מונוגרפיה | ברוך קורצווייל כפרשן של תרבות

יעקב אברמסון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב אברמסון

ברוך קורצווייל כפרשן של תרבות משה גולצ'ין. הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 223 עמ', שקלים

בשבוע הבא יחול יום השנה ה-37 להתאבדותו של חוקר הספרות והמבקר ברוך קורצווייל ורק עתה הופיעה המונוגרפיה הראשונה עליו בעברית. הפרש שנים זה פועל דווקא לטובתו של מחבר המונוגרפיה, משה גולצ'ין, המצהיר במפורש: "ראיתי צורך לשחרר את הדיון על כתבי קורצווייל מן השגרה וליצור קריטריונים חדשים המוצדקים על ידי האמת האימננטית ליצירתו הביקורתית". משום כך, כנראה, בוחר גולצ'ין לנתח את קורצווייל כטקסט ולא מנקודת ראות כרונולוגית-ביוגרפית ובאמצעות כלים אסתטיים, תיאולוגיים, פנומנולוגיים והרמנויטיים, כלומר בכלים פילוסופיים ותרבותיים, כדי לאפיין את דמותו כגיבור תרבות.

גישה זו מסבירה את מבנה הספר. שלושת הפרקים הראשונים, שאפשר לראותם - במינוח קורצוויילי - כ"שורשיו הרוחניים של הפרשן" תופסים כ-150 עמודים, בעוד שהפרק שדן בפרקטיקה של קורצווייל כמבקר ספרות, העוסק בביקורת קורצווייל את עגנון, תופס 30 עמודים בלבד. מבנה זה כבר מצביע על הקושי שמציב המחבר לפני הקוראים בהניחו שהם מצויים בכתבי קורצווייל ואינם נזקק כמעט לתיווך המחבר, הנחה שבהחלט אפשר לערער עליה.

שלושת הפרקים הראשונים עוסקים בכל אותו מטען תרבותי שהביא אתו קורצווייל עוד מן הישיבה של הרב יצחק ברויאר בפרנקפורט מצד אחד, ומשנותיו באוניברסיטת גיתה מצד שני. שם כתב את עבודת הדוקטורט שלו בגרמנית על "פאוסט" של גיתה. שורשים אלו שהיו שונים משורשי המבקרים העברים שפעלו בארץ ואישיותו המיליטנטית, הם שהפכו אותו למבקר לוחם, מבקר שבא לשנות את דפוסי הביקורת הדומיננטית בישראל.

עד כאן אין הבדל רב בין ראייתו של גולצ'ין לבין מחקרים ומאמרים שונים שנכתבו עליו כאן ובחו"ל . אבל גולצ'ין לא התכוון לעסוק בביוגרפיה של קורצווייל אלא רק כפי שנצרך לכך. השינוי אמור היה להיות בניתוח השורשים התרבותיים עצמם. אבל גם כאן אין בשני הפרקים הראשונים הבדלים גדולים. ביסוס האסתטיקה של קורצווייל על כתבי שופנהאואר, ניטשה וולטר בנימין; וביסוס הניתוח הפנומנולוגי על עקרון המעגל ההרמנויטי (בעיקר על פי הפילוסוף וילהלם דילתי) אינו חידוש, והוא צוין על ידי קורצווייל עצמו, או על ידי חוקריו.

החידוש הגדול של גולצ'ין הוא בפרק השלישי, שבו הוא מעמיד את הגותו הפרוטסטנטית של מורו פאול טיליך כבסיס להבנת "התיאולוגיה התרבותית של קורצווייל". זאת באמת הפתעה גדולה משום שטיליך לא היה דמות שקורצווייל העריך, בלשון המעטה, על כך יכולים להעיד דבריו של קורצווייל עצמו במאמרו על בובר: "ובעולם הרחב איש כמו טיליך יכול היה להופיע בפוזה של איש דת". (ראו גם אצל גולצ'ין, עמ' 100); וגם בעדות ששמעתי אני מאלמנתו, מרגוט קורצווייל המנוחה.

אבל יש מקום להבחין בין ראייתו של קורצווייל את האיש טיליך לבין אפשרות השפעת התיאולוגיה שלו. מושג המפתח שבעבודתו של גולצ'ין, שבו הוא רואה את השפעתו של טיליך על קורצווייל הוא מושג ה"תיאונומיה", שהוא מושג ממצע בין תרבות אוטונומית לבין תרבות הטרונומית או בלשון פשוטה יותר: בין תרבות חילונית לבין תרבות דתית-אורתודוכסית. גולצ'ין מצטט את טיליך: "התאונומיה קובעת כי אותו חוק שלה שנחלץ לו האדם הינו באותה עת החוק הפנימי ביותר של האדם עצמו. חוק זה מושרש בקרקע האלוהית, שהיא-היא הקרקע והמסר של האדם עצמו. חוק החיים מביא לידי טרנסצנדנציה של האדם אף שהוא נובע ממנו". בלשון אחרת "הדת היא התוכן של התרבות והתרבות היא המבע של הדת", אני רק יכול לתאר לעצמי את חמת הזעם, שבה היה קורצווייל מגיב למקרא שורות אלו כמבטאות את דעתו ביחסי דת ותרבות. ואגב כך, האם מיתוג כזה של קורצווייל היה מאפשר לקבל אותו כמרצה באוניברסיטת בר אילן?

גולצ'ין נזקק למושג התיאונומיה הפרוטסטנטית כדי לתאר את התנודות בתפישת הדברים אצל קורצווייל בין החזון לבין האבסורדי, אבל מכיוון שהוא מסכים שאצל קורצווייל משתלט הדמוני על החסד האלוהי, איני מבין מדוע הוא נזקק לטיליך כאשר אפשר למצוא את מושג הדמוני למצוא אצל קורצווייל עצמו כבר בחיבורו הראשון על "פאוסט" של גיתה, וודאי מחיבוריו על פרידריך ניטשה ותומאס מאן.

בכל אופן, על יסוד הפרק "העידן הפרוטסטנטי - קורצווייל על תיאולוגיה" קשה להגדיר את קורצווייל כתיאולוג ואפילו ניסוח זה של גולצ'ין מעיד על לבטיו. ואם כבר עוסקים בהגות דתית, איך אפשר לא לתת יותר משקל לדיאלוג שקיים קורצווייל כל חייו עם מורו מרטין בובר ועם הפילוסוף הגדול פרנץ רוזצווייג, ולהסתפק בהערה סתמית ש"הנושא כבר מוצה"?

כפי שכבר ציטטתי, גולצ'ין מצהיר בספרו כי ראה "צורך לשחרר את הדיון על כתבי קורצווייל מן השגרה וליצור קריטריונים חדשים, המוצדקים על ידי האמת האימננטית ליצירתו הביקורתית", משפט זה יכול לשמש משפט מפתח להערכת חיבור זה.

מחד גיסא, החיבור שלו מאתגר מאוד ויש בו אבחנות מעניינות ובעיקר עבודה שיטתית החותרת בעקביות לתאר את קורצווייל כגיבור תרבות. סיכום הספר, המתאר "קווי מתאר למי שמבקש להפוך את עצמו לגיבור תרבות בן ימינו", הוא חידוש רב ערך גם אם הוא מזמין דיונים נוספים. כך גם הדיון בנוגע לטיבם של היחסים המורכבים בין עגנון לקורצווייל.

מאידך גיסא, מעלה החיבור שאלה עקרונית: עד כמה אפשר לכתוב מונוגרפיה על דמות בלי להיזדקק לביוגרפיה-התפתחותית שלו. אף אם נניח שמפעלו של קורצווייל הוא מקשה אחת, האם אין בו התפתחות פנימית? למשל, בשבעת המאמרים על בובר שהדיון בהם קובץ בפרק "לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו". בעניין זה דווקא הביוגרפיה שכתב על קורצווייל ג'יימס דיימונד באנגלית מיטיבה לכוון את הקוראים.

יתרה מזאת, הצורך של גולצ'ין בקריטריונים חדשים מביא אותו להתעלם מן הביקורת הישנה או להזכירה רק כדי לצאת ידי חובה. באופן בולט מתעלם המחבר כמעט לחלוטין או לפחות באופן חלקי מדור שלם של מבקרים דווקא מאוניברסיטת בר אילן, לרבות הלל ברזל, יהודה פרידלנדר (וכותב שורות אלו, שלמען הגילוי הנאות צריך להוסיף, כתב אי-אלו דברים על קורצווייל). המחבר מקצר מאוד בזכותו של יהוידע עמיר, שכתב דיסרטציה על "תגובות ארץ-ישראליות להגותו של פרנץ רוזנצווייג", ומגלה שם את השפעתו הברורה של רוזנצווייג על קורצווייל.

אבל יותר מכל מכעיסה התעלמותו מזכויותיו הרבות של משה שוורץ ז"ל שספרו "הגות יהודית נוכח התרבות הכללית" (שוקן, 1976), עוסק בין השאר בבסיס הפילוסופי והתרבותי של משנתו של קורצווייל, ובהם מאמריו: "הנחות אסתטיות במפעל הביקורת של ב. קורצווייל" ו"ברוך קורצווייל כהוגה דעות של היהדות".

ספרו של גולצ'ין הוא בהחלט המשך ולא מהפכה ואינו משחרר אותו מביקורת קורצווייל הישנה. למרות ההיסמכות על שמות כמו מישל פוקו, ז'אק לאקאן ואחרים.

לבסוף קריאה חתרנית בהצהרתו של גולצ'ין שהובאה לעיל, מגלה את דמיונה המפתיע לניסוחיו של קורצווייל עצמו. האם רואה המחבר את עבודתו בצורך ליצור קריטריונים חדשים - בדומה לאופן שבו קורצווייל ראה את ביקורתו על הספרות העברית החדשה בכלל, ועל עגנון בפרט? האם אין פה הגזמה ב"שיחרור" של המחבר מן הביקורת הישנה ובהשוואה הסמויה המתיימרת להידמות לדרכו של קורצווייל?

יעקב אברמסון ערך שניים מספריו של ברוך קורצווייל: "הדרמה האירופית" (ביחד עם פרופ' חיים שוהם, הוצאת בר אילן) ו"מחוץ לתחום" (הוצאת כרמל)

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ