מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו

עלית קרפ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

גוף מארח סטפני מאייר. תירגמה מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת אופוס, 603 עמ', 98 שקלים

הטפיל שמשתלט על כדור הארץ ב"גוף מארח" ולמעשה על היקום כולו אינו אלא תולעת כסופה שאורכה 8 ס"מ ואין לה חיים ללא הפונדקאי שעליו היא משתלטת. היקום, על פי סטפאני מאייר (מחברת סדרת רבי המכר הערפדית "דמדומים"), מאוכלס בצורות רבות של חיים, מפרחים הניזונים מקרני השמש ועד לדובים ענקים וחמי דם ששני לבבות פועמים בחזותיהם ועל כולם משתלטות בחדווה ויעילות התולעים הללו, שנקראות נפשות, המתניידות ברחבי היקום באמצעות חלליות מהירות, חיות חיים שאינם חייהן ומשתמשות בפונדקאי המארח כבכלי קיבול.

עלילתו של "גוף מארח" מתחילה זמן מה לאחר שגם לכדור הארץ פלשו הנפשות והחברה האנושית משנה כתוצאה מכך את פניה. מאחר שהאישיות הקודמת של הפונדקאי נמחקת ותחתיה מופיעה אישיותה של הנפש הטפילה, החברה האנושית נהפכת לחברה שהיא לכאורה חברה משופרת: אין בה אלימות, אין בה כסף, כל אדם לוקח בה את כל צרכיו ותורם לה על פי יכולתו, האנשים בה הם מאירי פנים, שומרי חוק, צייתנים ודוברי אמת. אבל לכל הנפלאות הללו יש מחיר כבד: מי שהתולעת השתלטה על נפשו נידון לעקרות רגשית.

בת האנוש מלאני היא בעלת אישיות חזקה במיוחד, ולכן כאשר התולעת הטפילית וואנדה מנסה להשתלט על גופה, היא אינה מוותרת על אישיותה. אחרי מאבקים רבים מגיעות מלאני וואנדה לסטטוס קוו ביחסים המורכבים ביניהן ומחליטות לחלוק את הגוף שהן נתונות בו. והן גם מצטרפות לקבוצת בני אנוש שהצליחה להימלט מהתולעים הטפיליות ולהסתתר בתוך מערכת מערות. בחבורת המסתתרים במקום נמצאים אמנם גם אחיה ואהובה משכבר של מלאני, אבל קבלת פנים צוננת מאוד מקדמת את פניה של הגיבורה, מפני שהקבוצה האנושית חושדת בה שהיא רוצה להפיץ את התולעת הטפילית ביניהם. אלה הם התנאים שבהם היא נאלצת לפלס את דרכה אל לבותיהם ולמצוא את מקומה ביניהם.

מלאני-וואנדה מתאהבת בחברה האנושית בכלל ובשניים מחבריה בפרט. מה שהופך את החברה האנושית לנחשקת כל כך בעיניה, למרות הסדר הרב והחביבות לכאורה השוררים בחברה הנשלטת בידי טפילים, הוא עוצמת הרגשות האנושיים, היצרים, הכאבים ואפילו התככים והמריבות, או במלים אחרות - האנושיות.

"גוף מארח" הוא ספר מרתק ש-600 העמודים שלו נקראים במהירות, אבל יש בו גם יותר מזה, מכיוון שבאמצעות הזירה שהיא יוצרת, דנה מאייר ביחסים שבין כובש לנכבש, בהבדלים שביניהם (ומגלה שהם קטנים מכפי ששני הצדדים היו רוצים להאמין), ביחסי רוב ומיעוט ובשאלה אם ייתכנו חיים משותפים ואהבה בין שני פרטים המשתייכים לציבורים אויבים זה לזה.

הרעיון לדון בחברה האנושית באמצעות חברות זרות ופנטסטיות אינו רעיון חדש והוא הוצג על ידי רבים. המפורסם בהם הוא ג'ונתן סוויפט, שכשפירסם את "מסעות גוליבר" ספג קיתונות של ביקורת והואשם במיזנתרופיה. קשה להשוות את שתי היצירות הללו, במיוחד לנוכח העובדה שסוויפט הוא סופר גדול ממאייר והיצירה שלו נושאת אופי סאטירי מובהק שנעדר מכתיבתה, ובכל זאת קשה שלא להתרשם משני קווים שאותם מותחת מאייר בין "גוף מארח" לבין "מסעות גוליבר": הראשון הוא הניסיון לדון בחברה האנושית באמצעות השוואתה לחברה אחרת שהיא חברה פנטסטית, והשני הוא הדמיון בין הסוסים של סוויפט (הווינים, כמו שהם קוראים לעצמם) השקטים, השלווים, דוברי האמת ונטולי הרגש, השולטים בבני האדם, לבין מי שהתולעים הטפיליות התנחלו בגופם. מאייר, כמו סוויפט, מציבה אל מול הגזע הנקי והצייתן שבדתה מלבה את בני האדם (סוויפט קורא להם "יאהו", שם שפורטל האינטרנט המוכר אימץ לעצמו) הפראים והיצריים. אבל כאן נגמר בעצם הדמיון: בניגוד למלאני-וואנדה, הגיבורה של מאייר שנהפכת למעריצה גדולה של המין האנושי, גוליבר נתקף גועל עמוק כל כך מבני מינו המלוכלכים, המיניים והאימפולסיווים, עד שעם חזרתו לאנגליה הוא מתקשה לחזור לחיים בחברת בני אדם (היו מבקרים שראו בהערצה שמביע גוליבר לסוסים המסודרים, היפים, האציליים, הנקיים, הצייתנים, שאין בהם אפילו רסיס אימפולסיוויות, את ראשית האידיאולוגיה שהתגלגלה בסופו של דבר לאידיאולוגיה הנאצית).

אבל מאייר אינה מיזנתרופית, ואפילו הביקורת שהיא משמיעה על החברה האנושית נעשית מתוך לב אוהב ואופטימי. האנשים שלה הם אנשים טובים בסך הכל, וגם אלה שמתקשים לקבל את מלאני-וואנדה, בסופו של דבר מתרצים ואף אחד מהם לא נותן לה ללכת גם כשהיא רוצה בכך מאוד. וההפתעה הגדולה מכל, והמשעשעת בתמימותה, היא שאפילו בקרב מי שנשבה בידי התולעים הטפיליות יש גם טובים וגם רעים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ