משורר בשטח | אם אשכחך תל-אביב תשכח ימיני

איך אפשר לחדש בכתיבת שירה תל-אביבית? למצוא את הפינה האישית

אילן ברקוביץ'
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ'

חדש מול ישן, ערב שירה, מוסיקה ואמנות, 4.7.2009, רחבת מוזיאון יפו לעתיקות, עורכת דפנה שחורי, מנחה ללי ציפי מיכאלי

קבוצת משוררים מן הדור החדש בשירה העברית ומזה שקדם לו התבקשה להציג משיריה המתכתבים עם מקורות שונים מן העבר, בהקשר ישיר או עקיף לתל-אביב-יפו. מי מהם הציג בשיריו חידוש? החידוש בשירה, כל חידוש בשירה, מתחיל תמיד מן הפן האישי. רוב שירי המשוררים שהוקראו בערב ההוא לא הציגו חידושים פואטיים או תימטיים, משום שהם ברחו מן הצביון האישי והעדיפו להסתתר תחת מעטה ההיסטוריה התרבותית שעמה התכתבו. רק מי שלא הסתתר, הצליח באמת לחדש.

שחר מריו מרדכי קרא את שירו "תלמוד תל-אביבי", המבוסס על פסוק ט"ו מספר יחזקאל, פרק ג: "ואבוא אל הגולה תל אביב היושבים אל נהר כבר". ממנו נישא השיר ומתקשר עם מיתוס העיר הקדושה, ירושלים. מריו מרדכי מבקש ליצור מיתוס חדש של קידוש תל-אביב החילונית וחותם את שירו כך: "אם אשכחך תל-אביב תשכח ימיני". יפה. אך האם בשיר עצמו מוסבר מדוע העיר כה אהובה על המשורר המסוים הזה, עד שקבע בה את נחלתו בין הרחובות הרצל והעלייה, בשכונת פלורנטין? כמעט לא. אנו רק נרמזים שבה "מעוות יוכל לתקון" ותו לא.

אצל מתי שמואלוף הדברים לכאורה ברורים יותר, בשירו "בכפר לא שלם ובגירוש יפו". הדימוי המרכזי בשיר המחאה הזה הוא של חולדה הנוגסת בהריסות ההיסטוריה ו"הפרשותיה הן התרבות אשר אוכלת ולא שבעה לעולם". נוסף על הדימוי המרכזי של החולדה, לשיר יש תבנית רטורית, שבמסגרתה פונה הדובר אל אמו ומספר לה את "כאב הנגיסות": "את שומעת אמי"; "את צודקת אמא" וכו'. הבעיה בשיר היא הישענותו היתרה על התבנית הרטורית, ה"משטחת את ההיסטוריה של האנשים" ופוגמת באותנטיות של החיווי האישי. מולו כדאי לקרוא את שירו של שמואלוף, "כשהורי ילכו" (מאזנים, 2009, גיליון 1, עמ' 36). כאן החוויה האישית גוברת על התבנית הרטורית ומצליחה לרגש: "כשהורי ילכו / ייעלם החסד מעל האדמה / ואתחנן אצל / הורים אחרים / בשביל קצת נחמה // אבל דמם / לא יהיה דמי / וחסדם כבר לא יהיה / חסדי" וגו' (שם).

בשיר "אני מעשנת סיגריה ועושה יוגה", מאת ננו שבתאי, מתואר קשר חברי בינה לבין חברתה הילה, בעת תרגילי היוגה שהן עושות: "עשינו יחד טריקונאסנה פארשווקונאסנה / שיר / - שאסנה // אמרתי שהאסנה / שווה / יותר מכל שירה". איזו מוסיקה אירונית יפיפייה. השיר מזכיר מאוד את סגנון השירים בספרה המצוין של שבתאי, "ילדת הברזל" (2006), אלא שהוא רך יותר מהם. הוא מדבר על שברים שהיא לא הצליחה לאחות ועל המלה "אסון" ש"תקועה כמו עצם בגרון", אך הוא לא חודר מבעד לזה ונשאר בתיאורי היוגה השלווים: "עשינו יחד תרגילי זוגות / ואז אנחנו שתינו / מסמיקות ומקסימות". דווקא סופו מצביע על האופק החדש, שכמעט לא נרמז בו: "אבל מתי, מתי אהיה כבר // - אמא?"

האמהות הטובה היא נושא השיר "תהילים" מאת המשוררת חגית גרוסמן, אשר נקשר לפרק א בספר תהילים ולדימוי האמהות הרעה של ציפור הקוקייה, שכידוע מפזרת את גוזליה בקני זרים. העובדה שהשיר כולו נכתב בגוף שלישי, ולא כחוויה אישית, מעמעמת את עוצמתו, אך המהלך עצמו מעניין. ההתכתבות עם הפרק התנ"כי המוכר מעמידה אתגר לכל משורר, משום שהוא נכתב במבנה תחבירי תימטי מושלם מאין כמוהו.

ראו איך הוא נפתח: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד". בכל אחת משלוש המלים הראשונות יש שתי הברות והאליטרציה דחוסה ביותר ומכשפת. לא מפתיע לגלות שרוב המשוררים לאורך הדורות שמרו על תבנית הפתיחה הזאת ולא העזו לגעת בה, גם בשל הקריאה הגברית של הטקסט. גרוסמן מנסה בדרך נשית מקורית להחיותו: "אשרי האשה אשר לא נטשה בתה / ובדרך קוקיות לא עפה. / ובקני זרים לא הושיבה אותה / כי אם בין ידיה". השיר מעודד אמהות טוטאלית. הוא מזכיר את דמות האם ב"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום, אך בלי הסרקזם. כאן יש להט אמיתי שעתיד להתממש.

חידוש אישי ממשי מצאתי אצל המשוררת יודית שחר, בשירה היפה, "שמי טיציאן" ("זו אני מדברת", 2009, עמ' 44). מדוע הוא חדש? כי הוא אישי. הוא מרמז, קרוב לוודאי, לציורו הנודע של הצייר האיטלקי הרנסאנסי טיציאנו וצ'ליו: "עלייתה של הבתולה מריה השמיימה". השיר מתאר אשה שצומחות לה פתאום כנפיים לבנות וחזקות והיא מתעופפת כברבורה מעל לעיר הקרה והמפויחת. מי היא אותה אשה? המשוררת צופה בה מבעד ל"אוטובוס של משכימים", ש"זגוגיותיו מהבילות מעורפלות" ושאליו היא נדחקת. תחילה היא חושבת שהעולה השמיימה צועקת, אך אז היא מבינה שהיא בעצם צוחקת. אפשר שהאשה המעופפת היא חלומה של המשוררת עצמה, ומכל מקום הניגוד שנוצר ביניהן, בין מי שלכודה באוטובוס לבין מי שחופשייה לעוף, הוא גרעין הייחוד שבשיר.

רעננות מסוג אחר לגמרי יש בשירו של המשורר מרדכי גלדמן, "מול הים". השיר מושתת ברובד הלא-גלוי שלו על מיתוס הנחש המשיא מגן העדן, שעירער את זוגיותם הקדמונית של אדם וחוה, ושינה את פני העולם. הוא חדש במובן זה שהמשורר מעז ללכת בו בדרך הרשעים ומנסה לשנות את המציאות הקיימת למולו באמצעותה: "מול הים / בחול / בחושך / יושב זוג / ילחשו זה לזה / קל לשער / - אנחנו זוג / אנחנו זוג / כלבלב קטן / תועה / בחול / בחושך / הוא צלעו השלישית / של הזוג / זממתי / לחטוף אותו / לביתי הריק / כדי שגם אני / אהיה בזוג / והזוג בחושך / לא יהיה זוג מאושר / אלא זוג אומלל / שכלבו נגנב". עכשיו קראו לאט את המלה "זממתי". היא נלחשת כבר בחזרה הדו-טורית האופיינית לגלדמן: "אנחנו זוג". שם נמצא החדש, ואף בהמשכו המפתיע של השיר הארסי המצוין הזה, שבו הכלבלב מתברר כשייך דווקא ל"נערה על מגבת", "ונוס ימית". "את כלבה התועה / לא אחטוף / לבל תצטער", אומר לנו המשורר-נחש, "את לבה אגנוב", הוא חותם ומכיש.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ