תגובות למוסף תרבות וספרות

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

חלקו של מנחם וינשל במילון המונחים לרפואה

אני מרגיש חובה להשלים את המידע המעניין שמסר מירון ח. איזקסון ב"תרבות וספרות" (7.8) על "הזמנת טשרניחובסקי להשלים מילון רפואי בעברית".

ההגינות מחייבת להבהיר את חלקו של דודי, הבלשן מנחם וינשל ז"ל, המכונה מנחם המנחם, בהכנת "מילון מזיא" ולהאיר את יחסיו עם המשורר שאול טשרניחובסקי. המידע המובא להלן מבוסס על דברים שסיפר לי אבי, וכן על סקירתו של יהודה לונדנר בספר "ספר קהילת יהודי דומברובה גריניצ'ה וחורבנה" (1971).

מנחם עלה לארץ ב-1921. בשנים 1923-1924 היה עוזרו של אליעזר בן יהודה בהכנת המילון העברי. לאחר מותו של בן יהודה הצטרף מנחם לד"ר מזיא והיה עוזרו הראשי בהכנת "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע".

בשנת 1930 מת ד"ר מזיא בטרם יושלם המילון. מנחם נשאר היחיד שידע את שיטת עבודתו של ד"ר מזיא. הוא הוזמן על ידי ועד הלשון להמשיך בעבודה זו. בוועד הלשון הוקירוהו בשל זיכרונו הפנומנלי וידיעותיו הבלשניות. מנחם הבין שחיבור ספר למונחים רפואיים ולמדעי הטבע אינו תחומו ושיש לזה צורך ברופא. לכן הציע לוועד הלשון להזמין את המשורר שאול טשרניחובסקי. הצעתו נתקבלה ושניהם עבדו כמה שנים ביחד.

טשרניחובסקי הלך בעקבות ד"ר מזיא בקפדנותו, אך עשה את המונחים קצת יותר קלילים. הרעות והידידות בין הסופר ומנחם היתה גדולה ואחד השלים את רעהו בבקיאותו בשפה העברית ובמקורותיה.

הידידות בין המשורר לבין מנחם אכן היתה אמיצה ואף הטביעה את חותמה במשפחתנו. היה זה טשרניחובסקי שהציע לקרוא לאחי שנולד ב-1932 בשם הבלתי שגרתי "חרוזי" ולבנו של מנחם שנולד חודשים אחדים לאחר מכן בשם המקורי "עתידי המנחם".

וכך כותב יהודה לונדנר בסקירתו:

"עם פטירתו של ד"ר מזיא המשיכה בתו, גב' איזיקסון, לטפל ולתמוך בהוצאת המילון. כיוון שהספר הודפס בדפוס ?אומנות' בתל אביב, עברה גם המערכת לתל אביב ושוכנה במלון ?פלטין'. מנחם והסופר שאול טשרניחובסקי עבדו ללא לאות, דלו ממכמני השפה העברית מלה אחר מלה והלבישו על המונחים הרפואיים הלועזיים. כך, יום אחר יום בדחקות ואפילו ברעב. באין ביכולתו להגיע לעבודה עשה את עבודת ההגהות במיטה, בחום גבוה ובקוצר נשימה. תפילה אחת לא משה מפיו: שיתן לו לסיים עבודה זו שכל כך הרבה כוח וחיבה הקדיש לה.

"אחרי מאמצים על-אנושיים הושלם הספר ויצא לאור בשנת 1934 במעמד חגיגי של סופרים ונכבדי היישוב. דבר הוצאת המילון למונחים רפואיים ולמדעי הטבע פורסם בכל העולם היהודי והדו הגיע למרחקים. פוזרו שבחים והלל לכל אלה שעמלו עבורו ואף לאלה שלא נקפו אצבע. מנחם לא היה רודף כבוד, בכל מעשיו היה נחבא אל הכלים, אך המעמד החגיגי והפרסום שניתן לו ומאידך ההערכה המועטת שחלקו לו כאבו לו מאוד. הוא נפגע מהתעלמות זו מחלקו בעבודה הגדולה בעריכה, והכאב הזה הגביר את מחלתו".

סיפורו של יהודה לונדנר שופך אור נוסף על דרך הכנתו, עריכתו והוצאתו לאור של מילון מזיא. הוא מאיר מזווית שונה ומשלימה את מה שפורסם על ידי מירון ח' איזקסון. תיאור שיתוף הפעולה בין מנחם וינשל המנחם לבין שאול טשרניחובסקי וסיפור היחסים שנרקמו ביניהם משלימים את החסר וראויים להבלטה ולציון. כבודו של טשרניחובסקי במקומו מונח ולא ייגרע אם תרומתו וחלקו של מנחם וינשל המנחם למילון מזיא לא יישכחו.

דוד וינשל

אין סתירה בין אפולו לאלוהי ישראל

במאמרם, "טשרניחובסקי לנוכח פסל אפולו", מציינים זהר ויעקב שביט "עובדי הארכיון (בעיריית היידלברג) הופתעו לשמוע על המשורר העברי החשוב שחי בעירם". אצטט אפוא מחוברת בעברית המופצת על ידי לשכת המודיעין לתיירים המקומית:

"בסוף המאה ה-19 הגיעו יהודים מרוסיה כדי ללמוד וללמד באוניברסיטה. עם המפורסמים שבהם נמנים יוסף קלוזנר, צבי הרמן שפירא ושאול טשרניחובסקי זה האחרון למד בעיר רפואה, וגם העמיק בהגות העולם, ובעיקר התקרב לשירת גתה ולמשנתו של ניטשה. את יבול שירתו בתקופה זו ניתן למצוא בקבצים ?חזיונות ומנגינות ב'' וחלקו הראשון של ?שירים א'".

צבי הרמן שפירא, יוזם הקמת הקרן הקיימת לישראל היה פרופסור למתימטיקה באוניברסיטת היידלברג.

אשר לאפולו ולשירו של טשרניחובסקי: לפי דעתי, טשרניחובסקי לא ראה סתירה תהומית כל כך בין אפולו "אל דור אדירים ונפילים בארץ, כובש בזרועו גם גבול שוכני רמים" לבין אלוהי ישראל, "אל כובשי כנען בסערה". ונהפוך הוא: אל מדברות הפלי ואפולו (לשון נופל על לשון) חד הם ולכן אומר המשורר: "האם הכרתני? הנני היהודי - ריב לנו לעולמים...", וממשיך: "הנני הראשון לשבים אליך".

למעשה אין טשרניחובסקי צודק בסברו כי עימות קיים בין אפולו והיהדות. גם עם ישראל המונותיאיסטי, כטשרניחובסקי, שמר בלבו פינה נסתרת של חיבה לאפולו, אל השמש, האור, הנעורים, השירה והרפואה (!). האל שמוצאו מן המזרח, מגן טרויה, מפלישת יוון האירופית, הידוע גם בשמו הכנעני רשף או בשמו הנוסף פבוס, מצוין לחיוב במקרא. האין זה אלוהי ישראל הנוגף את הפלשתים בעפולים (שמואל א' ה' 9) או אליפז התימני האומר "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה'7)? הגדילו לעשות אמני הפסיפס של בתי הכנסת בבית-אלפא ובחמת-טבריה המתארים את אפולו-פבוס במרכבת ארבעת הסוסים במרכז גלגל המזלות על רצפת בית התפילה.

זאת ועוד: יידע כל יהודי אשכנזי הנושא את השם שרגא-פייביש כי שמו נקרא על שם פבוס - אפולו, אל האור.

דן וינר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ