בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תחכו למפעל הפיס. זו הספרות היפה

תגובות

לעיני השמש הזאת, מאת יורם נסלבסקי, הוצאת פיתום, 2009, 75 עמודים

בסיפור החשוב ביותר בספרו הראשון של יורם נסלבסקי, סיפור שעל שמו נקרא הספר, נכונה לנו חוויה מונוטונית מופלאה, שבה השינויים הזעירים בין פיסקה לפיסקה בטלים בשישים, ומה שאנחנו מקבלים מקץ 1,500 מלים הוא כמעט "אותו דבר" אבל שונה מאוד. בסגנון הסיפור הקיבוצניקי, אבל עולה ממנו משהו שונה לגמרי, מתקבלת מעין ספירלה של טקס חוזר:

"עם זריחה באנו, ושם חיכו ולקחו לשדה וחילקו טוריות והלכנו בשורות ארוכות של כותנה וקטפנו שיחים רעים מתוך הטובים, והשמש עלתה. העבודה היתה טובה, וריח האדמה דבק בבגדים שלבשנו. הלכנו שורה הלוך ומיד שורה חזור, ומדריך העבודה ארנון ישב בקצה השדה ונימנם, ואמרנו, בוא לעבוד, עצלן, ולא ענה ורק גירשנו לעבוד כמגרש זבובים. והלכנו שורה אחת ארוכה וישבנו ולא חזרנו לעבוד בשורות. מרחוק ג'יפ חצה את השדות אל מאגר המים ושניים ירדו להתרחץ ולשחות, וצבי אמר נלך למאגר וקמנו והלכנו למאגר להתרחץ גם אנחנו. המאגר היה רחוק, וכשהגענו איש לא היה והג'יפ לא היה, וישבנו שם ולמים לא נכנסנו. שעה ארוכה ישבנו עד שבא ארנון וצעק וצעק, ולא ענינו ולא קמנו. ראה שלא עונים, פשט את בגדיו ונכנס למים. ראינו שנכנס, נכנסנו גם אנחנו אחריו להתרחץ ולשחות. ויצאנו וחזרנו לשורות, וכשהלכנו שורה אחת כבר היתה שעת צהריים וחזרנו כולם למעונות עובדים".

הסיפור משנה את הווריאציה הזאת אך במעט והקורא עולה ועולה ועולה וגם הביקור בתל-אביב אינו משנה את האווירה המדהימה של כוח הטקס, החזרה ה"אובססיווית". וכאשר החזרה הופכת להיות מכשפת, אתה מבין את כוחו של נסלבסקי: אי אפשר לדעת מה אמת בסיפורים שלו ומה אינו אמת, אתה הולך אחריו וקורא בסיפור כאילו "הדברים קרו באמת", ואז אתה מבין שקראת משהו כמו סיפור שכבר סופר. והסיפור מסתיים כך: "ולמחרת... למחרת באתי בבוקר עם זריחה ויצאנו לשדה ולא שאלו ולא אמרו דבר. והלכנו בשורות ארוכות של כותנה וקטפנו שיחים רעים מתוך הטובים, והשמש עלתה. העבודה היתה טובה וריח האדמה דבק בבגדים שלבשנו. והלכנו שורה הלוך ושורה חזור, ועוד שורה הלכנו, וכבר היתה שעת צהריים".

מה כוחה של החזרה? מה היופי האמנותי הגלום במבנה של האובססיה? סיפור יפה אחר נקרא "גניאלוגיה". אני מרשה לעצמי לצטט את כולו, כדי להסביר את יפי הספרות הזאת:

"יש רק שאלה פילוסופית אחת חשובה, אמר כשטיפסנו בשביל, בין גושי הבניינים, ורוח חזקה נשבה ועלים ריחפו על השביל, יש רק שאלה אחת, והיא למה בכלל להיוולד, ולא חשוב כלל שההחלטה אינה בידינו אם לבוא לעולם, רצון האדם ממילא אינו ולא כלום, חשוב לזכור, הוא אמר, השאלה היא אם לא מוטב היה שלא ניוולד כלל, אמר כשטיפסנו במעלה המדרגות, ובראשן עמדנו רגע להחניק את קוצר הנשימה, ועישנו סיגריה, והוא הוסיף לדבר, איני יודע על מה, ואחר כך ירדנו במורד ההר ועלינו על האופנועים ודהרנו בכבישים הצפופים, בין מכוניות שהזדחלו לאט, לאט מדי, שהרי לנו בער הזמן, ולאחר מכן ישבנו בבית קפה, ואני אמרתי, מחר יולידו השמים אלפי שמשות חדשות, אחת לכל פסגת הר, אחת לכל גבעה, וגם זאת אמרתי, אני תופר וילונות לרוח, לכפות את הרוח בכתונת משוגעים, לעלות בה לגדולות, כאותו מטורף, מחריב הרומנטיקה, שלדרגת שלמות כה גבוהה הגיע כמשורר, עד שנבלע באותה גניאלוגיה בלתי אפשרית, הגניאלוגיה של השירה, ועולים המשוררים החיים, צאצאיו, על הבימות, וקוראים משיריו, ואינם יודעים עוד על מה ולמה, ועוד דברים אמרתי אז, איני זוכר מה, ואחר כך קמנו ויצאנו, ועלינו שוב על האופנועים, והפלגנו על גבי מנועים נוהמים לאורך הרחובות שביתרו את העיר תלמים-תלמים, בין מכוניות שהזדחלו לאט, לאט, ולנו בער הזמן".

אל תחכו להמולת מפעל הפיס. זו הספרות היפה. הסיפור נמשך לאורך משפט אחד, מנווט את דרכו בין הסיטואציה (טיול) ובין מסירת מה שעולה מן השיחה בעת הטיול. מאחר שתחילת השיחה מעלה שאלה שאין עליה תשובה ("למה בכלל להיוולד"), נוטש הסיפור את השאלות האחרות ("והוא הוסיף לדבר, איני יודע על מה"), פונה עורף לשיחה, לפילוסופיה, ומתאר משהו אחר: "ירדנו במורד ההר ועלינו על האופנועים ודהרנו בכבישים הצפופים, בין מכוניות שהזדחלו לאט, לאט מדי, שהרי לנו בער הזמן". וגם הדהירה הזאת (יותר מ-140 קמ"ש), האפשרות להגיע אל הסיפוק הגופני, הלא-מילולי, באמצעות ההתגרות בחיים, נכשלת.

המספר מוותר, עוצר שוב בבית קפה, באי-נחת שתיכף תחזיר אותו ואת חברו אל האופנוע, אלא שכאן, בבית הקפה, מפליג הסיפור אל חלקו האחרון, שכמעט חשבנו כי הלך לאיבוד עם הוויתור על השאלות הגדולות על הקיום או הדהירה אל המוות. כאן נוסק הסיפור לעבר מה שיצירת אמנות עושה, הדימוי: "מחר יולידו השמים אלפי שמשות חדשות, אחת לכל פסגת הר, אחת לכל גבעה", ועוד מבטיח המספר: הוא "תופר וילונות לרוח, לכפות את הרוח בכתונת משוגעים, לעלות בה לגדולות, כאותו מטורף, מחריב הרומנטיקה, שלדרגת שלמות כה גבוהה הגיע כמשורר, עד שנבלע באותה גניאלוגיה בלתי אפשרית, הגניאלוגיה של השירה, ועולים המשוררים החיים, צאצאיו, על הבימות, וקוראים משיריו, ואינם יודעים עוד על מה ולמה".

נכון שניטשה מהדהד מהסיפור הזה. נכון שהידיעה הזאת מעשירה את הקריאה, אבל גם כך, מה שניצב לפנינו הוא העולם של הריבוי, ללא-מקור, שאי אפשר להכילו בלשון, ולא לשאול עליו שאלות נוסח "האם אפשר לא להיוולד", כי אין לשאלות הללו שחר בתוך הריבוי העצום של הגירויים, השמשות, הרוח, המהירות.

בסיום הסיפור שוב מומר הוויתור על המלים באותה דהרת אופנוע, שכבר הופיעה ועכשיו היא נהפכת לטקס. המספר מוותר על הפלגותיו, על הריבוי הבלתי אפשרי להכלה, על התענוג של האינסוף, אשר כידוע אינו ניתן להכלה, ממש כמו התענוג הגופני, ולכן שוב הוא מוותר, תחילה ויתר על המושג, עכשיו על הדימויים, ושוב יוצא לדהור על האופנוע, לעבר מה שהמושג והדימוי לא השכילו לעשות.

יש כמובן משהו תפל בהסבר של סיפור. מדוע? משום שההסבר נעשה באמצעות מלים, המדיום של הסיפור, ואולם דווקא משום כך הוא בוגד בניסיון המחוכם של נסלבסקי להבדיל בין רמות שונות של הלשון, לא סגנונות שונים, לא ז'רגונים שונים, אלא מעשים שונים של הלשון עצמה בהתפתלותה לאורך הסיפור: העברת המתח בין הדימויים (החומר של האמנות), ובין המושג (החומר של הפילוסופיה), ואת המתח בין שני אלה (הנמסר לנו במלים) ובין הגופניות (כלומר לא דימוי ולא מושג), זו של הרכיבה על האופנוע, אף היא נמסרת במלים (ועניינה שתיקה).

יש משהו תפל בהפיכת כל המישורים הללו למישור אחד, "פרשני", או מושגי, ואף על פי כן העדפתי להסתכן ולהחוויר את הסיפור לרגע קט, בתוך הפרשנות, כדי לבקש מהקורא לשוב אליו ולראות עד כמה נסלבסקי יודע מה הוא מחפש במעשה הספרותי שלו. זה ספר מעודן. עושרו האינטלקטואלי אינו צריך להרתיע. היכולת של נסלבסקי לנסח את עצמו. אף אחד לא כותב כך בעברית: "בפינת הרחובות, בבית קפה שקירותיו עצובים, מגישים סופלה משוקולד בשלשה צבעים. אמרתי למלצר: אני מכיר אותך, אתה הוא אורפיאוס של ארץ האש. הוא אמר: עכשיו אני מגיש קפה עם סופלה".



יורם נסלבסקי. חזרה מכשפת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו