תוגה חד-תרנית | ספר חנוך לוין הצעיר

החומרים של לוין הצעיר מרתקים באיכויותיהם, בין אם אלה השירה, הפרוזה, הסאטירה או הדרמה. סודו של לוין הוא שהוא נולד בגדולתו

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

עשר שנים חלפו מאז מותו של חנוך לוין ומעמדו כיוצר המשמעותי והמקורי ביותר בתולדות התיאטרון הישראלי בן זמננו לא עורער. ודווקא משהו באותה היקבעות ערכית מטריד, כי איכשהו נדמה היה כי במשך עשר שנים הפרספקטיווה שלנו היתה צריכה להתעשר, להתמלא בפרטים ובתובנות חדשות, אם לא על יצירתו של לוין, אז על עצמנו.

זה לא כל כך קרה. נדמה שסוף סוף מתחילים להעריך את גדולתו בעולם, ככל שמתרבות הפקות מחזותיו בשפות זרות, אבל בעשר שנים לא הועלה בתיאטרונים הגדולים בישראל אף אחד מן המחזות הרבים הכלולים בעשרת כרכי מחזותיו ומעולם לא הוצגו כמחצית ממכלול יצירתו הדרמטית. בתיאטרון הסימטה הועלה "השמשים"; התיאטרון הקאמרי ממשיך להחזיק ברפרטואר את המחזה האחרון שביים, "אשכבה", מעלה אותו מדי פעם בפעם, בעיקר לפני סיור נוסף לחו"ל; שוחזרה ההפקה המקורית של "יעקובי וליידנטל" בבימוי יוסף כרמון וצוות שחקנים אחר, והועלה מחזה שהיה גנוז ולא נכלל במהדורת כל כתביו, "הרטיטי את לבי".

במציאות כזאת גיליון זה של "מטעם", המאגד יצירות מוקדמות של לוין, שחלקן לא הצליח למצוא ולאסוף בחייו, סדרת רשימות לקראת ביוגרפיה שלו מאת יצחק לאור, העורך, ומסמכים נלווים, שחלקם מאפשרים הצצה לתהליכי היצירה שלו - הוא מפעל שאי אפשר להפריז בשבחי חשיבותו ובערך החומרים שהוא חושף, המעשירים את ידיעתנו על היוצר חנוך לוין ויצירתו.

זהו מפעל זיכרון ספרותי שהתבסס על איסוף חומרים ותחקיר הראויים לכל שבח, והוא נשכר גם מן העובדה שלאור הוא גם חוקר יצירתו של לוין (נושא עבודת הדוקטור שלו) וגם היה מקורב אליו, ומסוגל להעשיר את הראייה בעדות של דברים ששמע מפי לוין בחייו. זאת גם מלאכה של אהבה והערכה מצד כותבות אחרות בחוברת: סיגל פרלמן וקרן דותן.

החומרים של לוין הצעיר עצמו מרתקים באיכויותיהם, בין אם אלה השירה, הפרוזה, הסאטירה או הדרמה. גם אם עורכי החוברת לא עמדו על סוד גאונותו, ברור מהחומרים שבחוברת שזרעיה היו בה מהתחלה, מאמצע שנות ה-60.

אפשר וצריך היה להרחיב כמעט על כל יצירה של לוין, וההתייחסות אליה שנמצאת בחוברת זו. בכל אחת מהן אפשר למצוא, מלבד איכותה לעצמה, גם את הזרע למה שבא אחר כך. כך הדבר באופן ברור בסיפור שלא פורסם (ומובא כאן), שהתפתח למחזה בפני עצמו ("הופס והופלה"), או בקטעים סאטיריים של פרידות לפני מלחמה, שהתלכדו לשני מערכונים ב"את ואני והמלחמה הבאה". ואשר לשאלה ששאלו את עצמם עורכי החוברת - בעניין הסוד שלו, שבגללו הוכרה גדולתו כבר בהתחלותיו - הרי הסוד הוא כנראה שחנוך לוין נולד בגדולתו, ואחר כך רק שיכלל את כלי הביטוי שלו עוד ועוד, בעיקר כשמצא את שדה הפעולה המועדף עליו מול קהל חי באולם התיאטרון.

כל אף - מגדל

אני רוצה להתעכב כאן במיוחד על שני קטעים. האחד הוא הסיפור "דודי חוני", והשני המאמר "הודעה אישית", שניהם מתוך "דף האחוריים של חנוך לוין" בכתב עת של הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב "דרבן" מהשנים 1965 ו-1966, שלוין עצמו, שכינס את כתביו עוד בחייו, לא הצליח למוצאם, והיה משוכנע כי אבדו לעד.

"דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח מודעות", כך מתחיל הסיפור. הוא כמובן גם פארודיה על הזמר העברי שלוין שמע סביבו באותן שנים, וגם מבט אירוני על הנעורים הישראלים התוססים בעיניו של מישהו "גלותי" (ולאור צודק שבכך הכוונה לא רק למי שבאמת בא "משם", אלא למי ששונה ממה שמקובל ונערץ "כאן"), אבל יותר מכל זו יצירה מרתקת בלשון העברית, המעמתת את העברית הישראלית, המתהדרת בהקשרה התנ"כי עם הרדידות שלה.

"ימינו, ימי שיר השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולריים", כותב לוין כשהוא מתאר את הימים שאליהם התעורר הדוד חוני, ימים שבהם מתו גם אלה שחשבוהו למת ו"קם דור שלא חשב עליו כלל". והוא מדגים את הליטראליות הבוטה שבה רואים הצברים דוברי העברית את דימויי שיר השירים (עולם שלוין היה אמון עליו מן הסביבה שגדל בה ומבתי הספר שלמד בהם) "כל שד - עופר, כל אף - מגדל", והלאה "והימים, ימי שיר-השירים; חינניות מנומשות טופפות לאטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים".

"חוני" עשוי להיות כמובן מין הקטנת חיבה ל"חנוך", אבל הוא בראש ובראשונה "דוד", גם המלה לאהוב בשיר השירים, אבל בעיקר מישהו ארכאי-גלותי בעברית המודרנית הישראלית, וגם חוני המעגל, הדמות מן המדרש, המצייר מעגלים כדי להוריד גשם, אכן, אדם בלתי מציאותי בעליל. "הוא חשב למכור מעגלים בעולם ישר זווית. היתה זאת שטות".

המטאפורה השגורה והמקובלת למעשה בלתי אפשרי היא "לרבע את המעגל" ומנקודת מבטה של הציונות הנאיווית (ואולי לא כל כך נאיווית) חידוש העברית על משקעיה הדתיים היהודיים בעולם חילוני-ישראלי היא הצלחה בריבוע המעגל. אבל לוין מראה בסיפור שלו על דוד חוני שאי אפשר למכור מעגלים - העולם היהודי ההוא על ערכיו - ב"עולם ישר זווית", שהיא ישראל, שבה "שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי-אביך" - הנה וולגריזציה עברית של שפה מקראית.

בסאטירות הראשונות כותב לוין על אלוהים שרוצה לברוא את העולם ולהגיד "ויהי אור", אבל כל מיני ועדות מתנגדות, שכל אחת מהן מביעה דעתה מה צריך היה להגיד במקום "ויהי אור". מועצת הסטודנטים פוסקת שיש להגיד "סטודנטים" (ואלוהים יורק על העולם, ומטביע גם את אלה שידעו לשחות). חוני המעגל חושב לעצמו "אלוהיו שלו לא דיבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים".

הסוף הוא צפוי: חוני ממשיך "ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר בחדר המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו, פצעוהו". קשה למצוא ב-43 השנים שחלפו מאז תיאור קולע ומבריק יותר של השבר התרבותי היהודי-ישראלי-עברי שאנו חיים בו.

המילה היא סמל ריק

ומכאן למאמר "הודעה אישית", ההתייחסות התיאורטית היחידה הקיימת של לוין, ככל הנראה, ליצירתו הסאטירית, אבל במידה לא מעטה גם ליצירתו בכלל, אם כי בספר מובאים גם כמה ציטוטים מן הימים שבהם לוין, ששמו יצא כלא-מתראיין, עוד התראיין ודיבר על יחסו ליצירתו ולקהלו.

מה אין במאמר זה: דיאגנוזה חריפה, בעיקר בהתייחס לתאריך שנוסחה בו, ב-1965, על האמנות והתרבות של התקופה: "אמון על ערכי המסורת הסוציאליסטית או הדתית, אי אפשר היה ליישוב שהתנחל בארץ (שימו לב לשימוש בפועל נ.ח.ל. כבר אז, מ"ה) שלא לשעבד את האמנות למטרות שמחוץ לה. כך גויסו לשירות החינוך לא רק האמנות על כל תחומיה, אלא אף גופים שעירים ומיובלים כמו ככנסת והצבא, שלא לדבר על העיתונות."

וגם על הסאטירה שהוא עצמו עושה ועוד יעשה: "המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות". אני תוהה אם גם היום היה לוין כותב משפט זה.

אבל הלאה: "בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תיגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, ולכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי".

לאור כותב בהרחבה על המקור הסאטירי לראיית העולם של לוין, ומוכן אף לחלוק על מה שכתב בדוקטורט שלו עצמו, אבל דומה שזו הסיבה שלוין המאוחר נטה להתרחק מסאטירה, בוודאי מסאטירה שאין לה מסווה אמנותי או עיבוי אחר.

ועוד, ביחסו לכלי המרכזי שלו, המלה: "המלה היא סמל ריק. כוחה במה שמסתתר מאחוריה, במשמעות הלוגית, האסתטית או הסמנטית שההסכם מעניק לה. המלה מביעה את המציאות, אך אינה נוטלת בה חלק... הלשון כשלעצמה אינה כוח ואינה נשק ועוצמתה המאגית מתמסרת עם סטירת הלחי הראשונה. תכופות אני חש שהדיבור, גם הצעקה, חונקים אותי בעליבותם וכפות ידי מזיעות מרצון לדבר בלשונן הן. על מי שעוסק בלשון להכיר בגבולותיה של המלה, ובייחוד הדבר אמור לגבי זה היוצא לסייף בעזרתה, שעל פי הרוב הוא ניצל רק בזכות מצנפת הליצן שעל ראשו".

אני, בעוונותי, עוסק בלשון ולכן אני מרבה לצטט מחנוך לוין, כי את הכל הוא אמר כל כך טוב יותר. הוא מתחיל את המאמר בהצהרת "אי-נחת", מלה שכנראה היתה נפוצה בעיתונות אז. הוא מקל בערכה של אי-נחת זו, פורש את הכרתו במגבלות כוח המלה וכוחו כמשתמש בה, בעיקר בסאטירה בעיתונות מגויסת, ומסיים במשחק לשוני מבריק, בו בדל מלה בורא סיטואציה מטאפורית שלמה, משחקי לשון מהסוג שהוא הפליא בהם: "ואם אני בכל זאת כותב, וכנראה שאכתוב הלאה, הרי זה משום שכשאני משייט לי בתוגה חד-תרנית (האם רק אני שומע כאן "חתרנית", מ"ה) בין ?איי-הנחת' שלי, יכול אני לראות באופק את ?כף התקווה הטובה': איש לא יקרא את העיתון!"

לאור מרחיב על הסאטירה של לוין, זו שלפני מלחמת ששת הימים, וזו שאחריה (עם דוגמאות) ומדגיש שזו שאחרי המלחמה לא כוונה רק לדור האבות, שהקריב למען המדינה את בניו, אבל הבנים היו קורבן; אלא גם נגד אותם הצברים שהיו הקורבן, ודיברו בשם היותם קורבן; זה בוודאי מטיל אור נוסף על המערכון "העקידה", אחד מן הגורמים לשערוריית "מלכת אמבטיה".

בקובץ כלול גם מאמר תשובה לביקורת על "את ואני והמלחמה הבאה" בעיתון "קול העם", שהודפס בזמנו תחת השם ד. שחף, ולאור קובע (מן הסתם בהסתמך על עדותו של דני טרץ', חבר נאמן של לוין מראשית דרכו) שהוא נכתב על ידי לוין עצמו. שם מראה לוין ש"אפשר ואפשר לחייב את כורח המלחמה ובעת ובעונה אחת לצעוק שהדבר נורא", וגם מסתייג ממה שכונה אז "השמאל הישראלי" (לראשונה צונזר מערכון של לוין על ידי יאיר צבן, שלא מצאו ראוי להצגה בוועידת ברית הנוער הקומוניסטי באביב 1967. את המערכון אפשר למצוא בכרך "מה אכפת לציפור" ומפליא כמה הוא אקטואלי היום).

האצבע מגרדת לצטט עוד ועוד, אם ממאמרוניו של יצחק לאור המעניקים הקשר לקטעים והמון מידע על רקעם, והמון חומר למחשבה על מכלול יצירתו של לוין, מקורותיה, ערכה ומשמעויותיה.

יש מה להוסיף על דמות האם אצל לוין (בהצגה "קרום" בבימויו של קז'ישטוף ורליקובסקי הפולני היה מבט מעניין על כך), וצריך לכתוב על דמות האב במחזותיו, ועל התייחסותו המרתקת לגרמניה ולשואה, אבל צריך הרי להשאיר משהו גם לקוראי הקובץ המרתק והמופלא הזה.

מעבר לכל יש בו טקסטים יפים. וכמו שכותב לוין בסיפור מוקדם מאוד, "פשישפש" מ-1971 (פשישפש מופיע בפרוזה של לוין, אבל בסיפור הזה, שקודם במעט לבכורת "חפץ" עושה את הופעת הבכורה שלה הילדה פוגרה): "אולי זו דרכו האופיינית של האדם, לצקת את צערו, מצוקתו ומבוכתו בתבניות של היפה, ובכך להקנות להם משמעות". דרכו האופיינית של אדם. לא של חנוך לוין, אדם ואמן בהחלט לא אופייני.

ספר חנוך לוין הצעיר יצחק לאור (עורך). מטעם 19, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית. גיליון מיוחד במלאות עשור למותו של חנוך לוין, 191 עמ', 88 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ