טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | ירושלמי בתל-אביב

תגובות

מאיר אפלפלד - "ירושלים-כברי", רוטשילד אמנות, תל-אביב

בחום המהביל של תל-אביב, תערוכתו של מאיר אפלפלד הירושלמי היא כמשב רוח קריר. זו תערוכה של הדפסי מונוטיפ שנוצרו בשנה האחרונה בסדנת ההדפס בקיבוץ כברי. זה ציור בצבע שמן על לוח אטום המוצמד במכבש דפוס לנייר לח. הדימוי מודפס רק פעם אחת במהופך, ככתב ראי: דמויי טבע דומם, הנוף מפסגת כברי, אך במיוחד נופי ירושלים של מטה, נופי קרית שמואל ורחביה. אלה העבודות היפות ביותר - דווקא בגלל החולין שבהן, ולכן העבר אינו מכביד עליהן. ההערה המלווה את התערוכה מתארת את היצירות כאילו הן נמצאות בשטח ההפקר שבין הרישום לציור; בעיני הם ציורים שניטלו מהם הצבעים, בין ציור להדפס, בין היחיד למשוכפל, אך המגע הראשוני, החד-פעמי, נשמר.

שלד שחור-לבן (קוביזם נזיל) מצוי ביסוד ציוריו של אפלפלד, חומריות ומדיה יבשות שבין האין ליש - תכונה הנעדרת מרוב ציוריו של אפלפלד, שהם לרוב מועשרים מדי. טכניקת המונוטיפ, שהשימוש בה נדיר, תואמת ליצירתו של אפלפלד ככפפה. הם במיטבם בציורי האור והצל (החושך), פישוט החושף גם את המוסיקליות והמקצב הפנימי של אפלפלד. "הצטלבות" הוא נוף של קירות בניינים, עמודי חשמל, ברושים, ואנכים ואלכסונים נארגים להצטלבויות ללא הפרדה כמעט בין תחתון לעליון, מצויים בין הפשטה לריאליה.

"מראה מהסטודיו" היא אולי העבודה היפה מכולן (בזיכרון עולה "מראה מהסטודיו" של פרנק אורבך ולוסיאן פרויד, על תפישתם המקסימה את הבנאלי והשיגרתי); הנוף הנשקף מחלונו של אפלפלד נהפך לחתך תת-קרקעי; האדמה נקרעת ליציקות יסוד של בית חדש, החלונות הם גריעה מהקירות והחושך מסעיר את המוסיקה. ב"חמניות", "ורדים" ו"תפוחים" הוחלו חוקי הנוף על מנחות הטבע דומם הללו - אך הם כמו נכנעים לעושר, לשפע ולדקורטיוויות של הנושא המצויר. עלי הוורדים לבנים בדרמטיות והאגרטל נוקשה כפורצלן. "רחוב הל"ה" גם הוא הומר למרקם של יופי נדיר ויומיומי: קרעי הצל נאחזים בכביש, בדפנות הבתים, בנופים. בתמונות ה"מראה מכברי" אפלפלד מתמסר למרחבי הנוף ומצליח להעביר את תחושת המרחב אל הדף; עבודות שבהן מודגש עוד יותר הפירוק והתחביר הפנימי של מרכיבים מופשטים המרכיבים דמוי מציאות, דמוי נוף, מרחבים שאפלפלד מצוי בהם בסופו של דבר כזר.

"ים-יבשה", אוצרת אירנה גורדון, סדנת ההדפס ירושלים

בירושלים עצמה, במכוורת של סדנת ההדפס, אפשר לרדות דבש בשפע. "ים-יבשה" היא תירוץ נהדר להראות הדפסים מעולים במגוון טכניקות "ימיות" ו"יבשתיות", יצירות השואבות את כוחן משני היסודות הללו של היקום. "מתרחץ" (1994) הוא תצריב צילומי של דגנית ברסט: גרגרי האור האחרונים נלכדים לדימוי מפורר של דמות ילדה כורעת לרגלי דמות נער, הפורש את זרועותיו לים - נקודת המפגש של ים ויבשה. "כנרת" (2005) הוא תצריב אקווטינטה, תחריט יבש וצבע שמן, של מיכל נאמן. הלח והניחר נאבקים כאן זה בזה, ים ביבשה, וטביעות אצבעותיה של נאמן מתרססות על פני האדמה והמים. ב"ללכת על המים" (2005) היתה הכנרת למגרש משחקים של דולפין, ועקבות רגליים חולפים באלכסון מפינה לפינה. "גוש" (2005) הוא תצריב צילומי של מיקי קרצמן: נופים הנשרפים בשוליים כתשלילים, כחושך באמצע הצהריים - מראות גוש קטיף בריק הזמני שלאחר ההתנתקות.

ב"ילדה על החוף" (1992), אקווטינטה ואקווטינטת סוכר, של פמלה לוי, הים רחוק והחול לוהט; ילדה עצומת ממדים בחזית, ומאחוריה שני ילדים קטנים עירומים - תחושה מציצנית, מטרידה, שהאור בה הועם. "איש במצולות" (1983) הוא הדפס אבן, הדפס רשת וחיתוך עץ; הדפס מורכב ומרהיב ביופיו, שסוגי ההדפס השונים נארגים בו זה בזה. "מגילה" של חיתוך עץ שחור רצה כקליגרפיה סינית לכל אורכו; אשה עירומה קופצת במתאר שחור ופלסטי ונער כורע ברך לפני מיניות האשה שמעליו.

"בריכות" (2000, אקווטינטה, אקווטינטת-סוכר ומשייף חשמלי) של מאיה כהן לוי מכיל את עיקר יצירתה בקולאז', בציור, בצילום ובחריטה, בניגוד שבין רכות האקווטינטה למוכניות של המשייף החשמלי. בבריכה של אור ובבריכה של חושך משייטות אותן צורות מוכרות של כהן לוי. אסף בן-צבי (1999, אקווטינטה ושעווה רכה) מתאר את יופיים של שני נרות חצב נישאים. ב"שיט" (2004, הדפס-רשת), בדומה ובשונה מהמתרחצים של ברסט, הסירות והשייטים של בן-צבי כמעט נטמעים בים ככתם מימי, ועוד מעט ייעלמו בו הצורות. ב"אדמה בקועה" (1983, תצריב צילומי) של מנשה קדישמן, אדמה צמאה נבקעת בעוצמה פיסולית, שברים אדומים על נייר לבן. כשמתבוננים בבקעים הם הולכים ומסתדרים במעגלים. "אדמה" מ-1979 היא עבודה של יגאל תומרקין במיטבו, וכשהוא במיטבו אין דומה לו. אלה הם מתווים לפסלים העומדים בזכות עצמם: סוריאליזם אלים, פיסי, ספרותי, המחבר בכל עוצמתו אדם-אדמה-ברזל. הדפסים יפים של יצחק דנציגר, חלק מפרויקט שיקום מחצבת נשר במורדות הכרמל; כאשר הנוף נהפך לפסל והפסל לנוף, ויש חיים משל עצמם גם להדפסים.

מתערוכתו של אלכס קרמר "אל תצוד את הזאב" בסדנת ההדפס באביב האחרון נותרו ספר אמן נדיר באיכותו ובעוצמתו ושורה של חיתוכי עץ. קרמר כמו נוגע בנשמת הטכניקה הזאת, והיא מעצימה את אופי יצירתו שלו, נותנת ביטוי מלא לאלימות ולאנרגיה האצורה והמשתלחת שבעשייתו. היא חושפת את שורשיו של מונק והאקספרסיוניזם הגרמני שביסוד יצירתו, ולקחת אותם את הבדידות והאלימות.



פמלה לוי - "איש במצולות", 1983



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true