התרגום החדש למובי דיק | התנ"ך במהופך

"מובי דיק" הוא ספר שהקדים את זמנו. קוראיו הראשונים התקשו לעכל את החדשנות המטלטלת. כשראה אור ב-1851 הגדיר אותו אחד ממבקריו כ"מרק דגים אינטלקטואלי". את גדולתו גילו רק במאה ה-20. מאז נהפך ללב לבו של הקאנון הספרותי

אילנה פרדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילנה פרדס

מובי דיק הרמן מלוויל. תירגם מאנגלית: גרשון גירון. הוצאת ידיעות ספרים, 653 עמ', 98 שקלים

"מה קורה איתי, אפוא בכתבי על הלוויתן הזה? מבלי דעת מתרחב כתב היד שלי לכדי אותיות של שלטי פרסומת. תנו לי נוצה מזנב נשר! תנו לי להשתמש במכתש הווזוב כקסת דיו!... החזיקו בי! מפני שבעצם העלאת מחשבותי על אודות הלוויתן הזה על הכתב, הן מתישות אותי, ומחלישות אותי בתנופתן החובקת כל ופורצת גבולות, משל הן מבקשות להקיף את כל מעגל המדעים, ואת כל דורות הלוויתנים, ובני האדם... שהיו, הנם ושיהיו, לרבות כל המראות המקיפים והסובבים של אימפריה עלי אדמות, ובכל רחבי היקום... כדי לכתוב ספר כביר, עליך לבחור בנושא כביר".

"מובי דיק", אם נשתמש במונחיו של ישמעאל המספר, הוא אכן "a mighty book on a mighty theme" - ספר סוחף, מטריף, אדיר ממדים, שידו בכל: מתיאור מסעה ההרפתקני של אוניית הפקווד בעקבות הלוויתן הלבן שבלע את רגלו של קפטן אחאב, דרך הפרטים הקטנים של חיי היומיום באוניות של ציד לווייתנים, וכלה בהרהורים על כל סוגייה אפשרית בתחומי הספרות, האמנות, התיאולוגיה, הפילוסופיה, המדע, ההיסטוריה והפוליטיקה - שלא לדבר על "רחבי היקום". "מובי דיק" הוא מעין תנ"ך - תנ"ך אמריקאי - השואף לחבוק עולם או, ליתר דיוק, להיות העולם עצמו.

הרמן מלוויל אינו הסופר היחידי שהרהיב עוז לכתוב תנ"ך בתקופה זו באמריקה. נדמה שכל סופר שני באמריקה של המאה ה-19 - ובפרט בעשור שלפני מלחמת האזרחים - ניסה לעשות זאת. אבל אף אחד לא היה נחוש בדעתו כמלוויל לחולל מהפכה שלמה בתפישה של מה נחשב לתנ"ך ומה נחשב לפרשנות. התנ"ך של מלוויל הוא תנ"ך הפוך. דמויות של מנודים, מורדים, כופרים וחוטאים מקראיים מוצבים במרכז המסע של הפקווד: ישמעאל, אחאב, ירבעם, איוב, יונה ורחל. אין פלא שהמסע אינו מסתיים בשום ארץ מובטחת. בעקבות המאבק המונומנטלי והבלתי אפשרי עם הלווייתן הלבן - המתגלה לבסוף במפתיע - שוקעת הפקווד במצולות וכל מלחיה טובעים, פרט למלח אחד, ישמעאל, המצליח לחמוק מן המערבולת השחורה ומתגלה כעד היחידי שיכול לספר את הסיפור.

גבולות הפרשנות

למעשה יש כאן שני מסעות השזורים זה בזה לבלי התר: האחד מתרחש במרחבים גיאוגרפיים מוכרים של ימים ואוקיינוסים, בעולם של ציידי לווייתנים, בין לווייתנים שאפשר למששם; השני הוא מסע פרשני - נועז ומסעיר לא פחות - ב"נבכי ספריות". ההפלגות האלה מהלכות עלינו קסם (כל אחת בדרכה), אך הן אינן מביאות לא לתפיסתו של הלוויתן הלבן הנורא, הנותר בלתי מנוצח, ולא לפתרון האניגמה הגדולה של הלווייתן: "the overwhelming idea of the great whale".

"מובי דיק" הוא ספר המנסה לבחון מחדש את הגבולות הנורמטיוויים של הפרשנות. ההזמנה להרהר בסוגיות פרשניות ניכרת כבר בעמודי הפתיחה ב"מובאות" של קטעי לווייתנים שאותן מבקש ישמעאל לפרש. המובאות (שלוקטו בעזרתו האדיבה של "תת-שוליית ספרנים") מגוונות להפליא: מפסוקים מקראיים על לווייתנים, דרך ציטטות על לווייתנים מכתביהם של הוגים וסופרים כמו מונטיין, שייקספיר והובס, וכלה בקטעי אנציקלופדיה ועיתונות בנושא זה. רשימת המובאות היא פארודיה של קטלוגים המרמזת על הבלות כל חיפושינו ועל כך שאין שאלה פרשנית הניתנת למיצוי או פענוח של ממש; אך היא גם מעידה על התעוזה המחשבתית של מלוויל, על נכונותו להתייחס ללווייתן (ולא רק לאל) כמושג הראוי להתבוננות, ועל התעקשותו להתייחס לכל סוג של ייצוג של לווייתנים - קאנוני או פופולרי, ספרותי, פוליטי, עיתונאי או מדעי - כבעל ערך לכל מי שמבקש להבין פרשנות מהי.

אחת המשימות הפרשניות של מלוויל היא לבחון את הרלוונטיות של התנ"ך ההפוך שלו לאמריקה של המאה ה-19. מה היה קורה - נדמה שמלוויל שואל - אילו ישמעאל, במקום למצוא את עצמו במדבר, היה מתגלגל דווקא אל אוניית ציד לווייתנים אמריקאית באזורי הספר הפרועים של האוקיינוס? מה היה קורה אילו ניתן היה לפצל את דמותו בין כמה ציידי לווייתנים, שכל אחד מהם מבטא בצורה אחרת את זעקתו של ישמעאל המקראי ואת פראותו הנודעת? כיצד נראה ספר יונה מנקודת מבטו של מלח הגולש, מתוקף תפקידו, לתוך גופם של "דגים גדולים"? האם מישהו היה מציל מלח שחור (פיפ) אילו נטשוהו בלב ים כשם שנטשו את יונה? ומה היה עולה בגורלו של הלווייתן הנשגב בספר איוב (נזר הבריאה במענה האלוהי מן הסערה) אילו נהפך ליצור שאפשר ללכוד אותו ואף להופכו למוצר? (תעשיית הלווייתנים היתה אחת הגדולות באמריקה של המאה ה-19, שמן הלוויתן שימש בה מקור ראשי לאנרגיה).

אוניית המדינה

בין שלל המהלכים הווירטואוזים של מלוויל אתמקד לרגע בבחירתו לכנות את הקפטן הכריזמטי המוביל את הפקווד אל התהום בשם "אחאב". מהלך פרשני זה הוא, בין היתר, תגובה לאיזכורים הרבים של הסיפור המקראי על אחאב וכרם נבות בשיח הפוליטי של מי שהתנגדו לסיפוח מקסיקו ב-1848. כמוהם, גם מלוויל שאף להציב מראה בפני אמריקה שאינה רואה כיצד הגדרת ייעודה כמחייבת התפשטות מערבה ודרומה, עתידה להביא לחורבן רב ממדים.

כעשור לפני מלחמת האזרחים, הציע מלוויל נבואה קודרת על התרסקותה של "אוניית המדינה" האמריקאית. אך מלוויל אינו מתמקד רק במישור הפוליטי. הוא אינו מהסס לבחון את קסמי הכוח, הטירוף וההרסנות של אחאב. יתרה מזו, מלוויל אינו מהסס להצביע על העובדה שגם בישמעאל כמספר (או בו עצמו כסופר) יש משהו מאחאב - הרצון לחבוק עולם, למגנט את קוראיו ולקרבם אל שפת התהום.

הטיפולוגיות המקראיות של מלוויל רדיקליות באופיין הדמוקרטי ובפיצולים האינסופיים שלהן: כל מלח - ולו הפשוט ביותר - יכול להיות דמות מקראית. יתרה מזו, כל מלח יכול להיות כמה דמויות מקראיות בו-זמנית. בפואטיקה של מלוויל אין מקום לעקביות. מאחר שאף בייצוג האל אין כל עקביות (טענה איקונוקלסטית ומשעשעת של מלוויל בספרו "The Confidence Man", 1857) אין כל סיבה לחפש קוהרנטיות במישור האנושי. נתקפתם בסחרחורת? זאת בדיוק אחת החוויות הבלתי-נשכחות בקריאת "מובי דיק" (ולא רק בהקשרים המקראיים): החירות להפליג בגדול, בים ובדמיון, באובססיוויות שאינה יודעת גבול מהו.

קוראים לי ישמאעל

"מובי דיק" הוא ספר שהקדים את זמנו. קוראיו הראשונים התקשו לעכל את החדשנות המטלטלת שלו. כשהספר ראה אור ב-1851 הגדיר אותו אחד ממבקריו כ"מרק דגים אינטלקטואלי". את גדולתו גילו רק במאה ה-20, בפרט משנות ה-40 ואילך. מאז נהפך ללב-לבו של הקאנון הספרותי וזכה לתרגומים רבים לכל שפה אפשרית.

גרשון גירון מציע תרגום חדש של "מובי דיק" לעברית. קדמו לו התרגומים של אליהו בורטניקר (ניומן, 1952) ואהרן אמיר (כתר, 1981). בניסיון להשתחרר משפתו המקראית, המליצית משהו, של בורטניקר, עיצב אמיר תרגום פואטי עם סוג של הדר אפי שאינו שואב את השראתו מן המקרא. גרשון גירון מנסה ליצור טון אחר לגמרי. "מובי דיק" שלו מבקש להיות נגיש יותר ודיבורי יותר. הוא קשוב לשפת הדיבור המתריסה של ציידי הלווייתנים של מלוויל, ובכך יתרונו. אך לעתים, מתוך דבקות בלשון הדיבורית, הוא מחטיא את המגוון הלשוני המדהים בספר, ומתרחק מתווי ההיכר של האסתטיקה המלוויליאנית.

קחו, למשל, את שורות הפתיחה הידועות של הפרק הראשון בתרגומו של אמיר: "קראו לי ישמעאל. לפני שנים אחדות - אין זה חשוב כמה בדיוק - בעת שלא היה, או כמעט לא היה, כסף בארנקי, ולא היה לי דבר שיעניין אותי על החוף, אמרתי בלבי שאולי אפליג מעט כה-וכה ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה-השחורה ולווסת את מחזור-הדם. כל-אימת שאני מוצא כי פני מזעיפים סביב פי, כל-אימת שבנשמתי חודש-נובמבר טחוב וסגרירי... או-אז נראה לי כי אכן הגיעה שעתי לצאת לים בהקדם ככל אשר אוכל".

ובתרגומו של גירון: "קוראים לי ישמעאל. לפני כמה שנים - לא משנה כמה בדיוק - מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר, בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום... אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים ויפה שעה אחת קודם".

יש משהו מרענן בהחלטתו של גירון להתרחק מה"כה-וכה" של אמיר ובשפת הדיבור הישירה של ישמעאל שלו - אך במקרים מסוימים, אמיר מדייק וקולע בהרבה. בראש וראשונה, אמיר הפותח ב"קראו לי ישמעאל" כתרגום ל-"Call me Ishmael" (בניגוד ל"קוראים לי ישמעאל" של גירון) מיטיב להעביר את המפתיע והייחודי במלות הפתיחה. שבירת הנורמות בפתיחה אינה נובעת רק משימוש בשמו של המנודה האולטימטיווי במקרא - "ישמעאל" (שם שאיש בניו אינגלנד לא נשא, האנטיתיזה של שמות קאנוניים כגון "אברהם" ו"משה") - אלא גם בניסיון להימנע מקיבועם של שמות. ייתכן שלמספר אכן קוראים "ישמעאל", אך ייתכן גם שיש לו שמות רבים אחרים. בהתחשב בטיפולוגיה הנוזלית של מלוויל, המספר אכן קרוב יותר בנקודות שונות לאיוב, יונה ואחאב. ומעל הכל ב-"Call me Ishmael" ישנה פנייה לקוראים, שאי אפשר להפריז בחשיבותה ובעוצמתה, להצטרף למסע, להשאיר את החופים המשועבדים מאחור ולצאת אל מרחבי ה"ימים האסורים" בחיפוש אחר רוח רפאים לבנה של לווייתן בלתי נתפס.

אין ספק שקשה לתרגם את "מובי דיק". כיצד אפשר ללכוד את התחביר הפתלתל, השופע והלא צפוי של שפת הלווייתן, את תוארי הפועל המוזרים שאינם מופיעים בשום מילון, שלא לדבר על המצלולים הרבים? לא אמיר ולא גירון מתקרבים מספיק אל המוסיקה הזאת. אך בכל זאת משהו לא מבוטל מכוחו של הספר מגיח (בצורות שונות) בתרגומים האלה.

מלוויל בישראל

הופעתו של תרגום חדש ל"מובי דיק" היא הזדמנות להרהר בחותמו של הספר בתרבות הישראלית. "מובי דיק" - כמו התנ"ך וכמו כל ספר גדול אחר - חוצה גבולות של זמן ומקום. לא אוכל להרחיב כאן את הדיבור בנוגע לרלוונטיות הרבה של הספר לתרבות שלנו כאן ועכשיו. אציין עם זאת, שלמלוויל יש כמה סוכנים חשובים בתרבות הישראלית. מאיר שלו הוא אחד הבולטים שבהם. בספרו "בעיקר על אהבה" (עם עובד, 1995) הוא מצהיר: "אני מבקש לומר לכם שאילו זיכה אותי אלוהים באפשרות ובזכות לחתום את שמי מעל אחד מן הספרים האלה, היה זה ?מובי דיק'... אתם מכירים, בוודאי, את הדעה, שאין חדש תחת השמש הספרותית... ואכן הדעה הזאת נכונה ברוב המקרים, כלומר, עד שקוראים את ?מובי דיק'. כל אימת שאני קורא אותו אני אומר בלבי: אפשר לכתוב ספר שעוד לא נכתב כמוהו. אפשר. עובדה שאפשר". ספרו הנפלא של שלו, "עשו" (עם עובד, 1991), מתכתב בדרכים רבות עם ישמעאל של מלוויל כמו גם עם "Clarel" (1876), ספר הזוי וסתום בקורפוס המלוויליאני על מסע בארץ הקודש.

באחרונה יצא ספר נוסף הכולל דיאלוג מרתק עם "מובי דיק" - ספרה החדש של חביבה פדיה, "בעין החתול" (עם עובד, 2008). מושא ההתבוננות של פדיה הוא החתול ולא הלווייתן, אך המגוון הרדיקלי והייחודי של דרכי הייצוג של החתול המעניינים אותה - מהמבט היומיומי, דרך המבט האתנוגרפי והזואולוגי וכלה במיסטי - מצביע על הקשר העמוק שבין ספרה לספרו של מלוויל.

ומעבר למחוזות הספרות, אזכיר את עבודת הווידאו המשעשעת של גיא בן-נר "מובי דיק" - המשחזרת את הדרמה של הפקווד במטבח ישראלי טיפוסי. הסרט מבליט משהו ידוע פחות על מלוויל: ההומור והמשחקיות שאין דומים להם בתוך הקדרות המונומנטלית.

כמלוויליאנית, אני יכולה רק להמליץ על קריאה או קריאה חוזרת בספר. קחו אותו לים הקיץ - בין אם במקור או בתרגום - בפרט ברגעים בהם נדמה לכם שנובמבר הרטוב והסגרירי מטלטל את נשמתכם, או באותם רגעים בהם נדמה לכם שאצלנו נובמבר רטוב וסגרירי לעולם לא יגיע.

Moby Dick \ Herman Melville

הפרופ' אילנה פרדס מלמדת בחוג לספרות כללית והשוואתית ומרכז סכוליון באוניברסיטה העברית. ספרה "Melville's Bibles" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 2008

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ