהגותו מולי שוב היתה עניינית... לצערי המלחמה שוב שינתה את התייחסותו, ובמהלכה שינה כלפי את דרכו ללא הרף... צר לי על התנהלותו מולי במלחמה ובעיקר צר לי על התנהלותו אחריה. חשבתי כי היא לא היתה הגונה, לא היתה הוגנת ולא היתה תומכת"

על מפקד חטיבה 7, אמנון אשל: "רבים מן הקצינים הבכירים של צה"ל לא האמינו כי הוא, מח"ט סדיר, יהיה זה שיתחבר תוך כדי מלחמה למיקרופון צמוד כמו בתוכנית ?ריאליטי', יעלוב בי בפני פקודיו שהם גם פקודי, יעקוף את סמכותי ויתכנן בשידור חי כיצד הוא ישבש את מהלכי מפקדי האוגדה במלחמה. את הסבריו נתן למצלמה בעודו שרוע על המדשאה בקיבוץ ברעם, כשלוחמיו תחת אש בין רכסי הלבנון"

על האלופים (במיל') יורם יאיר (יה-יה) ודורון אלמוג: "בשוך הקרבות החלה לצוץ הביקורת על אופן ניהול המלחמה. בין המובילים אותה היו האלופים יורם יאיר (יה-יה) ודורון אלמוג... תוך זמן קצר הפכתי למטרה נוחה עבורם... אלופי האולפנים ישבו ובירברו, מילאו זמן שידור בזמן שאנחנו נלחמנו"

על התקשורת: "אני רוצה להדגיש כי מבחינתי נחצה באותם ימים קו אדום, היה אפשר אף לזהות מקרים של התנכלות, אובססיוויות ואובדן מידה. חלק מהתנהלות זו נבע מקשרים ישירים ולא ראויים שקיימו קציני צה"ל עם כתבים ופרשנים. האחרונים שימשו ככלי ניגוח בפוליטיקה הצבאית-מבצעית, גם תוך כדי לחימה" מתוך "סיפור מלחמה, סיפור אהבה"

עמוס הראל הוא הכתב הצבאי של "הארץ"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ