בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני מרוקאית סכין. בואו אלי ואמרח אתכם בחמאה ודבש

מיכל הלד מגלה לקוראיה שהעברית והלדינו אבודות זו ללא זו כשפות שירה וכשפות יהודיות. לכן היא כותבת בשתיהן יחד

תגובות

מרחפת על פני המים, מאת מיכל הלד, סדרת שירה בהוצאת רשימו, עורכת חביבה פדיה, 2009

שיריה של מיכל הלד נעים בין שתי שפות, עברית וספרדית-יהודית. לעתים יש לשיר אחד שני נוסחים, קרובים אך לא זהים, בשתי השפות, ולעתים בתוך השיר האחד מעורבות שתי השפות, והיא נעה ביניהן, עוצרת רגע בזו ורגע בזו (מחכה לרגע הקסום שבו הן נעות זו לקראת זו), אך רוב הזמן היא "מרחפת על פני המים", כשם ספר שיריה השני. ריחוף זה אינו מביא עמו את עוצמת הבריאה, אלא את כאב התוהו ובוהו והחושך שעל פני התהום, הכאב של שפה אבודה. הלד יודעת, ומדייקת תחושה זאת אל תוך שיריה, שלא רק הספרדית-היהודית, הלדינו, אבודה, אלא גם העברית, העברית ההיא מבראשית, שפת הבריאה והשירה. הלד מגלה לקוראיה שהעברית והלדינו אבודות זו ללא זו כשפות שירה וכשפות יהודיות. על כן, המקום שתופסת הלדינו ממלא את העברית מחדש בצליליה הישנים, המזכירים לה ולקוראיה את עברם (גם אם התקיים ביידיש, ערבית, רוסית או פרסית), ואת אפשרויות עתידם.

אובדן השפה המשפחתית, שהלד שקדה על לימודה מחדש כחוקרת הספרות הספרדית-יהודית באוניברסיטה, מחדד את רגישותה של הלד לאובדנים אחרים, וכך היא כותבת שיר "לעילוי נשמתם של בעלי מלאכות שאבדו": "מתקן עטים נובעים / כובסת / מתקן מטריות / מטליאה / מתקן פרימוס / מגהצת / מדליק פנסי רחוב / סנדלר / מכשפה" (עמ' יח). לצד אובדן אותן מלאכות ובעליהן מן העולם, מודיעה הלד גם על המרחק בין הכתוב בספרים, שמהם היא לומדת את עברה, לבין המעשים שהיא בוחרת לעשות בעולם, והמעשים שהיא בוחרת לא לעשות, בשיר "איסדר ט"ו בשבט": "בספר פרי עץ הדר שנדפס באותיות גדולות / על נייר משובח עם כמה תיקונים והוספות / בהוצאת בקאל / מצאתי עתיד אדם לתת דין וחשבון / על שראה מיני מגדים ולא אכל / - - - ולא אכלתי // וקראתי מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים / - - - ולא הרחתי // ולמדתי כיצד מברכין על הפירות / - - - ולא בירכתי" (עמ' יג). כך משוררת מצפינה בספרה מראש את הידיעה על החלל הפעור כלוע בין הספר לחיים, בין הלימוד למימושו במעשה.

שירים רבים מתחילים ממוטו מתורגם משיר ספניולי, וכך השיר "פואירטאס שערים" פותח: "פור לה טו פואירטה ייו פאסי ייו לה טופי סיראדה / לפני דלתך עברתי מצאתי נעולה / לה ייאב'ידורה ייו ביזי קומו ביזאר טו קארה / חור המנעול נשקתי כמו לנשק פניך", וממשיך: "מבעד למלים המתוקות של השיר / מבעדן ראיתיו בלילות מבקש את שאהבה / נפשו את טיטואן / סובב בשווקים / וברחובות מבקש / את גרנדה שתשקה אותו עסיס רימונים // עד מתי תישן בירושלים ולבך ער / עובר / לפני שערי ירושלים שאהבה נפשך מוצא אותם / מוגפים // כשאתה בירושלים אתה בטטואן וכשאתה / בטטואן אתה / בגרנדה וכשאתה בגרנדה אתה / בירושלים // ולשיר ההוא בספניולית מלים מתוקות עוד יותר / אב'רי איסטי אבאז'ור ביז'ו אב'רי לה טו ב'ינטאנה / העלי אורך אבן חן פתחי חלונך // וירושלים מגיפה הוילון וגרנדה / לא משקה אותך עסיס רימוניה וטיטואן / לא פותחת חלון עדייה // ואצבעותי על כפות המנעול" (עמ' יט).

ירושלים של ההווה היא נעולת שערים, שומרים סובבים בה ופוצעים במחפשים את שאהבה נפשם, והמשוררת חשה כשולמית חדשה המתבוננת ממרחק בדודה; הפעם הוא ישן ולבו הער מניע אותו במעגל הבלתי אפשרי של אהבותיו, בין ירושלים, טטואן, גרנדה וירושלים, מותיר את האהובה מולו רק כצופה, עיניה בחור המנעול ואצבעותיה על כפותיו. ירושלים של הלד היא גם זיכרון יהודי וגם מי שמנסה בהווה למחוק את הזיכרון היהודי. בשיר אחר היא מבקשת לצאת ממנה, ומעמידה את שירה מול השיר הספניולי המפורסם, "אירמי קירו מאדרי אה ירושלים" (ללכת רוצה אני אמא לירושלים), שביקש להגיע אל ירושלים ממרחק ולנשק עפרה, בשיר דו-לשוני בו קודמת הספניולית לעברית: "אמא אני רוצה ללכת לסלניק / לשיר עם הזקנות רומאנסות / אבודות // ולמונאסטיר רוצה ללכת / לצחוק עם התינוקות / בלשון מתוקה // אני רוצה ללכת לאיזמיר / לקרוא מעם לועז / עם החזנים... רוצה ללכת לטיטואן ולטנג'יר / ולכל הערים המתות / של הספרדים" (עמ' כא).

הזמן שחלף, ההגירה (גם של מי שיושב כבר שבעה דורות בירושלים) וההווה הירושלמי, הופכים את כיוון הגעגועים היהודי-הספרדי, המתבונן עתה אל הערים המתות של הספרדים באימפריה העות'מאנית לשעבר ובצפון אפריקה, וביניהן ירושלים האבודה תחת ההווה. השיבה אינה דווקא אל מקום לידה אבוד, אלא היא עוברת דרך התיווך של השפה הספניולית, ושל השיר הספניולי המפורסם, כשיבה סימבולית אל התרבות שמתה ושהומתה, כשיבה המחייה אותה בסוף השיר בלב המשוררת. אבל ההתחיות הזאת פירושה גם בדידות, זרות בין המשוררת לעולם, והנדודים בין ארצות ולשונות נהפכים לפעמים לנדודי שינה.

מותה של הספניולית ומשוררותיה לא התרחש רק בירושלים ובערי האימפריה העות'מאנית, זוכרת הלד, והשירים נושאים אותה לפולין, ושם לפני בור הריגה בעיירה טיקטין היא נזכרת בשורות מן הסליחות: "ניצבים היינו שם באלול / בפני הבור שרים כמנהג הספרדים בירושלים בן / אדם / מה לך נרדם / קום עלה על המוקד // אומרים לאדון האדונים קום קרא בתחנונים / שפוך שיחה דרוש סליחה / ונלך" (עמ' לב). ובאושוויץ היא מעידה על "פיוט לשבת איכה ששרתי שם בלאדינו / בלי קול" (עמ' לו).

מוצאה המעורב של המשוררת, הספרדי-האשכנזי, מקבל ביטוי בשיר "כתכשיט", שבו היא עונדת על עצמה את כל הסימונים שסומנו בהם קבוצות שונות בחברה הישראלית, לגנאי ושלא לגנאי, והופכת להיות מזרח ומערב, ספניולית ויידיש, אתיופיה ורומניה: "אני מרוקאית סכין / בואו אלי ואמרח אתכם בחמאה ובדבש - / - - - ומצד אבי אני בכלל גבורה רחמנא / לצלן בגרמנית / ומצד המוסיקה אני בכלל יוונייה אולי לא / יהודייה / ומצד אמי אני באה מן השושנה די לה רוזה / אבל היידיש העלומה מתגלגלת על לשוני / כבחמאה ובדבש / לא פחות מן הספניולית" (עמ' סב). המשוררת יודעת את הידיעה הקסומה העולה מכל רחובות הארץ: "בכל המקומות / אני מתגוררת כי כל המקומות מתגוררים בי" (עמ' מד).

הספר מסתיים באחרית דבר קצרה, "על אי המצב של השירה", ובאופן עצוב אך מוצדק צריך לסיים בה גם כאן. המקום שבו מתקשים השירים להתגורר הוא חנויות הספרים ומוספי הספרות בעיתונים, ובלעדיהם הם מתקשים להגיע אל קהלם ולמצוא הד. עברתי בין חנויות רבות, ובאף אחת מהן כמעט לא ראיתי את ספרה של מיכל הלד (על כן כדאי ליידע את הקוראים כי אפשר להשיגו דרך אתר האינטרנט של המשוררת: http://www.michalheld.com). גם במוספים לא מצאתי לו אזכורים רבים. לכאורה, התקופה היא תקופה שהשירה פורחת בה, אך בפועל, השירים מתקשים עד מאוד למצוא קשב, או סיכוי לקשב. בעיה זאת אינה ייחודית כמובן לספר זה, ואופיינית לרוב המשוררים כיום, שאין כתב עת או חבורה שיחגגו את שירתם.

אני מקווה שלפחות ספרה המחקרי של מיכל הלד, שראה אור כמעט במקביל לספר השירה, בהוצאת מכון בן-צבי, "בואי, אספר לך / ב'ין, טי קונטארי: עיון רב-תחומי בסיפורים אישיים של מספרות עממיות דוברות ספרדית-יהודית", ימצא את ההד הראוי לו. אפשר לומר כי שני הספרים משלימים זה את זה, ודוברים בדרכים שונות, ובמלים אחרות, את עולמה המורכב והמרתק של מיכל הלד.



מיכל הלד. כל המקומות מתגוררים בי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו