בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל עצמי | "עצמי אמיתי, עצמי כוזב"

תגובות

עצמי אמיתי, עצמי כוזב דונלד ו' ויניקוט. תירגמו מאנגלית: אסנת אראל, נעמי בן-חיים, אורה זילברשטיין, מטי נוה, צפורה רמון. הוצאת עם עובד, 330 עמ', 94 שקלים

הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים דונלד וודס ויניקוט נודע לקוראים עברית בעיקר בזכות ספרו "משחק ומציאות" (עם עובד, 1996). בספר הזה נכללו חידושים רבים בתיאוריה הפסיכואנליטית, המתייחסים להשפעת האם על התפתחות הילד, ולחשיבותה של היצירתיות לתקינות הנפשית. ויניקוט הוא הדמות הבולטת בפסיכואנליזה העכשווית, הודות לכפירתו בכמה רעיונות מכוננים של קודמיו - זיגמונד פרויד ומלאני קליין. כעת יצאה בעברית אסופה נוספת ממאמריו, שחלקם חוברו לפני אלה שנדפסו ב"משחק ומציאות". זהו ספר מרתק לכל המתעניין בוויניקוט, וייתכן שגם אחרים ימצאו בו עניין. לכל מאמר הותקן מבוא המתאר את הרקע לצמיחתו בשדה הפסיכואנליטי, ואת מה שהתרחש בעקבותיו. העורך עמנואל ברמן ראוי לשבחים רבים על עריכתו המוקפדת והיצירתית כאחת.

הפסיכואנליטיקאית מאיימת

לברמן היתה ככל הנראה אינטואיציה קרובה לזו של חוקר הספרות הנודע הרולד בלום, שאימץ לעצמו מבט פסיכואנליטי כאשר דן ביחסיהם של משוררים לקודמיהם. הוא ראה ביחסים הבין-דוריים של המשוררים מאבקים אדיפליים, שעיצבו את הפואטיקה שלהם - את סגנונה של שירתם. בלום חשב שאפשר להיטיב להבין משוררים אם קוראים אותם בהקשר של קודמיהם. כך גם ראוי לקרוא בוויניקוט. על כן החדיר ברמן לספר לא מעט הערות החושפות את מאבקו של ויניקוט במלאני קליין. בתגובה לרעיונותיו המקוריים של ויניקוט נגררה קליין לתגובות חריפות ועריצות, מעין אלה שהיו לפרויד כלפי החולקים עליו.

האנליטיקאית של ויניקוט עצמו היתה ג'ואן ריווייר, תלמידתה ובת בריתה של קליין, והיא איימה עליו כי אם יפרסם בספר את השקפותיו, היא תהפוך אותו לצפרדע. מרוב בהלה מחדשנותו המהפכנית של ויניקוט, היא נבלעה בדימוי של מכשפה כל-יכולה מאגדות הילדים. אך ויניקוט, שאף פעם לא ממש הניף דגלי מרד, לא נרתע מלטעון את טיעונו המרכזי - שהאם משפיעה באורח מכריע על התפתחות עוללה. (בניגוד לקליין שגרסה כי התפתחות התינוק מושפעת בעיקר מתגובות מנגנוניו המולדים, לנוכחות המטפלת והמתסכלת של האם).

מכל מקום, את סגנון כתיבתו של ויניקוט, הנוטה לא פעם אל השירה הסתומה, צריך להבין הן כמאבק בסגנון התיאורטי, הרציונליסטי והאינטלקטואלי של קליין והן כצורה של הקשבה לעצמיותו.

אותנטיות ויצירתיות - אפיוני "העצמי האמיתי" - הם הנושאים הראשיים של הגותו. הרבה מאיכויות הסגנון הייחודי לוויניקוט אי אפשר להעביר לעברית. רענן קולקא במבוא שכתב לספרו של ויניקוט "משחק ומציאות" מתאר את הסגנון הזה ואף מסביר את הקושי שבהעברתו לעברית העכשווית. אבל גם הקוראים המסתפקים בנוסח העברי יכולים להבחין בעדינות המיוחדת של השיח של ויניקוט, בהימנעותו מאינטלקטואליזם צחיח ומנותק רגשית, בנטייתו לפרדוקסים, באהבת האנדרסטייטמנט הבריטי, בהפתעות הומוריסטיות, ביכולתו לדייק בתיאור רגשות מורכבים ועוד. למשל: "בעבודתי הפסיכואנליטית אני חותר:// להישאר בחיים/ להישאר בריא/ להישאר ער// אני חותר להיות עצמי ולהתנהג כעצמי". לתיאורי הרגשות בכתיבתו אין תקדים בכתיבתם של פרויד וקליין, שרדיפתם אחרי מבנה תיאורטי מוצק וכוללני, העלימה מהם את מושא חקירתם החמקמק מטבעו - האדם - על כל רגשותיו ורגישויותיו. כמו משוררים רבים, ויניקוט רצה בכתיבה שאינה מעוגנת רק בשכל אלא גם בגוף וברגש, והוא השיג לעתים משהו מעין זה.

ממציא המינוח "חפץ מעבר"

ויניקוט עצמו חשב שכתיבתו כאוטית, "את אשר תקבלו ממני תצטרכו ללקט מתוך כאוס". אבל כתיבתו אינה כאוטית - ההפך הוא הנכון. היא כפופה לשיטה כוללת ואחידה שגרעינה בתפישת יחסי האם והתינוק כמאפשרים או משבשים את כינונו התשתיתי של "העצמי האמיתי". מי ששם על עטיפת הספר את הרישום הקטן של ויניקוט, שאפשר לראותו כאם-סביבה המכילה בתוכה את עוללה, ידע מה הוא עושה. ייתכן שבדמות הזעירה הזאת גלומה כל התיאוריה של ויניקוט.

המאמר על "העצמי האמיתי והעצמי הכוזב" המופיע בספר, ואשר על שמו נקרא, מסכם את הגותו של ויניקוט בבהירות ומאיר אזורים אפלים במאמרים אחרים. "העצמי האמיתי", ו"חפץ מעבר" הם המושגים הידועים ביותר מהגותו בציבור די רחב, הכולל לא רק פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומטפלים באמנויות, אלא גם חוקרי ספרות ואמנות. עם זאת, "העצמי האמיתי" הוא מושג שאינו נהיר כלל. מה שברור הוא ש"העצמי האמיתי" הוא חוויה נרקיסית חיובית (אשליה אומניפוטנטית, של כל-יכול) שנרקמת בנפש העולל כתוצאה מכך שהאם נענית במסירות קשובה לצרכיו. החוויה הנרקיסית החיובית הזאת היא תהליך המתרחש כאשר אצל התינוק אין עדיין הפרדה רבה בין אברי הגוף לבין החוויות המנטליות. וכאשר האם מטפלת בתינוק מתוך הבחנה מצומצמת בצרכיו, ומקשיבה בעיקר לצרכיה וחרדותיה, היא מטפחת בו כבר מראשיתו "עצמי כוזב".

"העצמי האמיתי" מתגלה באופן מגובש יותר בנפש הילד, כאשר הוא משחק בחפצי מעבר - חפצים שהילד עצמו טוען בפנטסיות בשעת המשחק - כך הופכים חפצי המעבר לחפצים שהם אובייקטיוויים וסובייקטיוויים באותה המידה. מהגרעין הנרקיסי-אומניפוטנטי, המתרסן בהדרגה, בהתאם למציאות, יצמחו בהמשך האותנטיות והיצירתיות של האדם.

האמנים מתחברים לחוסר אונים

מה שמערפל את המושגים "העצמי האמיתי" ו"העצמי הכוזב" הוא קשירתם בתכנים מסוימים, יצריים וקיומיים. "העצמי הכוזב" תמיד מתגונן על ידי הדחקה או הכחשה מתכנים שהפצעתם בהכרה עלולה לעורר בנפש חרדות עזות, רגשות של חוסר אונים וחוויה של כשל הסתגלותי. האמנים כמו התמחו בחיבור עצמם לתכנים כאלה, והם עושים בכך שירות לציבור שנכפה להאמין בתועלת ובהכרח שבאופיו הסתגלתני של "העצמי הכוזב". כך למשל אפשר לראות את יצירתו של רפי לביא גם כמאמץ מתמיד להתחבר אל הילד המשחק והחי שרבים נוטים להדחיק כדי להיות מבוגרים נכבדים. אין זה מקרה שוויניקוט העניק ליצירתיות ולמעשי האמנות לסוגיהם מעמד חשוב במיוחד, שאינו קשור בסובלימציה של יצרים ראשוניים אלא בעצם הזכות להיות עצמי בעל ממשות ובן חורין.

מתוך הבנת חשיבות היחס האמהי הנאות להתפתחות העולל גזר ויניקוט את דגם הטיפול הפסיכואנליטי שלו. לשיטתו זהו תהליך שבו המטפל כלל אינו צריך לשמש כסמכות אבהית רציונלית, יודעת-כל. עדיף בעיניו שישמש כאם המחזיקה כיאות בעוללה ומאפשרת לו הוויה מוגנת והזדמנות לשחק בפרשנויות כאילו היו חפצי מעבר. גם כאן קם ויניקוט על מלאני קליין שהיתה פרשנית רציונליסטית סמכותית ותקיפה. חלק מהפרשנויות שנתנה לילדים שהיו בטיפולה מעוררים בקוראים צמרמורת, כאילו נקלעו לסיפור אימים גותי. לעומתה, ויניקוט מבקש להיות פסיווי, נענה ושתקני למדי. לומר מעט ככל האפשר. התוכנית הזאת היתה רדיקלית והיה בה חידוש רב בנוגע לבנים טיפוליים סמכותניים-הייררכיים שהיו נהוגים בזמנו ונהוגים בזמננו. יש מטופלים שגישה כזאת הולמת אותם ולאחרים צריך למנן אותה, כדי שהטיפול לא יימשך לנצח ותהיה בו תמורה סבירה להשקעתו הכלכלית של המטופל.

התוכנית הטיפולית המהפכנית של ויניקוט, הנובעת מאבחנתו בתפקידה המכונן של השגחה אמהית נאותה, גם מעודדת מצבי תלות קיצוניים ומצבים רגרסיוויים. ייתכן גם שהיתה בו תשוקה לחזור עוד ועוד לקשר הסימביוטי הקמאי עם האם. למטופלים חולים במיוחד, פסיכוטיים וגבוליים, יש אולי בגישה כזאת פתח תקווה לתיקון הנפש. אבל טמונה בה גם סכנה ותועלתה אינה חד משמעית, שכן היא נשענת על רגרסיות ומצבי תלות עמוקים, במיוחד אם המטפל אינו כשרוני, מפותח נפשית והגון כמו דונלד ויניקוט. טוב עשה עמנואל ברמן שכלל בין "אבני הדרך בחיי ויניקוט" גם את העובדה שב-1968 התאבדה מטופלת שלו בתגובה להעדרו מלונדון ולכך שחלה.

True self, False self \ Donald W. Winnicott

מרדכי גלדמן הוא פסיכולוג ומשורר



לוסיאן פרויד 'השתקפות' פורטרט עצמי, 1985



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו