הנגיעה הנכונה

פשטות שירתו של אריה סיון, ויתורה מראש על אמצעי "פיתוי" בולטים האמורים ללכוד את עין הקורא, הפכו אותה לאחת האנושיות ביותר בנוף השירה העברית. בהגיעו לגבורות

אורי הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

אריה סיון בחן למן ספרו הראשון את כל הטורד והמעסיק אותו - אירועים פוליטיים, היסטוריים ולאומיים לצד שאלות ותהיות אישיות לחלוטין - דרך פריזמה ייחודית, שדימוי אפשרי שלה טמון בשורות הבאות מן השיר "לשכון בחול": "מוכרת לי ההשערה כי כל דבר / שואף לחזור אל מקורו, כולל החול / ואני אינני מתכוון וגם איני יכול / למנוע בעדו. הייתי מבקש רק, אם אפשר, / לבחון את גרגריו הניגרים ממני / כדרך שארכיאולוג בוחן את העפר המפרפר / על הכברה" (ערבון, עמ' 185). כל נושאי שירתו של סיון עברו דרך הכברה הזאת, שיכולת ה"מיון" שלה הולכת ומשביחה עם השנים.

המוזר בשירה הזאת הוא דווקא נימתה הטבעית, נימת ה"חולין", המתפרשת לפעמים (במיוחד בקריאה ראשונה של השיר הסיוני) כאמירת המובן מאליו. ולא היא: פשטותה וישירותה של השירה הזאת, ויתורה מראש על אמצעי "פיתוי" בולטים האמורים ללכוד את עין הקורא, הפכו אותה לאחת האנושיות ביותר בנוף השירה העברית - מימי "לקראת" ועד ימינו אנו; שירה שכל כולה "המתנה / לנגיעה הנכונה" (ערבון, עמ' 264).

המתנה ארוכה זו, לצד יכולת הסינון והמיון, צובעת את עולמו השירי של סיון בצבעיו של הומניזם, שמשנה לשנה נעשה מעודן יותר; במובן מסוים, שירתו של סיון, המתאפיינת לא פעם בטכניקה המזכירה את זו של זך המוקדם (בריבוי החרוזים הפנימיים ובעיצוב הפסוקים), היא מין "הומניזם" אנטי-זכי; שאיפה תמידית להתקרב, לגעת. מאז ומעולם שוטט סיון במרחביו הפתוחים של העולם - במיוחד בנופי הארץ, הן אלה שהיו תפאורת ילדותו ובגרותו והן אלה שתפארתם כוננה את המיתוסים המקראיים - גמע את מראותיו, קולותיו וריחותיו, וסינונם של אלה דרך ה"כברה" השירית שלו לא גרע מחיותם ומחושניותם.

קורא שאינו מכיר אלא שירים בודדים של סיון אולי יופתע לגלות עד כמה עשירה שירה זו במבעים אירוטיים, בתיאורי חלומות, בכמיהה אל הרוחש מאחורי "העיניים ההפוכות" של התודעה ושעריו הנעולים של הגוף. בשנים האחרונות אף "נשר" מנפשו של סיון, כהגדרתו, "אותו תבלול / זה שמנע אותו, שלא בטובתו, / מלהיפתח לזולתו" (חוזר חלילה, עמ' 55), וכך הועצם ממד הכנות של שיריו, ובמיוחד אמורים הדברים בשירי הזיקנה הצלולים שכותב סיון בשנים האחרונות. אחד מהם הוא השיר "בלהיטותך" (חוזר חלילה, עמ' 9):

בלהיטותך אל הדבר אשר בהעדרה של הגדרה

אתה קורא לו זה, אחז בזה, וגם מזה

אל תניח ידך. הנח

רק לעיניך, תן להן להתרחק

עד גבול יכלת הראיה, שפר אותה

במשקפים המאפשרים לך לראות

את כל הישיות שזה

כלול במרחבן, ושנתן לשיכן

ולו על דרך הדמוי, ההשאלה, ההמשלה, ההקבלה

או התפלה

לזה.

מי שמכיר את "כל הבזבוז הזה", ויודע ש"משנה לשנה זה", וחזה מבשרו באור "הזה" ובערב "הזה", יחוש עם קריאת השיר הזה בהשלת מחלצותיו האירוניות-נוסטלגיות של שם העצם הכללי "זה", ובהפיכתו לחלק מן הרצון להקיף במבט את כל היישויות, לראות עד קצה גבול היכולת - ורק אז להניח יד. הנגיעה הזאת - באני הביוגרפי, בחוויות ילדות, בשואה המבצבצת דרך חוויות הילדות באחדים מן השירים, במה שמתחולל ובמה שהתחולל על פני האדמה - תוכל להתממש רק דרך הנגינה האטית, נגינה על דרך "ההשאלה, ההמשלה, ההקבלה או התפילה"; נגינה המחסנת את בעליה מהשפעותיו ההרסניות של ה"זה". מבעד לנגינה הזאת, שאינה אלא דיבור פשוט, נגלה סיון בלהטו. כל מה שיכול היה לכלות אותו באטיות ובהתמדה - לחייך חיוך שירי מריר, לפלוש אל החיים ולמלא אותם במרירותו, ולשוב מן החיים המרירים אל השיר הבא בדמות נוסטלגית - נהפך בדרך זו לזיק רגעי, הניצת ברגע הנכון. זיק שהמיר את "השיר הנכון" ב"נגיעה הנכונה".

אחד משיריו היפים ביותר של סיון, "הבית האדום על חוף תל-אביב" (ערבון, עמ' 239), מתאר את "זיק" החיים הזה, המתקיים לצד תודעת השקיעה והדעיכה: "שלושים שנה וארבעים שנה הים שהוא כעריסה / רכת כנפי-שחפים תוהה על הבניין הזה: / אדמדם, גבה-חלונות, קמור חדרים מעוננים. // האנשים שבין כתליו אינם קרוצים / מחולותי, אומר הים, אינם מנושקים / לשון של אמהות-גלים מפטפטות. הם // גוחנים על ניירות מרשרשים קשים / מושכים קווים חדים, נחרצים עד חריטה / בשולחנות כסויי השעווה / ומתעלסים כמו נשרים, נשרי-הרים, יורדים עד תענוג / וממריאים אל הפסגות, לא לאבד את התצפית. // על כל חופיו המתעצלים לא נזדמנו לו שכמותם, לא בבתים / הזעירים על מדרונות-הגיר / לא בסמטאות המתעגלות אל שפות המים / בקמור עצור, דוגמת נשים / שהליכותיהן עוצבו בתוך דפוסים של מסורות. // לא יאריך ימים, חומר הים / אשר הביא אל החופים האלה את גויי-הים ואת היוונים ואת הצלבנים: / החלודה תפשה בברזלים ותעמיק חדר / והעצמות תדמינה באחריתן לכל האחרות / שנקברו לאורך החופים".

הים התוהה על פשר חלונותיו הגבוהים וחדריו ה"מעוננים" של הבית הוא גם זה הלוחך את עצמותיו המחלידות, אך אין בעובדה זו כדי לגרוע מעמידתו הפלאית על תלו; החיים הרוחשים בו, אף שלא "יאריכו ימים", מוקפים בלחישות גויי-הים הקדומים ובפטפוטיהן של "אמהות-גלים", וכל ההמראות והנסיקות שבפנים הבית מרחיבות את גבולותיו עד קצה גבול האפשר (בדומה לעיניים מן השיר "בלהיטותך"), פורצות "קימורים עצורים" ו"דפוסים של מסורות". היומיומי והמיתי דרים בשכנות בבית אדום זה, שהוא בית ככל הבתים, ועם זה בורך בסגולת הולדה נדירה; כשבא זמן נגיעתו הנכונה ממריאים אנשיו אל הפסגות, וכשיבוא זמן נגיעתם האחרונה של דייריו ינסה הבית להתמיד במשימתו: "לא לאבד את התצפית".

אריה סיון

קרעים

ארץ מרורים ונחם

ארץ נחם ומרורים

אחת לכך וכך שנים

מתחברים כל מרוריה

נקשרים, יוצרים

שרשרת

מאפק המזרח אל קצה המערב

כמו אלפי כנפי עורב

מן העבר ההוא של התכלת

מה מן העבר ההוא

האם ים גועש

ים נטרף בסופות

או ימה דוממת

שלוה

לפני שהורסים את ביתו של אדם

אומרים לו: לך

ובדק אם לא נשארו

בפנות נדחות

דברים שתרצה לשמר

מותר הוא אומר, מותר

מה שנותר במרתפים ובעליות הגג

שיקבר

בפסק הזמן בין ערות ושנה

מטפסים על פני המוני זכרונות

עדרי זכרונות.

בראשם - אשמים

מעותי איברים

עקמים ואלמים.

איני זוכר מתי ואיך נולדו

אבל ברור לי, כדברי קהלת הזקן,

כי לא יהיה להם תקון.

צעקת-פתאם קורעת את שנתי.

אני קולט, אולי פולט, את המלים

נקמת דם ילד קטן

עוד לא ברא השטן - היא

זעקתו של ביאליק

בשירו "על השחיטה".

מה פתאם, דוקרת בי השאלה,

למה ביאליק?

אולי מפני שבאחד מן הימים האלה

חל יום הלדתו,

משיב החלק בי שמת להרדם

ולו גם לכמה שעות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ