לסלוח זה לעוף הפוך | "מכשפות"

ארז שוייצר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

מכשפות רחל חלפי. הוצאת קשב לשירה, 57 עמ', 88 שקלים (בצירוף דיסק)

גם ברגעים הקשים ביותר נשמרת בספרה החדש והמלבב של רחל חלפי איזו נימה קומית. לנימה זו אחראית כותרת הקובץ כולו, "מכשפות", ואף יותר מכך שמות השירים הנגזרים ממנה. הסירו מחלק מהשירים את כותרתם - "מכשפה מקועקעת", למשל, "בלוז מכשפה שמנה" או "מכשפה מתלוננת ליד חלון" - ותישארו עם שורות עזות מבע וגדושות ייסורים, הלקאה עצמית, דיכוי מן החוץ ודיכוי מבפנים. נדמה כי קריאתן היתה מכאיבה עד בלי שאת, אלמלא הקריצה שבראשן, המנמיכה את להבות המוקד שהנפש מועלית עליו.

נדמה אפוא כי הכותרת "מכשפות", אשר מכניסה את שירי הספר בה הן למסגרת על-טבעית והן להקשר היסטורי-סוציולוגי ידוע, מלמדת על טכניקה של שליטה. המסגרת העל-טבעית, המיתית, מאפשרת לחלפי להעמיד בלשונה עולם בעל חוקיות משלו - פראי, תת הכרתי, אפל מעט ומשועשע לעתים קרובות - ובו בזמן להציב בתוכו את האני שלה בעמדה של ריחוק מתבונן. לא המשוררת היא זו ש"זרים חותרים/ בינות סורגיו הסבוכים של/ בשרה", אלא איזו מכשפה עתיקה שמיניותה נגועה באמביוולנטיות רגשית, מכשפה שכמותה אפשר למצוא, כידוע, באגדות בלבד.

מן ההקשר ההיסטורי-סוציולוגי שאלה חלפי את דמות המכשפה כסמל לכוח נשי מאיים, שהחברה ההגמונית, הגברית מיסודה, מוקיעה, מדכאת ובסיכומו של דבר, מעלה על המוקד. אלא שגם במקרה זה, חלפי מהפכת באירוניה את משמעות הסמל. מצד אחד, גלריית המכשפות המרהיבה שהיא מציירת מאוכלסת בנשים עצמאיות, מיניות, בעלות כוח יצירתי מופלא, המתריסות ללא הרף כנגד הסדר הקיים ויכולות לו. מצד אחר, הן גם נשים ארציות, פגיעות מאוד, תוקפניות, אחוזות לבטים ומלאות חמלה, המאיימות לעתים קרובות דווקא זו על זו ונמשכות לא אחת אל אש המוקד כאל מקור חום זמין ובטוח. קל לראות במכשפה מסוג זה דימוי לנפש היוצרת, ואכן, "מכשפות" מלא בשורות ארס פואטיות נפלאות כמו "מלים שאיבדו את כוח הנביטה/ את צליל המעיין... נשברות לי בפה, בשיניים/ ואם הן לא נשברות/ אני שוברת אותן/ להוציא לעולם לשון"; או "חשבתי אוכל לעבור את התהום/ על גב עננים. העננים נפלו מתחת לרגלי... עכשיו אני עוברת בין שתי גדות התוהו/ על גבי התוהו".

נדמה כי ייעודה הציבורי של המכשפה-המשוררת נידון תמיד לכישלון מייסר, בוודאי כאשר היא מעמידה את עצמה בתפקיד שמאן: "פצע של מישהו, פצע של חיה, של אדם, יקום/ נפרש לי/ אני חייבת להתקרב... להניח עצמי עליו כתחבושת צחורה". אבל בעולם עוין ומנדה, לשירה יש גם תפקיד פרטי, מגן ומנחם: "נאמנים לי תמיד/ פעמוני הקטנים, מצלצלים צלולים/ צלילים קלילים, לי-לי/ בסתירה/ למציאות".

השירה היא גם כר נרחב לחולשות אנוש. כמה מהחינניים והמצחיקים בשירי הקובץ מוקדשים לקנאת סופרים קטנונית ומוכרת מאוד. "היא רוכבת על מטאטא כי זה/ כל מה שיש לה/ לרכוב עליו", כותבת חלפי במחזור "שירי רכילות על מכשפות". ובכלל, הנימה הקומית ב"מכשפות" מתקיימת לעתים קרובות בזכות עצמה, ולא רק כמשקל נגד לייסורים. הגמישות הלשונית וכנות המבט של חלפי אינן מניבות רק רגעים של אימה, לעג ושפת סוד, ולא רק אבחנות פיוטיות נפלאות כמו "לסלוח זה לעוף הפוך", אלא גם תמונות מלאות חן של מכשפות המשתובבות בעונג במשחקי שפה ואופי. בתווך שבין המבודח לבין האפל, בין הפנטסטי לבין הפסיכולוגי, מצטייר דיוקן קליידוסקופי וירטואוזי ומעמיק, ויהיה זה דיוקנה של משוררת-מכשפה אחת או של 50 מכשפות דמיוניות.

שירי המכשפות הראשונים של רחל חלפי פורסמו באמצע שנות ה-70 ונכללו באחדים מקובצי השירה שלה. הספר "מכשפות" מאגד את כל אלה ומוסיף עליהם חטיבת שירים שנכתבו בשנים האחרונות, אך סדרם בספר אינו כרונולוגי וכמו מתנגד לניסיון להצביע על התפתחות נושאית או פואטית, כראוי לנושא אל-ארצי שכזה.

לספר מצורף דיסק שמע ובו קוראת השחקנית חנה מרון את רוב השירים המודפסים בו. הגשת השירים בפיה של מרון נהדרת. יש בה חושניות נלהבת, נרגשת, המדגישה את המוסיקליות של המקור ואת מנעד הרגשות המצויים בו. קריאתה של מרון ממחיזה ממש את שירי "מכשפות" ויש בה מידה רבה של פרשנות, שאינה אלא פרשנות אפשרית אחת מני רבות לספר רב-רבדים זה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ