דע מאין באת | "מוצא המינים של דרווין"

סמדר רייספלד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר רייספלד

מוצא המינים של דרווין: ביוגרפיה של ספר ג'נט בראון. תירגמה מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 177 עמ', 88 שקלים

ביום חמישי, 1 ביולי 1858, הוצגו עיקרי תורתו של צ'רלס דרווין לפני חבריה המכובדים של החברה הלינאית בלונדון. זו היתה הפעם הראשונה שהתורה נחשפה ברבים. כשתומאס בל, נשיא החברה, סיכם מאוחר יותר את אירועי השנה, הוא כתב: "השנה החולפת לא הצטיינה באף אחת מאותן תגליות מדהימות המחוללות מהפכה במדע". בכך שמור לו מקום של כבוד לצד העורך שדחה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, המבקרים שהתעלמו מפול סזאן וקצרי ראייה נוספים, אבל תומאס בל התעלה על כולם מפני שהתגלית שנחשפה באותה שנה, ופורסמה אחר כך בספר "מוצא המינים", לא חוללה מהפכה רק בתחומה - המדע - אלא טילטלה את כל דרך החשיבה שלנו ושינתה את תפישותינו גם בנושאי חברה, פסיכולוגיה ואמונה.

ג'נט בראון, אחת מהביוגרפים החשובים של דרווין, מנסה לסמן את הדרך שהובילה את דרווין לכתוב את הספר המכונן הזה, "מוצא המינים". במובן מסוים זהו ניסיון להתחקות אחר התהליך המורכב והחמקמק, שהוא נחלתם של מדענים וגם של סופרים, ובעצם של כל מי שעוסק בפלא הזה שנקרא יצירה. צירוף בלתי אפשרי של מלאכה והשראה, חשיבה סדורה ואינטואיציה, תובנות שנרקמות לאט ופורצות בבת אחת. לעולם אין כאן רגע בודד של התגלות, וכך גם במקרה של דרווין, שלא זכה להארה באיי הגלאפאגוס, כמו שנוטים לפעמים לחשוב, אלא שקד והתחבט וגילה והתייסר על עבודתו במשך 20 שנים.

מטבע הדברים, רגעי ה"אאוריקה" קשים יותר לזיהוי ולכן, אף שהספר מזהה נקודת זמן מסוימת ב-1837, שבה "הגיע דרווין למסקנה הנחרצת שהמינים הביולוגיים באו לעולם ללא התערבותו של גורם עליון", ומתייחס למותה של בתו האהובה אנני, שהיה כנראה "הקש האחרון שגרם לדרווין לאבד את אמונתו הדתית", רובו ככולו מוקדש לאירועים בחייו של דרווין שעיצבו את מחשבתו ולתיאור המציאות המדעית, החברתית והתיאולוגית שבתוכה יצר. באופן בהיר מאוד ונעים לקריאה (ובתרגום עברי קולח), פורשת בראון יריעה רחבה מאוד של תחומים המבטאים את רוח הזמן של התקופה. היא סוקרת את המחשבה האבולוציונית שכבר היתה באוויר בזמנו של דרווין ואת השינויים בתפישה התיאולוגית שהחלו להסתמן אז. היא מתעכבת על המהומות שפרצו בשנות ה-30, בעקבות השינוי שערך הפרלמנט הבריטי ב"חוק העניים". השינוי הסתמך על רעיונותיו של הדמוגרף והכלכלן הפוליטי תומאס מלתוס, שגרס שאם אין די משאבים לכולם, הרי שמלחמת הקיום שסופה ניצחון של אחדים ותבוסה של אחרים, היא עניין טבעי לחלוטין. מתן עזרה לעניים הוא, אם כן, מהלך לא טבעי ולכן לא רצוי, ומכאן שיש לבטל את מענקי הצדקה ולהחליפם בדרישה לעבודה. ההמונים יצאו לרחובות, ודרווין נחשף למלחמת הקיום לא כאל רעיון אקדמי מופשט אלא כמציאות יומיומית מדממת. בראון מייחסת תפקיד מכריע גם למהפכה התעשייתית בביסוס רעיון ההתפתחות והשכלול, ומכאן גם בתפישת השינוי כמאפיין הכרחי של החיים. בעולם הנתון להשתנות מתמדת, האבולוציה יכולה להישמע כרעיון סביר למדי, כמעט לא מהפכני. אלא שההקשה מהתהליך התעשייתי לתהליך הביולוגי התגלתה כחרב פיפיות: מצד אחד היא הכשירה את הלבבות לרעיון ההתפתחות, אך גם תרמה לתפישה המוטעית, הרווחת עד היום, כאילו האבולוציה צועדת לקראת קדמה וכאילו זו ישות מעצבת בעלת כוונה ומטרה ידועה מראש. דרווין הצטער מאוד על הטעות הזאת, וייחס אותה גם לשפה שהשתמש בה ב"מוצא המינים". "במקומות רבים... הוא אכן יצר האנשה של הברירה הטבעית. גם אם לא היה מנוס משימוש בשפה כזאת, פעמים רבות הוא יוצר את הרושם כאילו הברירה הטבעית היא סוכן יעיל. בשביל אנשים מסוימים זה יכול היה אפילו להיראות כפעולת האל, גנן אלוהי הפועל כביכול בשמים ובוחר את הווריאנטים שעתידים לעשות חיל. שנים לאחר מכן הודה דרווין כי לא זו היתה כוונתו, וכי היה עליו להשתמש באופן ביטוי נייטרלי יותר... השפה שעמדה לרשותו היתה שפתם של משוררים, של מילטון ושייקספיר, שפה רוויה בטלאולוגיה ובתכלית, ולא הטרמינולוגיה האובייקטיווית, שאינה טעונה בערכים, שבה שואפים להשתמש לצרכים מדעיים".

בהקשר זה מעניין היה להזכיר - אבל בראון לא עושה זאת משום מה - את המתמטיקאי והממציא הבריטי צ'רלס באבג', שהציג לאורחי המסיבות שלו (דרווין היה אחד מהם) את מודל המחשב הראשון יחד עם תובנה פילוסופית נועזת: גם אלוהים הוא מתכנת, וגם הוא קבע את תוכנית היסוד, ומכאן הכל פועל מעצמו לפי תנאי הסביבה.

באופן מפתיע, הספר לא מגדיר מהי תרומתו הייחודית של דרווין לאבולוציה, נושא שכאמור כבר היה מוכר ומדובר בתקופתו. ובכן, כדאי אולי להבהיר: דרווין היה זה שהפך את האבולוציה מרעיון קודח, מהגיג פילוסופי אבסטרקטי, לתיאוריה מדעית. הוא הציג שלל ראיות לנכונותה ממגוון רחב של תחומים (פליאונתולוגיה, אנטומיה משווה, ביו-גיאוגרפיה, אתולוגיה, ועוד), והציע מודל, שמקשר בין כל העובדות והתופעות על ידי הסבר קוהרנטי. חלק מכריע במודל הוא הצגתו של מנגנון פעולה מכניסטי של האבולוציה - הברירה הטבעית.

חלקו האחרון של הספר עוסק בתגובות לפרסום "מוצא המינים", ובראון מנסה לעמוד על הגורמים להצלחתו בניגוד, למשל, לספר אחר על אבולוציה שהתפרסם ב-1844 ושעורר עליו התקפות חסרות תקדים. בין היתר היא מציינת את סגנון כתיבתו של דרווין, שהיה אישי וכן, ולכן שובה לב. "התיאוריות שלו היו אולי מאיימות, אבל סגנונו היה אוהד וידידותי, ולכן הצליח לטוות חוט מובהק של קסם בין הכותב לקורא". וכאן בדיוק טמונה ההסתייגות שלי מהספר של בראון. כאמור, הוא כתוב בבהירות, הוא מלומד ומשכיל את הקוראים בו, ולכאורה מה צריך עוד? ובכן, מעט אנושיות. בראון משבחת את סגנון הכתיבה ההומניסטי של דרווין, אך בספר שלה הסגנון הזה נעדר כמעט לגמרי. חלק גדול מהספר עוסק בביוגרפיה של דרווין - משפחתו, לימודיו, מסעו על הספינה "ביגל" והקשיים שהיו מנת חלקו. אבל באופן מוזר, דמותו של דרווין האיש נשארת שטוחה ומרוחקת. האיש רב הקסם, מלא הסתירות וההסתרות, זוכה כאן לסיקור אקדמי ולא מעורר סימפטיה.

בראון אדישה לדרמה שהתחוללה בנפשו של האיש, שאשתו אמרה עליו שהוא האדם השקוף והכן ביותר בעולם, אך גילוייו אילצו אותו להסתיר את מחשבותיו ולחיות חיים כפולים. היא מתעלמת מהטרגדיה של מי שגילה ש"מתחת לחזות השלווה של הטבע מתרחשת מלחמת קיום אכזרית", ונאלץ לגלם את הכפילות הזאת בגופו: על פני השטח שלווה ונחת של עבודה ומשפחה, מתחת להן סערת רגשות ותחושה עזה של אשמה: "זה כמו להודות ברצח", כתב יום אחד לחבר. כי לומר שגורלות נחרצים על ידי מנגנונים שבתוך העולם ללא צורך בכוח חיצוני, זה כמו לרצוח את אלוהים. לרמוז (ב"מוצא המינים" הוא רק רומז על האפשרות), שהאדם לא נברא לתכלית, אלא הוא וריאציה של תולעת, זה לרצוח את מעמדו של האדם. אבל בראון לא מזכירה כלל את המשפט הזה ואת מה שהוא מבטא.

זה לא האיפוק הבריטי המפורסם. ראו, למשל, את הביוגרפיה הנפלאה של אדריאן דסמונד וג'יימס מור "Darwin: The Life of a Tormented Evolutionist" (שלמרבה הצער לא תורגמה לעברית), שפשוט נוצצת באנושיותה. בלי קשר לסגנון ולהעדפות, ביוגרפיה טובה צריכה לחלוק עם הקוראים את ההיקסמות של המחבר ממושאה. היא אמורה לגרום לקוראים להזדהות עם הדמות או לפחות להיות סקרנים כלפיה, להתפלא על בחירותיה, לחמול על כאביה, ובכל מקרה - לחוש רגש.

ביוגרפיה אינה דין וחשבון של בלש פרטי או דו"ח הסתכלות של פסיכיאטר (אגב, גם ביוגרפיות על פושעים רצוי שיהיו אנושיות. אם אין למחבר משיכה לדמות שעליה הוא כותב, לשם מה לכתוב?) קחו, למשל, את המחלה של דרווין, שהחלה שנתיים לאחר שחזר מהמסע על ה"ביגל", ועינתה אותו במשך כל חייו. רבים מייחסים את ייסורי הגוף האלה לייסורי הנפש, של מי שראה בעצמו רוצח או "נושא כליו של השטן". בראון מונה את הפרשנויות למחלה - רפואיות ופסיכולוגיות כאחד - אך סוקרת אותן כמעט כמו דו"ח רפואי, שבסופו היא כותבת: "כך או כך, עם מותו היו כל בני משפחתו נכים מקצועיים כמעט, שהתלוננו על דופק חלש, בחילה, חולשה כרונית, כאבי ראש ובעיות עיכול לא מוגדרות. אולי לא הוגן לייחס את כל הליקויים הללו אך ורק לאב היפוכונדר, אך לא מן הנמנע שיש להשערה הזאת בסיס". הוגן או לא הוגן, זו לא השאלה. מה שבולט בהעדרו הוא מעט חמלה וחום אנושי.

סמדר רייספלד היא ד"ר לביולוגיה מולקולרית ומחברת הרומן "דארווין באיילון דרום" (הוצאת כתר)

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ