אם ההר לא בא אל אסד

ספר חדש בוחן כיצד התקבע הדימוי המאיים של הרמה הסורית בעיני הישראלים, ומדוע חשב לוי אשכול שיש צורך להתיישב שם דווקא בשביל לקדם את השלום עם סוריה

יחיעם, יץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יחיעם, יץ

ההר שהיה כמפלצת: הגולן בין סוריה לישראל יגאל קיפניס, הוצאת מאגנס, ירושלים, 351 עמ', 94 שקלים

ספרו של יגאל קיפניס עוסק בסוגיה שמצויה תמיד בלב סדר היום הציבורי בישראל: ההתיישבות ברמת הגולן. הוא מתמקד בתקופה של חצי יובל שנים - מ-1967 ועד 1992, אך גם בתקופה הקודמת - מאז חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה ב-20 ביולי 1949 ועד 1967, שנת כיבושה של רמת הגולן. טענתו המרכזית היא כי דימוי הגולן בעיני הציבור הישראלי, שנבנה בשנים האלה, הוא ש"ההר היה למפלצת" (על פי השיר של יובב כץ, "ילדה מגדות", המוכר יותר כ"בתי, את בוכה או צוחקת"). הוא הגיע לשיאו ביוני 1967, "אבל המשיך להתעצב ולהישמר בזיכרון הקולקטיווי ונותר קבוע בו גם כיום". האם הדימוי הזה מוצדק, שואל קיפניס ומעניק לשאלתו תשובה מורכבת ומרתקת.

מבחינת זווית הראייה הצרה של תושבי יישובי הגבול, ש"חוו את חיי השגרה באזור הלחימה בנחיתות טופוגרפית, התשובה היא בלי ספק חיובית". אבל הזיכרון הסובייקטיווי הזה אינו עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות. למעשה, לא היתה כלל הצדקה לדימוי המאיים, וטעם ראשון ומרכזי לכך היה העליונות הצבאית של ישראל בהשוואה לכוחו של הצבא הסורי, תהליך שהתעצם במשך השנים. קיפניס מציין בקשר לכך עובדה שהיא במידה רבה אבסורדית: "ככל שגדלה עליונותה הצבאית של ישראל, כך הלך והתעצם הדימוי; וככל שהרבתה ישראל לתת ביטוי לעליונות זו, כך הגיעה עוצמתו לשיא חדש".

טעם שני לאי-צדק שבדימוי של ההר המפלצתי היה מדיניות ישראל בנוגע לשטחים המפורזים בגבול עם סוריה, כפי שנקבעו בהסכם שביתת הנשק. למקבלי ההחלטות בישראל לא היה ספק בצורך להביא לידי כך שהגבול הבינלאומי יוכר בעתיד כגבול הקבע בין ישראל לסוריה, ועד אז יש לפעול כדי שישראל תשלוט שליטה מלאה באזורים המפורזים. קיפניס מדגיש שנוצר רושם מטעה שהם נמצאים בתחום הקו הירוק ובריבונות ישראל ורושם זה "השפיע על התייחסות הציבור בישראל לעימות שהתנהל על השליטה בשטחים האלה".

ישראל עשתה פעולות רבות, כמו הקמת יישובים חדשים (כמו הקיבוצים האון ותל קציר), פינוי התושבים הערביים והריסת כפריהם ויוזמה לפעולות צבאיות נגד סוריה. במקרים רבים פעולות אלה היו בניגוד להסכמי שביתת הנשק. ב-1976, כמה שנים לפני מותו, משה דיין, שהיה אלוף פיקוד הצפון ואחר כך רמטכ"ל, התייחס לכך מפורשות וכשדבריו פורסמו שנים רבות אחר כך, ב-1997, הם חוללו סערה לא קטנה: "אנחנו חשבנו אז, וזה נמשך די הרבה זמן, שאנחנו יכולים לשנות את הקווים של הסכמי שביתת הנשק על ידי פעולות צבאיות שהן פחות ממלחמה. זאת אומרת לחטוף שטח ולהחזיק אותו עד שהאויב יתייאש וייתן לנו אותו".

טעם שלישי קשור לפתיחת המלחמה בחזית הסורית במלחמת ששת הימים. בימיה הראשונים של המלחמה היו הפעולות הסוריות סמליות: הסורים לא מיהרו להיענות ללחצי המצרים לערוך התקפה נגד ישראל והסתפקו בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות מעטות. המערכה לכיבוש הגולן לא נבעה אפוא מצורך קיומי אסטרטגי, אלא מלובי של פוליטיקאים ומתיישבים, שטענו בתוקף כי אסור להחמיץ את ההזדמנות הנדירה להשתחרר מאימת "המפלצת הסורית".

בסיכום הספר כותב קיפניס דברים נוקבים: סוריה נקטה קו שלנוכח הנסיבות אפשר להגדירו כסביל. כלומר, היא התמקדה במגננה וקיוותה שהמלחמה תחלוף בלי שהיא תינזק. כשהחליט דיין לכבוש את הגולן - החלטה שהוא הגדיר כאחת הטעויות הקשות שעשה בחייו - הוכחה חולשתה של המפלצת. פחות מ-30 שעות נדרשו לכוחות הישראליים להבקיע את קו החזית ולכבוש את רובו של הגולן הסורי. חלק לא מבוטל משעות אלה לא היה מלחמה של ממש בין צבאות, אלא "קרב נגד השעון", לנוכח המועד שנקבע להפסקת האש.

התיישבות לא ספונטנית

קיפניס מביא בספרו נקודות מעניינות על ההתיישבות בגולן. נקודה אחת היא כי ההתיישבות הישראלית לא היתה מהלך מובן מאליו בימים הראשונים מיד אחרי המלחמה, וזאת אף כי הרוב המכריע של העיירות והכפרים שהיו בשטח שכבש צה"ל נותרו בלי תושבים. ההתיישבות הזאת לא היתה מהלך ספונטני, כפי שהיה מקובל לחשוב, וקיפניס מדגיש כי ההנהגה המדינית היא זו שיזמה אותה ומוסדות המדינה תמכו בה ומימנו אותה מיומה הראשון.

הדמות המרכזית שהניעה את המפעל היתה ראש הממשלה, לוי אשכול. הוא היה איש התיישבות כל חייו והיה מעורב בענייניה גם כשהיה ראש הממשלה. היו לו קשרים יום-יומיים עם כל ראשי ההתיישבות, ובמיוחד עם אבי, רענן ויץ, שהיה יורשו בראשות מחלקת ההתיישבות (אשכול עמד בראשה שנים רבות עד שנבחר לראש הממשלה). כמה ימים אחרי תום המלחמה, ב-19 ביוני 1967, קיבלה ממשלתו החלטה חשאית ודרמטית: לחתום על הסכם שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי. כל שריו תמכו בה (כולל השר מנחם בגין, שהצטרף לממשלה ערב המלחמה והיה שותף מלא לניסוח ההחלטה). על פי ההחלטה, יש "להציע לסוריה הסכם שלום על בסיס הגבול הבינלאומי, הבטחת זכויות המים של ישראל ופירוז רמת הגולן".

ההחלטה נשלחה לממשל האמריקאי כדי שיעבירה לשליטי מצרים וסוריה. קיפניס גורס כי "בניגוד לחשיבה המקובלת, מצרים וסוריה לא דחו את הצעת השלום... מהטעם הפשוט שהיא לא הועברה אליהן כלל מידי הממשל של ארצות הברית". אחרי שלא התקבלה תשובה על הצעתו הנדיבה, הבין אשכול ש"החזון של הסכם שלום עם סוריה אינו עומד להתגשם בקרוב" וגיבש קו פעולה: אין מפנים את הגולן בלי הסכם שלום. "קו פעולה זה התבסס על היערכות נוכחות ישראלית בגולן ועל תכנון התיישבות בו, וכך להפגין את הנחישות להחזיק בו לאורך זמן ככל שיידרש", מסביר קיפניס.

אשכול הנהיג את המפעל ההתיישבותי בגולן עד מותו בפברואר 1969, ועל דרך הנהגתו הזהירה והנבונה כותב קיפניס: "הוא נמנע מעימותים ומהתנגדות, ונתן לאחרים את תחושת ההשפעה, השותפות וההובלה. דרכו זו וכן העמימות והערפול שיצר, שנבעו מהצורך לפעול בלי לעורר תהודה והתנגדות בדעת הקהל בעולם, יצרו לעתים רושם של הססנות וחולשה, אבל לאחר מעשה התברר שההחלטות ויישומן התנהלו לפי עמדותיו של אשכול. אפשר אפוא לומר שה'מבוכה' וקבלת החלטות מינוריות היתה בידי אשכול אמצעי ניהול כדי להוביל את גישתו בהסכמה כלפי פנים ובזהירות כלפי חוץ".

טראומת הפינוי

נקודה נוספת הנדונה בספר מתייחסת לפינוי יישובי הגולן בימי מלחמת יום הכיפורים. ב-6 באוקטובר 1973, יום פרוץ המלחמה, החליטה הממשלה לפנות את היישובים כדי למנוע את כיבושם בידי הסורים. ההחלטה הזאת השפיעה באופן משמעותי על הפעילות ההתיישבותית באזור אחרי המלחמה ומעבר לכך, הפינוי השפיע באופן טראומטי על הביטחון העצמי ועל הדימוי העצמי של המתיישבים עצמם. יהודה הראל, מראשי המתיישבים, אמר על כך לאחר 20 שנה: "היישובים לא שוכחים את הכישלון שלהם, שהם נטשו את היישובים".

הפינוי העלה שאלות נכבדות: האם היישובים הם נכס ביטחוני או שמא נטל? האם התפקיד הביטחוני שמילאה ההתיישבות לפני הקמת המדינה עדיין תקף גם לאחר שהיא קמה? מבחינת המתיישבים, השאלות הן בלתי נסבלות - הן עלולות לערער את עצם הצדקת התיישבותם בגולן. בהתייחסו לשאלות אלו כותב קיפניס שהפינוי "העצים את הפגיעה באתוס ההתיישבות. כדי להתמודד עם פגיעה זו בדימויה של ההתיישבות עלתה הדרישה לשלב את התושבים במערך הביטחון של צה"ל בגולן. היערכות זו, שהתאימה למלחמות העבר, נועדה אפוא לשקם את תדמית ההתיישבות ולחברה לאתוס הציוני, אולם סופה שלא נדרשה לעמוד במבחן והתפוגגה מעצמה".

בספר יש כמה שגיאות לא מהותיות: השגריר הישראלי בוואשינגטון ב-1967 היה אברהם הרמן, ולא אפרים עברון; יגאל ידין לא התפטר מהממשלה - הוא נשאר בה עד יומה האחרון, באוגוסט 1981; באוגוסט 1953 ראש הממשלה היה בן גוריון ולא משה שרת, ועוד. אך מעבר לכך, ספרו של קיפניס מוסיף תרומה משמעותית גם למחקר האקדמי שעוסק בהתיישבות בשטחים הכבושים וגם לוויכוח הפוליטי על עתיד הגולן, ויכוח שקשה מאוד להפריז בחשיבותו לגורלנו.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ