איך תכיל בימה זו את רחבי צרפת

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

הנרי החמישי, מאת ויליאם שייקספיר, תירגם מאנגלית רמי עמית, הוצאת אור-עם, 2009, 189 עמודים

המחזאי הבריטי אלן בנט סיפר פעם כי כאשר עיבד את מחזהו "טירופו של המלך ג'ורג' השלישי" לתסריט הוליוודי, השמיטו המפיקים את התואר "שלישי" משם הסרט מפני שחששו פן יחשוב הקהל האמריקאי כי קודם שיילך לראות את ג'ורג' השלישי עליו לראות את טירופם של ג'ורג' הראשון והשני. מאחר שהאמריקאים זכו לעצמאותם במלחמה שנוהלה נגד שלטונו של ג'ורג' השלישי, יש משהו משעשע בסיפור הסנובי האנגלי הזה, אבל למען האמת, המלכים האנגלים שלא זכו להנצחה אליזבתנית, שמותיהם נשמעים בערך כמו שמותיהם של האפיפיורים. מכל מקום, שייקספיר גאל כמה מלכים משיכחה, ובזכותו "כולנו יודעים משהו" על ההיסטוריה של אנגליה ושל מלכיה המוקדמים. אין ב"מחזות ההיסטוריים" הרבה היסטוריה, כמובן, ומצד שני נטבעה בהם סטיגמה של "עדיין לא טרגדיות". אפילו תרגומם של "המחזות ההיסטוריים" לעברית הוזנח לעומת תרגום הטרגדיות והקומדיות.

עכשיו קיבלנו תרגום ראשון למחזה, ששייקספיר חתם בו את הקריירה המוקדמת שלו, זו של המאה הט"ז. הנרי החמישי שלט באנגליה בין 1413 ל-1422, ובמחזה מתואר מסע הכיבוש שלו לצרפת. בניגוד לכל כך הרבה גיבורים שקספיריים, יש בדמותו מין איזון בין איש פעולה לאדם רגיש. אין זה ריצ'רד השני או המלט הדיכאוניים, וגם אין זה ליר או מקבת, הנופלים עמוק מאוד בגלל נמהרותם הדוחה. הנרי מאמין גדול בשליחותו. הוא מנהל כמה דיונים מרתקים על תפישת המלך כריבון ואחריותו לגורל לוחמיו.

מהבחינה הזאת, שייקספיר ממלא, כמו תמיד, יותר מהבטחה אחת: לא משעמם לקהל האינטלקטואלי שלו לצד היופי ה"לא אינטלקטואלי". המחזה עשיר בעירוב ז'אנרי; מצד אחד דיאלוגים ומונולוגים יאמביים ומצד שני הרבה מונולוגים "נמוכים", נטולי משקל. פלסטף הטוב כבר מת, וזכרו עולה באמצעות דמויות של חיילים פשוטים. יש כאן הרבה עיסוק באנגלית מנקודת ראות צרפתית, כולל גסויות נפלאות. ויש עיסוק נרחב במבטא הוולשי ה"מצחיק". המתרגם העדיף למסור את המבטא הוולשי כדרך ששייקספיר עושה: להחליף את כל ה-V ב-F ואת כל ה-B ב-P. גדולה חשיבותם של המבטאים והלשונות ומוצא החיילים והקצינים חשובה, משום שברקע המחזה ניצבת לא רק השלטת הלשון האנגלית כשפה אחת ויחידה בידי אותו הנרי החמישי, אלא מבחינת הקהל האליזבתני. ברקע מתחילה כבר ההתקוממות האירית, התקוממות שנמשכה מאות שנים.

ה"מקהלה", לקראת סיום, בסטייה מהזמן הכרונולוגי של המחזה, מבטיחה לקהל, ששמחה, כמו זו המקדמת את הנרי כובש צרפת, תקדם אולי גם את מפקד חיל המשלוח שנסע לאירלנד

אם מפקד צבאה של המלכה

ישוב מאירלנד, ואפשר שזה יקרה

כשעל חרבו שופד המרד...

איך יגיב הקהל האירי למשמע הבטחות כאלה? ובכן זו אינה שאלה בעלמא. מאחר שזה המחזה הפטריוטי ביותר של שייקספיר, יש בהצגתו משהו מוזר. הרי לא מעט קורבנות נפלו בידיה של האכזריות האנגלית וברקע תמיד היתה למדכאים האכזרים "תרבות", כלומר שייקספיר. מצד שני, המחזה הזה כל כך יפה, והרגעים שבהם נבחנת המלחמה כעניין של סבל ושל זוועות, מעניקים לו דוק של אירוניה. ייטס היטיב להבחין בכך כאשר כתב: "שייקספיר הביט בהנרי החמישי לא ממש כמו צופה בנפשות הגדולות ביותר בתהלוכה מדומיינת, אלא... כמו שצופים בסוס נאה ומלא השראה, והוא סיפר את האגדה שלו כמו שסיפר את כל האגדות, באמצעות אירוניה טרגית".

המחזה כולל פנינים תיאטרוניות, שדווקא הצופה המודרני יכול לאהוב. ראשית, ההודאה החוזרת באי-יכולת להציג את העולם, ולפיכך על הצופים להסתפק בייצוג, באמצעות מלים וסימנים. מאחר שהמודעות לממד הזה של התיאטרון היתה תמיד בתחום ה"מובן מאליו", ומאחר שהמודרניזם בתיאטרון קיעקע את ה"מובן מאליו" הזה באמצעות המודעות (הנוירוטית) לזרות הבימה, יש בפתיחות של ה"מקהלה" משהו מרענן מאוד.

...נכבדי סלחו לי,

על כי דלי שאר רוח שכמונו,

עלי במה זו מעזים

להעלות נושא כל כך חשוב.

האם תכיל זירה זו את רחבי

צרפת?...

ובהמשך, אפילו במפורש:

...את שנחסיר

השלימו בדמיון: ראו כל איש

באלף - דמיינו צבא! ואם

נזכיר סוסים, ראו אותם, איך את

רשמי פרסותיהם בחול יותירו.

בדמיונכם בלבד מלכים תלבישו,

תישאו אותם מכאן לשם...

וכך חוזרת המקהלה בפתח כל מערכה ומשרטטת את הזירה החדשה ואת הדרישות האסתטיות מן הקהל. הפרולוגים הללו הם מיצוי מפורש של אמנות התיאטרון השייקספירית, שהבימה האנגלית של המאה הי"ט הרסה ללא תקנה, הרבה לפני שהגיעו הפקות הקולנוע האיומות של שייקספיר. בשנות העשרים של המאה הי"ט הומצאה הדיאורמה. בדרך כלל היא שימשה לתיאור מסעות, תוך השלכת תמונות נעות ברקע. בעקבותיה באה הפנורמה, שכלול של המכשיר המוקדם. מקרדי השתמש בה כדי לתאר בדיוק את הסצינות הללו של ה"מקהלה" במחזה שלפנינו, המבקשת מן הקהל לגייס את דמיונו.

מעניינת עדותו של הנס כריסטיאן אנדרסון בעניין זה. הוא ביקר בהצגת "חלום ליל קיץ" בלונדון, בכיכובו (וניהולו) של ריצ'רד קין, ואחר כך כתב כי ההצגה ארכה חמש שעות וחצי (למרות הקיצורים הגסים בטקסט) ובעקבותיה חש: "המום, עייף וריקני. שייקספיר אבד בתענוג הוויזואלי ואת השירה המרגשת איבנו האילוסטרציות; העולם החי התנדף". תארו לכם מה היה מרגיש אנדרסן אילו ראה את גירסתו הקולנועית של קנת בראנה מ-1989.

מצד שני, מארק ואן דורן, המשורר והמלומד האמריקאי בן המאה הקודמת, כתב: "הפרולוגים הם הסימן הראשון לאמון הדרמטי החלקי של שייקספיר. חרוזיהם נפלאים אבל עליהם להיות כאלה, משום שהם עושים את המלאכה שהמחזה היה אמור לעשות, במקום סצינה ופעולה: ?לו רק היתה כאן מוזת אש שאל / שמים של דמיון מרהיב תרקיע', כך מתחילה התנצלותו של המשורר. הפרולוגים אפולוגטיים לכל אורכם: הם אומרים כי שום במה, זו, או כל במה אחרת, אינה גדולה או עשירה דיה כדי להציג את גדולתו של הנרי" וכו'.

האומנם? לא בטוח. מה שקרוי "מקהלה", איננה באמת מקהלה, אלא דמות בשם Chorus, וטוב היה עושה המתרגם לו כינה אותו בשם "כרוז", והכרוז הזה, בהתערבותו, הרי עוזר לנו להיות שם, בתוך העניין המלחמתי הזה, אבל גם להישאר בחוץ, כיאה ל"נוירוטים" של המודרניזם. ייטס היה מודע לביקורת על המחזה אבל לא היה לו כוח לחוקרים: "ביקורת שייקספיר נהפכה לפולחן וולגרי של הצלחה. עברתי על ספרים רבים בספריה של סטארטפורד, ומצאתי כמעט בכולם הנגדה, שבהירותה ואלימותה גברו לקראת סוף המאה (הי"ט), בין שני טיפוסים, אשר נציגיהם היו ריצ'רד השני - ?סנטימנטלי', ?חלש', ?אנוכי', ?חסר כנות', והנרי החמישי - ?הגיבור היחיד של שייקספיר'. כל אותם ספרים נהנו להשפיל את ריצ'רד השני כמו שילדים בבית ספר מדכאים ילד מסוים בשל אופיו המעודן, אשר שריריו חלשים ואין הוא מחבב את משחקי בית הספר. ולעומת זאת היתה בהם הערצה להנרי החמישי כמו שיש לילדי בית ספר ביחס לאיש צבא בתוך סיפור אהבה של עיתוני נוער".

הטעם השתנה. ריצ'רד השני אהוב יותר מהנרי החמישי. ובכל זאת, אני מודה שאהבתי למחזה הזה גדולה ומשום כך קראתי את התרגום כמה פעמים. אני לא מבין מדוע הוצאת "אורעם", שכבר הוציאה כמה תרגומים מוצלחים, לא יכלה להשקיע מינימום של עריכה בתרגום שהוגש לה. מדוע הניקוד אינו נכון, גם כאשר יש ניקוד חלקי מאוד? משבר הקריאה בארץ אינו קשור כלל למיתון הגדול. המיתון מאפשר להוצאות להתחבא מאחורי "השתתפות עצמית" (של המחברים) ומעניק כוח גדול לסובסידיות הניתנות להוצאות מסוימות, כאשר מדובר בתרגומי מופת. לספר הזה לא ניתנה ככל הנראה סובסידיה. יכול להיות שתרגום כלשהו של הנרי החמישי "נמצא בדרך". כלומר מישהו כבר ניכס את המענק ואילו הספר הזה הוא בבחינת זה-מה-יש. חבל.