שחש וברדש - זיכרונות מעבודה משותפת

אנחנו - המחזאי ומעצבת התפאורה - מחליפים רעיונות, מזה לזה ובחזרה, כמו במשחק זוגות של טניס. רעיון אחד מושך אחריו שלל צבעוני של רעיונות הזויים לגמרי. במלאות עשר שנים למותו של חנוך לוין

רות דר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות דר

בדיוק בשעה עשר בבוקר לחץ חנוך על פעמון הכניסה של דלת דירה מספר 7 ברחוב דיזנגוף. הוא חיכה ארבע דקות תמימות ליד הדלת, אחרי שהתעלם מהמעלית וטיפס ברגל לקומה החמישית כדי שהשעה תהיה בדיוק עשר, לפני שצילצל. כשפתחתי את הדלת הוא עמד בחדר המדרגות לבוש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים חומים על גרבי כותנה אפורים וחיוך חושף שיניים על פניו. היו לו שיניים גדולות ושפתיים יפות-ענקיות. הוא נכנס פנימה ונעמד בכניסה לסלון כמו תרנגול נבוך, חזהו בולט לפנים, צווארו מתוח וחיוכו מתרחב עוד יותר. הוא הרים את יד ימין, קיפל פנימה ארבע אצבעות וזקר כלפי מעלה את האצבע המורה: "שלום שחש", הוא אמר, "היי ברדש", עניתי אני.

עברנו למטבח, פינת המטבח בפאתי הסלון, וכשהתיישבנו ליד השולחן הסתכלו עלינו הספות, הפסנתר, ודודי השמש על גגות הבתים שברחוב זכריה נשקפו מבעד לחלונות הזכוכית של הסלון בקיר שממול. בדרך כלל הצטרף אלינו אילן: "ח-נו-כ-'לה", הוא שר, וכל המלה עולה בהדרגה לטונים גבוהים של פלצט ונבלעת בחיוך שמח. מיד הוציא ופרס לחם שחור וריחני, פתח צנצנות זכוכית משושות והוציא מתוכן מלפפונים קטנטנים ירקרקים, עגבניות קטנות מיובשות ומצומקות שצפות בשמן זית זהבהב או פרוסות לפת אדומות כדם שכבש במו ידיו. אז פתח בתנועה תיאטרלית רחבה את דלת המקרר והוציא משם את גולת הכותרת: דג מלוח כבוש, שהכין במיוחד ביום הקודם. את כל הכבודה פרש על השולחן כמו ציור נהדר שצייר.

"בתיאבון", הוא אמר ונעמד מעלינו, מסתכל בארשת של נחת רוח איך חנוך אוכל את מטעמיו בהנאה גלויה ועוד מגדיל לצקצק בלשונו לאות הערכה. אחר כך אילן הלך לעיסוקיו ואנחנו שתינו תה. חנוך לגם את התה בלגימות ארוכות וקולניות. הוא החזיק את הכוס בשתי ידיו ונשף מדי פעם על האדים המהבילים העולים ממנה כדי לצנן את התה הרותח. אחרי שגמר לשתות עלינו לסטודיו שבקומה מעל. פתחתי את כנפות התריסים, ואור שמש חזק ובהיר התפרץ פנימה דרך דלתות ההזזה מהזכוכית הנפתחות לגג. כל אחד התיישב במקומו הקבוע: הוא על הספה ואני מולו, גבי לשולחן השרטוט שעליו מונחת ערימה גדולה של ספרי אמנות ואלבומים שונים. המון ניירות לבנים ריקים ועפרונות. התחלנו לדבר. לעבוד.

במשך שלושה שבועות הגיע חנוך אלי הביתה. יום יום ובדיוק באותן שעות, מעשר עד שלוש, מבלי להחסיר אפילו פעם אחת - למעט ימי שישי ושבת - כמו שהולכים לעבוד במשרד באופן קבוע. חנוך לא הסכים, ואפילו כעס מאוד אם רק רמזתי על אפשרות לביטול אחת הפגישות היומיות שלנו, ולא משנה מה הסיבה. כך מדי יום, לאחר טקס ארוחת הבוקר הקצר, התיישבנו אצלי למעלה בסטודיו המואר. דרך החלונות מצד שמאל נראתה הארובה של רדינג, ופס הים הכחול הציץ מעל יער של אנטנות טלוויזיה על גגות השכנים.

עבדנו על הצגה חדשה שחנוך כתב. כבר עברו כמעט שלושה שבועות מאז התחלנו, ועדיין דישדשנו באפלה.

- אז מה, שחש, אולי חבלים של כביסה? כביסה תלויה על חבל, והשחקנים יכולים לשחק בין החולצות והתחתונים, אולי להתחבא ולצוץ פתאום מבין הסדינים?

כבר שלושה שבועות שאנחנו עם חבלי הכביסה כבר מן הבוקר.

- נו, מה את אומרת, שחש?

הרבה שנים שאני וחנוך יושבים ככה, וכבר עבדנו ועשינו הרבה הצגות שלו ביחד, ותמיד, כמעט בלי יוצא מן הכלל, עולים בהתחלה החבלים עם הכביסה.

- הכביסה תלויה בחצר? אולי על הגג? מה את אומרת, שחש? אולי נקרין על הסדינים? וגם התאורה, אפשר...

- אבל ברדש, מה הקשר?! בוא נראה, איפה זה קורה? באיזו ארץ? חם שם, קר שם? מה שם?

- בואי נסתכל בטקסט.

מדפדפים.

- מה כתוב? איזה שמות! איך קוראים להם? פוזנבוכה?! הברון פוזנה?! מה זה? מי הם? איפה הם גרים? זה מריח לי מחושך ועטלפים.

- זה בטח לא בארץ! זה נראה קר נורא! וזה בצבע ירוק, ושחור, וסגול! רואים, ממש רואים - סגול - בטוח סגול!

אנחנו מחליפים רעיונות, מזה לזה ובחזרה, כמו במשחק זוגות של טניס - חנוך מתחיל ואני ממשיכה ושוב חנוך - רעיון אחד מושך אחריו שלל צבעוני של רעיונות הזויים לגמרי, כל מלה של חנוך לוחצת לי במוח על מאה כפתורים - חכה, חכה, אני אומרת, חכה! ומשרבטת על הנייר את מה שאינני מסוגלת להסביר במלים, מהר - שלא יברח לי הרעיון.

- תביט, אני אומרת. ה-

ברדש מסתכל בשקט חודר (המון זמן!)

- לא, הוא אומר בקצרה. אולי נסתכל באלבומים. חנוך פותח את מגריט ואני מדפדפת בדלבו. הציורים שלו מדהימים! סוריאליסטים ותיאטרליים, כל תמונה כמו תפאורה להצגה. אחת התמונות מושכת את עיני במיוחד: מדבר אין סופי של אדמה חרבה ועליה חורבות ארמונות אבן נטושים וביניהם נראות, מסתתרות ומציצות, דמויות של נשים מוזרות, מצוירות כמו פסלים יווניים, חלקן לבושות במחלצות פאר ולראשן כובעים ענקיים מעוטרים בנוצות יען, וחלקן בכובעים דומים, אך עירומות כביום היוולדן. והכל כל כך פנטסטי וכל כך פלסטי, כל כך דמיוני ויחד עם זאת כל כך ריאלי - אפשר פשוט להכין, אפילו רק לפי הציור כמות שהוא, את תוכניות העבודה למסגרים ולנגרים לביצוע.

- מה דעת?, ברדש?

- תראי, הוא מסתכל, חם מדי, הוא אומר, רוחות שרב מנשבות מהתמונה - זה לא טרנסילוואניה.

- טרנסילוואניה? אני אומרת. אנחנו בטרנסילוואניה? - מתח קטן של זיקוקין דינור ירוקים מתפוצץ לי בראש. רגע - טרנסילוואניה? עשרות חתיכות של משחק פאזל נופלות פתאום מן התקרה ומצטרפות מול עיני לתמונה צבעונית. ברור - טרנסילוואניה! אנחנו מרגישים שזה נכון, אנחנו יודעים שזה נכון! ארץ הערפדים!

שפע של אפשרויות שוטחות את עצמן לפנינו, הכל נראה לנו מתאים ומתחבר. מכאן אפשר להתחיל לפתח את הקונצפט של התפאורה. לרוזן פוזנה ולאשתו פוזנבוכה יש ארץ - יש בית! מכאן נגיע אחר כך גם לתלבושות, לתאורה ולאבזרים. נפרצה הדרך. סוף לחבלי הכביסה! אולי נלך לספרייה של הסינמטק ונראה סרטים על ערפדים!

- נו, איך קוראים לאשתו של צ'רלס לוהטון, ששיחקה את כלתו של פרנקנשטיין - או דרקולה? היתה לה על הראש מין תסרוקת כזאת שנראתה כמו מגדל של שערות שהתחשמלו ממכת ברק...

אנחנו נסחפים ומפנטזים על רוזנים עם עור בצבע ירוק חיוור, טיפות דם אדומות קופאות בזוויות פיותיהם, וקורי עכביש תלויים מעליהם מתקרות מקומרות של אבנים שחורות. חושך, ערפל - דמויות אפלות נכנסות ויוצאות, עוברות דרך מסך אור לבן בוהק - פסים אלכסוניים של קרני אור ירח שחודרים מבין ברזלי הסורגים שקבועים בחלונות צרים וגבוהים בתוך קירות האבן העבים.

השעה שלוש - לא שמנו לב, הזמן עבר כל כך מהר.

ירדנו למטה, לסלון, במדרגות העץ הלולייניות שלנו, ופתחתי את הדלת. חנוך עמד לפני הדלת הפתוחה, הרים את יד ימין, קיפל פנימה ארבע אצבעות וזקר כלפי מעלה את האצבע המורה שלו:

- להתראות, שחש.

- להתראות, ברדש.

מחר ניפגש בדיוק בעשר, בכניסה לספרייה של המוזיאון בשאול המלך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ