הוא שלנו, הוא מכאן

תולדות הלאומיות היהודית פירושן תשוקה אל ישו ואל הנצרות. על דוד פלוסר וספרו "ישו", הרואה אור בתרגום עברי ראשון תשע שנים אחרי מותו

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

ישו, מאת דוד פלוסר, הוצאות מאגנס ודביר, 2009, 255 עמודים

תרגום חדש של "ישו" מאת דוד פלוסר הוא חג, תענוג אמיתי לקריאה. גירסתו הראשונה של הספר הנפלא הזה ראתה אור בגרמנית ב-1968. הגירסה הנוכחית היא עיבוד מאוחר למהדורה אמריקאית מ-1997. הוא רואה אור עתה בעברית, תשע שנים אחרי שמחברו הדגול הסתלק מן העולם.

הספר מרתק, ולא רק מפני שפלוסר חוסך מאתנו את הדברים שעליהם עמד בהרבה מאוד מאמרים שפירסם לפני כן (כתיבתו של פלוסר היא דוגמה נדירה לכתיבה אקדמית של ממש, שאיננה מחזור משעמם של תפלות, עם או בלי סטטיסטיקות, עם או בלי ציטוטים ארכניים מ"תיאוריות" חסרות שחר, עם או בלי קורפוס מנופח של הערות שוליים). אף שהספר נופל היישר לתוך המדומיין הציוני ה"מובן-מאליו", ולפיו ישו היה אחד משלנו, ובעיקר מכאן, הספר מלמד גם שאפשר להשתתף בעיצוב הפנטסיה הלאומית וגם להיות מעניין.

כשהספר הזה הופיע בפעם הראשונה, נוצרים שמרנים לא אהבו אותו, וגם רדיקלים נוצרים למיניהם הסתייגו, מפני שפלוסר השתדל מאוד לכתוב את הביוגרפיה של ישו כדמות היסטורית בת-זמנה מצד אחד, ומצד אחר - מתוך הסתמכות על הברית החדשה בכלל ועל הבשורות בפרט. אכן, מבחינת השמרנים, ברור מדוע פלוסר הרגיז: ספק אם אפשר לאיש דתי - במקרה זה נוצרי דתי - לקבל את הדמות ההיסטורית כמו שמצייר אותה פלוסר, בעיקר מפני שהוא עוקף באלגנטיות את כל מה שהאמונה הנוצרית מקבלת כחלק מההתגלות של ישו. מצד אחר, פלוסר קיבל את הבשורות כטקסטים אמינים מאוד, בלוויית ההסתייגות שצריך להפריד בתוכן בין המקור לעיוותו.

הפרשנות של פלוסר היא טקסטואלית. הוא חושף בה "עיוותים פרשניים", כמו שהוא כותב בסוף הספר, ה"משתקפים כבר בנוסח הטקסט של האוונגליונים עצמם, ומכאן שהעיוותים הללו קדומים למדי. יתרה מזו, אני חושב שפירושים שגויים רבים שהתמידו לאורך ההיסטוריה נהיו לטבע שני אצל מרבית החוקרים המודרניים, אם יודו בכך ואם לאו".

פלוסר עשה מאמץ גדול לדלות מהברית החדשה את המקומות שבהם עיוותו כתבי הנוצרים, או מוטב האלילו את ישו האדם. מבחינתו, ישו היה גאון, אבל הוא אינו מקבל את העיבור מרוח הקודש, או את המושג "בן האלוהים", גם את סיפורי השטן אין הוא יכול לקבל כפשוטם, ואת התחייה שלושה ימים אחרי הצליבה בירושלים. הוא מסיר את האלמנטים המאגיים והמיסטיים ומראה כיצד יכול הסיפור של ישו להיות סיפור יוצא מן הכלל על איש גדול שחי בתקופת בית שני ונהפך למייסדה של דת רחבה וגדולה, הרחוקה מהטפתו המקורית ובכל זאת קשורה בטבורה למה שאמר ועשה.

זה סיפורו של ילד שנולד ליהודים גליליים, הלך להיטבל אצל יוחנן, חלק על התיאולוגיה שלו, נדד ברחבי הארץ, עשה נסים, נתקל בחשדנות מצד הפרושים, הגיע לירושלים, הרגיז את הכוהנים (הצדוקים), השלים עם מותו מפני שהאמין כי יישב ליד אביו, אלוהים, נצלב ונהפך לסיפור ההצלחה הגדול ביותר בתולדות האנושות לפחות כסיפור.

כל זה פשוט מדי, ואפשר בוודאי לראות סרט כזה או אחר על החיים של ישו, או לקרוא את התיזות של פלוסר בגירסות הציוניות, או הלאומיות, הישנות (והפחות אחראיות): קלאוזנר, א"א קבק, או ליאו בק, או כל אחד מן הניסיונות העבריים להחזיר את ישו להיסטוריה היהודית. אחרי ככלות הכל, אפשר לקרוא את הקשר בין הלאומיות היהודית והציונות לנצרות באמצעות הניסיון לאמץ את ישו להיסטוריה היהודית, ובלשון פחות עדינה: תולדות הלאומיות היהודית פירושה תשוקה אל ישו ואל הנצרות.

במלים אחרות: מה שנתפש פעם כראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו" (ישו) מתואר אצל פלוסר כגירסה גלילית של השם יהושע. הנה הצעה למחקר אקדמי: תולדות הופעתה של הנצרות בתרבות היהודית.

דרך אגב, פלוסר אינו משתדל - כמו שעשה למשל השופט חיים כהן - לזכות לגמרי את ה"יהודים" מחטא הצליבה של ישו והוא מנסה לשחזר את מה שקרה אז, בחג הפסח, כאשר ישו נעצר, נחקר אצל הכוהן הגדול כיפא, ונמסר לידי השליטים הרומאים, כדי שאלו יוציאו להורג את האיש הזה ולא את בר אבא, המורד במלכות, שאותו חנן פילטוס לבקשת מנהיגי היהודים.

קשה מאוד לעמוד במדויק על טיבה של "האמונה היהודית" בתקופה המדוברת, כלומר שלהי בית שני. כאן נעזר פלוסר הרבה מאוד בממצאי קומראן או במה שנקרא מסמכי כת מדבר יהודה. מכיוון שפלוסר מת לפני שדן בחומרים שנפתחו בשלב מאוחר, מעניין לקרוא את דבריו של מנחם קיסטר, מי שערך את שני הכרכים הנהדרים "מגילות קומראן", אשר ראו זה עתה אור (הוצאת יד בן צבי, 684 עמודי מאמרים).

במאמרו "בין טקסטים מקומראן לטקסטים נוצרים קדומים" כותב קיסטר כך: "מאז כתב פלוסר את מאמריו הגדולים פורסמו קטעי מגילות שיש להם נגיעה לנושא זה, והוא הספיק לדון רק בחלק קטן של החומר הזה. בעיקרו של דבר לא נס ליחם של מאמריו ושל עיקר תובנותיו. החומר החדש, וגם עיונים חדשים בחומר שהיה ידוע מכבר, מאפשרים לראות זוויות חדשות בשאלה זו".

ובכל זאת, מה שהופך את "ישו" של פלוסר למרתק במיוחד הוא אופן הטיעון של המלומד הירושלמי. האופן שבו שולף פלוסר, מתוך הטקסטים העתיקים, את מה שנראה לו יווני, כלומר פחות אותנטי, יותר מאוחר, ומה שבמקור נראה לו שמי, עברי או ארמי, מעורר השתאות. המקור העיקרי של פלוסר לסיפור חייו של ישו הם ספרי הבשורה הסינופטיים, כלומר הבשורות על פי לוקס, מתי ומרקוס. הבשורה על פי יוחנן מוסכמת על הכל כמאוחרת יותר ועל כן משתמש פלוסר בגירסה זו לצורך השוואות עם טקסטים מאוחרים יותר.

מתוך שלוש הבשורות הסינופטיות מעדיף המחבר את "הבשורה על פי לוקס" כמוקדמת וכאותנטית ביותר. הוא עובר על פני המסופר בבשורות, משווה את הנתונים עם מה שמוכר לנו מהתלמוד (למשל על עושי נסים ומרפאי חולים, או על השימוש בכינוי "אבא" לאלוהים), עם מה שמספר יוספוס פלביוס (למשל על ימי שלטונו של פילטוס) ועם טקסטים אחרים, של פילון כמו גם מתוך ממצאים ארכיאולוגיים. לרשותו עומדת שליטתו בשפה היוונית העתיקה ובשפות השמיות הנמצאות ברקע של חלק מן הבשורות, לטענתו (המפורסמת). ברמה האמונית, פלוסר מנסה להבין את ישו קודם כל מתוך הברית החדשה, ורק אחר כך מתוך השוואה עם מה שאפשר לכנותו האמונה היהודית בת זמנו.

פלוסר אומר כי אין אף אישיות מתקופת בית שני שיש לנו כל-כך הרבה מידע היסטורי עליה. הנה המפתח להשתוקקות הישראלית אל ישו. אין זו ההשתוקקות לציורים המוזהבים של הביזנטים ולא אל ציורי ימי הביניים ולא אל הקומדיה האלוהית ולא אל ה"מתיאוס פאסיון" מאת באך (אף כי המשכיל הממוצע אצלנו משתוקק מאוד להיות בן בית במערב). התשוקה הלאומית אל ישו היא התשוקה אל היהודים של ימי בית שני, אל החיים ה"ידועים לכל". היינו כאן. כולם יודעים.