העונג העליון של השכל

אבן סינא, הפילוסוף המוסלמי בן המאה ה-11, נחשב אבי "החוכמה המזרחית", אך כתביו, המופיעים עתה בתרגום עברי, מעידים עד כמה נודעה לה השפעה רבה על תרבות המערב, ובתוך כך על העולם היהודי ועל גדול הוגיו, הרמב"ם

עמירה ערן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמירה ערן

אנתולוגיה לכתבי אבן סינא, תירגמה אביבה שוסמן, ערך שמואל הרוי, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2009, 438 עמודים

חי אבן יקט'אן, מאת אבן טפיל, תירגם יאיר שיפמן, 2009, 187 עמודים

בימים אלה יצאו לאור, כמעט במקביל, שתי קלאסיקות ערביות בתרגום עברי ראשון: האחת אנתולוגיה של כתבי אבן סינא בעריכתו של שמואל הרוי ובתרגומה של אביבה שוסמן, והאחרת - המשל הפילוסופי "חי אבן יקט'אן" מאת הפילוסוף אבן טפיל, בתרגום יאיר שיפמן. עורך האנתולוגיה של כתבי אבן סינא, שמואל הרוי, הפקיד בתבונה כל שער משערי הספר בידי עורך מדעי מומחה בתחומו. את המבוא לספר ואת הביוגרפיה של אבן סינא כתב העורך הראשי, שהקדיש את הקריירה האקדמית שלו למשנתם של הפילוסופים המוסלמים הדגולים אבן סינא ואבן רשד ולהשפעתם על ההגות היהודית בימי הביניים.

האנתולוגיה כוללת תרגומים לעברית של חיבורים שלמים, כדוגמת האוטוביוגרפיה, האיגרת על האהבה, איגרת הציפור והאיגרת על התפילה. נוסף להם נפתחים שערי הספר לנתחים גדולים מחיבורו הפילוסופי הענק "הריפוי" ("אל-שפאא") ומספרו צופן הסוד "רמיזות והערות" ("אלאשאראת ואל-תנביהאת"). זו איפוא הזדמנות ראשונה להיחשף לחדשנותו של אבן סינא במטאפיסיקה, בתמונת הקוסמוס ובנפש האדם, לתובנותיו של תיאולוג שכלתן ואליטיסט על האושר והישארות הנפש ולהגותו הדתית, שבמוקדה תפישת האל כמחויב המציאות.

אבן סינא טבע את המונח "פילוסופיה מזרחית" (אלחכמה' אלמשרקיה), הנבדלת מן ההגות ה"מערבית" בנהייתה אחר האור וזריחתו. ההוגה בן דמותו של אבן סינא "מתמסר במחשבתו לקדושת הגבורה בצפותו תמיד לזריחת אור השמש בלבו". בניגוד לחוכמה ה"מערבית" שעיצב מחדש הפילוסוף המוסלמי בן זמנו של הרמב"ם, אבן רשד, בפרשנותו השיטתית לכתבי אריסטו, אבן סינא עודנו נחשב בן המזרח. המחקר עדיין לא העריך אל נכון את גודל השפעתה של ה"חוכמה המזרחית" שלו על תרבות המערב, ובתוך כך על העולם היהודי ועל הגדול שבהוגיו, הרמב"ם.

הרמב"ם לא נזקק למתווכים. הוא חי בארץ מוסלמית, דיבר בשפתה, התפרנס מאורחותיה ונשם את אוויר הגותה. כחלק מתמונת עולמו של אבן סינא הפנים הרמב"ם גם את המרת שפת הדת לשפה פילוסופית. אבן סינא מייצב את עליונותו המוחלטת של השכל במבנה הנפש האנושית ובמבנה העולם שמחוצה לה. בשני התחומים הללו, השכליות היא רמת הקיום הגבוהה ביותר. מעליונותה נגזרים חשיבותו של הידע המטאפיסי וקיומה של המציאות המופשטת מחומר והחסינה מפגיעותו והתפוררותו.

ידיעותיו האינסופיות של האל, יופיו המרהיב ונדיבותו הם תולדה הכרחית של שכליותו. שכליותו פורשת על כל היש רשת של חוקיות סיבתית ולוגית, שבפענוחה טמון סוד אושרו של האדם וסוד נצחיותו. במימוש התכלית שקוצב השכל לכל פרט ופרט מתלכדים יחד האהבה וההכרח.

הנפש האנושית בנויה אף היא מרובד צמחי, חיוני (או חייתי) והגיוני (או אנושי). בדומה לכל הנמצאים היא משתפרת ומשתכללת, ככל שהיא עולה ומעפילה מדרגת פעילות חושנית, הממוסמרת למקום ולזמן כלשהם אל רמה רוחנית, המסוגלת לזהות את העיקרון הכללי (הצורה או האידיאה), השוכן בעל כורחו בפרטים. אדם חש עונג עליון שעה ששכלו מתמזג עם האמת שמחוצה לו, דבק בה והופך נצחי ואלוהי כמותה. או אז הוא נחלץ מגופניותו הסופנית וחובר לעצמים השכליים המתענגים עונג שכלי על קרבתם לאל. קירבה זו מבוטאת בהיותם שותפי-סוד. האל והאמת חד הם, משום שהם תמיד במיטבם. לכן אבן סינא מגדיר את האל כהכרח המציאות. ניסוח מקורי זה (שגם הוא היה לעוגן אמונתו השכלית של הרמב"ם ושל הבאים בעקבותיו), מעיד כאלף עדים על מוצקותו.

מרכזיותו של השכל בגאולת האדם ובמימוש אושרו מחייבים את אבן סינא להשיח על האל בלשון פילוסופית ולתאר את הנביא כמנהיג המחנך לדעות פילוסופיות בחברה שוחרת דעת, מאחר שאין כל טעם לדבר על שכליות בלי להעריך את מוחלטותה של האמת. בן דורנו עלול לחוש שההכרה באמת מוחלטת מסכנת את חירותו, ואולם בשלטונו המוחלט של ההכרח הלוגי אין כל עריצות; יש רק הערצה. הערצת האמת מובנת מאליה כמו העדפת הקיום על פני ההעדר, הטוב על פני הרע, הבריא על פני החולה, והיפה על פני המכוער. אדרבה, דווקא הסובלנות לחצאי אמיתות בשם הפלורליזם, הדמוקרטיזציה של החינוך והתקינות הפוליטית, המאפיינים כל כך את תרבות זמננו, מקפדים את הזכות הטבעית לאושר.

גם הנביא אינו עוד איש תקוף חזיונות, שאינם בשליטתו, כי אם אדם המחונן בכושר שכלי יוצא דופן, המצוי תמיד בשיא השליטה. הוא יודע את שעתיד לקרות בכוח יכולתו להסיק את המסקנות השכליות ההכרחיות במהירות וללא תלות בהתגלות אלוהית, ועל כן נבואתו היא כניבוי מדעי. קדושתו והיותו מורם מעם הן תוצאה מיידית וישירה של הצטיינותו השכלית. יתרונו השכלי המובהק של הנביא מאפשר לו לחולל נסים טבעיים, כדוגמת השינויים המתרגשים על הברזל בפגישתו עם המגנט. כשם שכוח השליטה של האל אינו נובע מאירוע נסי חד-פעמי של בריאת היש מאין מוחלט, כי אם בא לביטוי בהעתרה חוזרת ונשנית של האמיתות האצורות בשכלו האינסופי, כך הנביא אינו שובר את שיגרת החוקיות הסיבתית, אלא אוכף אותה על החומר בזכות הבנתו המעמיקה בטבע הדברים.

אבן סינא, כמו הרמב"ם, היה מחברה של תורה רפואית (בשם חוקת הרפואה, "כאנון אל-טב") ורופאם האישי של שליטים עתירי כוח, שבנדיבותם היה תלוי. שלא כמטאפיסיקה, הרפואה היא מדע שתוצאותיו נראות לעין. הצלחתם של פילוסופים דגולים אלו בריפוי הגוף (כשם ספרו הפילוסופי של אבן סינא), השפיעה יותר מכל על מידת תפוצתם של התכנים המופשטים של המטאפיסיקה שניסחו בלשון עמומה.

האיש הקטן ימצא נוחם בכך שגם הוגים בעלי שיעור קומה כאבן סינא, שכילו את ימיהם בערגה לעונג רוחני, העדיפו לא אחת את התאוות הגופניות המיידיות. הם הטיפו לחופש שכלי, אך השתעבדו לפטרונים פוליטיים. אין בעולם אדם היכול לדעת בוודאות אם אמנם הצליח אבן סינא לזכות בהישארות הנפש השכלית ולהגשים את החזון השכלי שקורן מהגותו, אך אין אדם בעולם שלא יוכל לקרוא את הדיווח ההיסטורי עליו, שבו כתב תלמידו ובן לווייתו, כי מת ממחלת מעיים שלא נרפאה כדבעי בשל הפרזה בפעילות מינית. האדם שהקדיש את חייו לרדיפת האושר השכלי ותיאר את ההצלה ("אלנגאה'", כשם הגירסה המקוצרת שחיבר ל"ריפוי") כמלחמה יומיומית בגופניות ובפיסיקליות, המיט עליו את מותו בחוקן נמהר ובמנת יתר של סם לשיכוך כאבים.

הסיפור על "חי אבן יקט'אן", פרי עטו של הפילוסוף אבן טפיל, נכתב אף הוא בעקבות משל פילוסופי נודע של אבן סינא (אשר זכה לתרגום לעברית של המשורר הימי-ביניימי המחונן אברהם אבן עזרא, "חי בן מקיץ"). יאיר שיפמן ערך מהדורת תרגום המבוססת על שלושים עותקים של כתב היד של התרגום לעברית, שבו השתמש הפילוסוף היהודי בן המאה ה-14 משה נרבוני בפירושו הפילוסופי למשל. התרגום היפה סוחף עמו את הקוראים התמים לעלילה מרתקת, והקוראים שוחרי הדעת יוכלו ליהנות מדברי ביקורתו של אבן טפיל על הפילוסופים שקדמו לו ומן ההקדמה המבארת וההערות המלומדות הרבות של המתרגם.

אף שחיבורו של אבן טפיל קצר, ואינו מגיע אפילו לשמינית היקף כתביו של אבן סינא ולא לרבע היקפה של האנתולוגיה בעברית, ואף על פי שנכתב כ-130 שנה אחרי שאבן סינא הלך לעולמו, הוא משקף את ביקורת הדת ההמונית של אבן סינא ואת רוממותו של העיון הפילוסופי המסתגר. סיפורו של חי בן יקט'אן הוא סיפורו של פילוסוף בודד הנקלע בינקותו לאי שומם ולומד מעצמו תחילה את עקרונות הקיום הפיסיים, ואחר כך את האמיתות המטאפיסיות.

המשל נועד להמחיש את ריבונותו של השכל ועצמאותו של הידע. בהתנגשות הבדיונית בין פילוסוף החותר לקירבת אלוהים שכלית ואישית לבין נביא העומד בראש חברה ושולט באנשיה בכוח ההפחדה וההרתעה של אל רב-כוח, רומז המספר לעליונותו של הפילוסוף. הפילוסוף אינו מסוגל לתקשר עם מאמיני הדת ההמונית ולהסכין עם הבטחות השווא שלה, ו"עם אנשים שקבעו את משוגת לבם כאלוהיהם ואת יצריהם עשו לאליליהם, איש את רעהו כילו במאבק על רכישת הבלי העולם" (עמ' 160). לאחר שבמפגשו אתם הוא נוכח ש"הטפה לא תועיל, מלה טובה לא תשפיע עליהם, ויכוח אתם רק יגדיל את עקשנותם" (שם), הוא נואש מ"כת זו של צייתנים חסרי אונים שאין לה ישועה אלא בזו הדרך" (עמ' 162), ומרצונו הטוב שב אל האי הבודד שאליו היטלטל ביד הגורל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ