במעלה העץ התחבירי | "בלשנות עברית תיאורטית"

ספר חדש תוהה מהי שפה אפשרית, אילו שפות לא ייתכנו בכלל ומהו המבנה של כל שפה אנושית באשר היא

עידן לנדו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן לנדו

בלשנות עברית תיאורטית גליה חטב (עורכת). הוצאת מאגנס, 400 עמ', 128 שקלים

בכל שפה יש דרך כלשהי לבטא פעולה עצמית או חוזרת (רפלקסיווית). בעברית נמצא פעלים חוזרים בדרך כלל בבניין התפעל ("יוסי התרחץ"). בצרפתית מצטרף לפועל הכינוי החבור se ("Jean se lave"). יחד עם זאת, קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי השפות. ראשית, קבוצת הפעלים החוזרים בעברית הרבה יותר מצומצמת. אם יוסי צייר את עצמו, אי אפשר לומר ש"יוסי הצטייר". אבל בצרפתית אותו סימון דקדוקי (se) יניב את הפועל המבוקש ("Jean se dessine"). שנית, לפעלים חוזרים בעברית אין משמעות הדדית: המשפט "הגברים התרחצו" אינו יכול לתאר מצב שבו גבר אחד רחץ גבר שני (אף כי פעלים אחרים בבניין התפעל כן מתפרשים הדדית, כגון "התנשקו"). לעומת זאת, המשפט המקביל בצרפתית ("Les hommes se lavent") הוא דו משמעי, ומאפשר הן את הקריאה החוזרת (כל גבר רחץ את עצמו) והן את הקריאה ההדדית (כל גבר רחץ גבר אחר). שלישית, עברית מאפשרת לגזור שמות פעולה מפעלים חוזרים, כגון "התרחצות"; בצרפתית הדבר אינו אפשרי.

הנה כי כן, בעיה טיפוסית משולחן העבודה של הבלשן. שלושה הבדלים בין שתי שפות (הפרודוקטיוויות של קבוצת הפעלים החוזרים; החפיפה עם הפעלים ההדדיים; ושמות פעולה חוזרים), שלכאורה אין ביניהם קשר. אפשר פשוט להסתפק בתיאור התופעה, ולומר שדוברי העברית, במשך רכישת השפה, חייבים ללמוד את ההכללות הספציפיות האלה, בעוד שדוברי הצרפתית חייבים ללמוד הכללות שונות. אבל כאן מיד מתעורר חשד: האם תיאור כזה אינו מחמיץ הסבר מעמיק יותר? מדוע ההכללות הן כאלה ולא אחרות? התיאור הפשוט הוא רופף מדי ואינו מסוגל לשלול אפשרויות "מעורבות": למשל, שפה שבה קבוצת הפעלים החוזרים מצומצמת כמו בעברית, אבל כמו בצרפתית, אין בה שמות פעולה חוזרים. למעשה, לא ידועה לנו שפה כזאת. יתרה מזאת, עברית וצרפתית מייצגות כאן חלוקה טיפולוגית רחבה יותר: בצד של העברית מוצאים שפות כמו הונגרית ורוסית, ובצד של הצרפתית מוצאים שפות כמו ספרדית ובולגרית.

האם כל המבנה השיטתי הזה הוא מקרי? כנראה שלא. תיאוריה בלשנית רצינית תנסה להסביר אותו, ממש כשם שפיסיקאי שמבחין בתבנית סדורה ועקבית במעבדה יניח שיש מאחוריה חוקים בעלי תוקף כללי. הבלשנות הגנרטיווית היא ניסיון מקיף להתמודד בדיוק עם שאלות כאלה. מה השונות בין הדקדוקים של שפות שונות? מהם העקרונות המארגנים מאחורי השונות הזאת? הבלשן הגנרטיווי אינו מסתפק בתיאור השפות הנפרשות מול עיניו, אלא מנסה ללכת צעד מעבר להן ולשאול: מהי שפה (או דקדוק של שפה) אפשרית? אילו שפות לא ייתכנו בכלל? מהו הפרופיל האוניוורסלי של שפה אנושית באשר היא?

מה בחר הדקדוק

דוגמת הפעלים החוזרים בתחילת הרשימה לקוחה משני מאמרים של טל סילוני המופיעים באסופת המאמרים שלפנינו. מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים, תשובתה של סילוני לשאלות שמציבים דפוסי ההתנהגות של הפעלים החוזרים היא זאת: הדקדוק שלנו הוא מבנה מודולרי. בין היתר, הוא מכיל לקסיקון מנטלי, שבו מאוחסנות "אבני הבניין" של השפה (צורנים ומלים), ו"מנוע" תחבירי, שמצרף את אבני הבניין האלה למשפטים. פעלים חוזרים מיוצרים (או נגזרים, בעגה הבלשנית) מפעלים יוצאים: "התרחץ" נגזר מ"רחץ". יש שתי דרכים לגזור פעלים חוזרים - בלקסיקון או בתחביר. כל אחת מהדרכים האלה תתאפיין בהקבץ של תכונות, הנובעות במישרין מתכונותיהם הנבדלות של הלקסיקון והתחביר (למשל, הלקסיקון אינו פרודוקטיווי כמו התחביר; למשל, שמות פעולה נגזרים בלקסיקון ולא בתחביר). עברית גוזרת פעלים חוזרים בלקסיקון, צרפתית בתחביר. שפות "מעורבות" לא ייתכנו, כי כל דקדוק חייב "לבחור" באפשרות אחת מן השתיים.

זה מה שנקרא "פרמטר" - הבדל עומק בין דקדוק אחד למשנהו, שמניב שלל הבדלי "שטח" בין השפות. הפרמטרים הם מתגים שמשובצים בדקדוק האוניוורסלי, ומגדירים את טווח השונות האפשרי בין שפות העולם. הם מרכיב מרכזי בהסבר הבלשני לפלא רכישת השפה - הפער העצום בין הקלט הלשוני, הסופי והחלקי, שאליו נחשף הילד, לבין הידע הדקדוקי המופשט שהוא "מסיק" ממנו, שתחולתו הפוטנציאלית אינסופית. הפרמטרים מסייעים בסגירת הפער הזה, שכן ילד ש"מיתג" נכונה את הפרמטר עבור השפה שלו, ישלוט באופן אוטומטי בכל התכונות שהפרמטר קובע אותן, מבלי להזדקק ללמוד אותן אחת-אחת בנפרד.

בלשנות גנרטיווית היא ענף מחקרי במדעים הקוגניטיוויים, שצמח לפני כ-50 שנים מעבודתו המהפכנית של נועם חומסקי. הכינוי "בלשנות חומסקיאנית", הנהוג בקרב מי שאינו שייך לתחום, זורע בלבול מיותר, שכן בקרב הבלשנים הגנרטיוויים יש אסכולות שונות ומתחרות, וזו של חומסקי היא רק אחת מהן (אף כי רובן המכריע מאמץ את הנחות היסוד של המדעים הקוגניטיוויים, שחומסקי היה ממנסחיהן הראשיים).

בשל אופיו ההשוואתי המובהק של המחקר הגנרטיווי - בלשנים גנרטיווים אינם עובדים על שפות מסוימות, אלא על בעיות רוחב מסוימות, שמתבטאות בשפות שונות - הוא מתנהל באנגלית מעל דפי כתבי עת מקצועיים. וכך, למרבה הצער, תוצאותיו החדשניות, המרתקות לפרקים, אינן נגישות לקהל המשכיל הרחב בישראל. זאת למרות שהתופעות הנחקרות, כפי שאפשר ללמוד מהספר שלפנינו, לקוחות לא פעם מן השפה העברית היומיומית.

על כן ממלא הספר הזה, בעריכתה הקפדנית של גליה חטב, חלל אינטלקטואלי עצום בהשכלתם של קוראי העברית. לפחות מתחיל למלא. שכן עדיין אפשר לספור על אצבעות יד אחת את כמות הספרים בעברית שעוסקים בבלשנות גנרטיווית. ייחודו של הספר הנוכחי הוא בפריסה הנאה של תחומי המחקר המעסיקים בשנים האחרונות את החוקרים הישראלים בתחום, פריסה שאכן מייצגת את הרוח הבינתחומית של המחקר הגנרטיווי: יש כאן מאמרים פרוגרמטיים (כמו זה של טניה ריינהרט, שלזכרה מוקדש הספר), מאמרים שעניינם מערכת הפועל העברית, מלות יחס, סמנטיקה של זמן ומודאליות (ביטויי הכרח או אפשרות), כינויים רומזים ואנפורה, רכישת שפה וליקויי שפה (אפזיה).

כל המאמרים מבוססים על מחקרים מקוריים, שעובדו לעברית ו"נוקו" מז'רגון טכני ככל האפשר. יחד עם זאת, בלשנות היא דיסציפלינה שלוקח זמן להיכנס אליה, ולו בגלל הצורך להתוודע לשמות המקצועיים של התופעות והמרכיבים הדקדוקיים. משום כך קוראים נטולי כל השכלה ראשונית בחקר השפה ימצאו את רוב המאמרים קשים למדי. קוראים עם השכלה ראשונית, ואף סטודנטים בשנה א', כבר יוכלו לצלוח אותם באופן שוטף.

מה שאתה תאכל

הזכרתי כבר את הנחת המודולריות - התפישה של הדקדוק כמערכת שמורכבת מיחידות נפרדות המקיימות קשרי גומלין מורכבים. עניין מחקרי מיוחד מושכות תופעות לשוניות שהשיוך המודולרי שלהן שנוי במחלוקת ("בעיות ממשק", בעגה הבלשנית). מעבר ללקסיקון והתחביר, הדקדוק המנטלי שלנו מכיל גם רכיב סמנטי, שאחראי על ייצור המשמעות הבסיסית של המבע הלשוני (תכונות לוגיות, יחסי פרדיקאט-ארגומנט), ורכיב פרגמטי, שאחראי על ההבט השיחתי-פונקציונלי של השפה (הנחות רקע, ידע משותף, צרכים תקשורתיים). גם התיחום המדויק בינם לבין עצמם, ובינם לבין התחביר, אינו מובן מאליו.

למשל, המלית "את", שבה עוסק מאמרו של גבי דנון. נתחיל בשאלה הבלשנית הבסיסית ביותר: שאלת התפוצה. איפה חייבת, יכולה או לא יכולה להופיע המלית "את"? התשובה המקובלת היא: "את" חייבת להופיע לפני מושא ישיר מיודע (לדוגמה, "קראתי את הספר", ולא "קראתי את ספר", ובעברית מדוברת, גם לא "קראתי הספר"). אבל מה זה יידוע? הספרות הפילוסופית והסמנטית מציעה הגדרות שונות ליידוע. על פי התפישה המקובלת, תווית היידוע (ה' הידיעה בעברית) קושרת שתי קדם-הנחות לרפרנט של שם העצם המיודע: האחת, שהוא קיים, והשנייה, שהוא יחידי בהקשר השיחתי הנתון.

דנון מראה שתפוצתה של "את" אינה נקבעת על פי מושג היידוע הזה (או כל מושג סמנטי אחר). ראשית, ישנם שמות עצם מיודעים סמנטית (קרי, מובנים כקיימים ויחידים בהקשר) שאינם יכולים להופיע עם "את", כמו שמות עם כינויים רומזים. הצירוף השמני "ספר זה" מציין ספר קיים ויחיד, ולמרות זאת נאמר "קראתי ספר זה בעבר" ולא "קראתי את ספר זה בעבר". "את" ייתוסף רק אם נוסיף את ה' הידיעה: "קראתי את הספר הזה בעבר". שימו לב ששני המשפטים שקולים לחלוטין - לא ה' הידיעה ולא המלית "את" תורמות כאן משמעות נוספת. דוגמאות אלה ואחרות מלמדות שהתפוצה של "את" נקבעת לפי קריטריונים תחביריים פורמליים ולא באופן סמנטי.

אבל כאן העניינים נהיים מעניינים. משום שיש מצבים שבהם נראה של"את" בכל זאת יש תרומה סמנטית. נניח שאני יושב עם ידיד במסעדה. הוא מזמין מנה, ואני אומר לו: "אני אוכל מה שאתה תאכל". בהקשר הזה יהיה מוזר מצדי לומר לו "אני אוכל את מה שאתה תאכל" (אלא אם כן כוונתי לאכול את מנתו שלו!). דנון מראה ש"את" כופה על הצירוף השמני שמצטרף אליו ("מה שאתה תאכל") פירוש של אינדיווידואל (אובייקט ספציפי) ולא של תכונה. כלומר, אף כי תפוצתה של "את" נקבעת ברכיב התחבירי של הדקדוק, יש לה תפקיד ברכיב הסמנטי.

לב הפולמוס

גם מבלי להתמצא בנבכי התיאוריות הבלשניות שנסקרות בספר, יש עונג מיוחד בהתוודעות למורכבות הלא-טריוויאלית של הידע הלשוני האצור בכל אחד ואחת מאתנו. אם מישהו מפקפק בכך שיש לכל דובר אינטואיציות לשוניות מתוחכמות להפליא, שאי אפשר להעלות על הדעת כל מקור חיצוני להן (שיעורי לשון, מילונים והגדרות) - שיעלעל במאמרים האלה.

הנה עוד דוגמה אחת. נהוג להבחין בין פעלים שמופיעים עם מושא ישיר ("בעט את הכדור", "הפחיד את יוסי") לבין פעלים שמופיעים עם מושא עקיף, המסומן במלת יחס ("בעט בכדור", "איים על יוסי"). מה תפקידה של מלת היחס? אירנה בוטוויניק-רותם מראה במאמרה שמושאים עקיפים הם יותר "עמומים" אינפורמטיווית, במובן הזה שיש להם פחות השתמעויות סמנטיות. אם בעטתי את הכדור, משתמע שהוא משנה את מיקומו, אבל אם בעטתי בכדור, זה לא בהכרח משתמע (ולכן, אפשר לבעוט בקיר, אבל לא את הקיר). אם משהו מפחיד את יוסי, משתמע שיוסי חווה מצב רגשי של פחד, אבל אם משהו מאיים עליו, זה לא בהכרח משתמע (ולכן אפשר לומר שהמצב הכלכלי מאיים על יציבות המשק, אבל אי אפשר לומר שהוא מפחיד את יציבות המשק).

שני מאמרים נוספים בספר, של שרון ערמון-לוטם ונעמה פרידמן, מדגימים יפה את הקשרים ההדוקים בין הבלשנות הגנרטיווית לפסיכולוגיה הקוגניטיווית. מאמרה של ערמון-לוטם עוסק ברכישת קטגוריות פונקציונליות בעברית - נטיית זמן, התאם (גוף מין ומספר) וכינויי גוף. המחקר מראה שילדים רוכשים את הקטגוריות האלה בסדר אחיד (גם אם הקצב משתנה מילד לילד): טעויות בנטיית גוף ("אני הלך") נעלמות רק אחרי שטעויות בנטיית זמן ("קחי!" בהקשר שבו הלקיחה כבר התבצעה) נעלמות, שמצדן מאריכות ימים יותר מטעויות בנטיית מין ("סמדר אכל"). רצף הרכישה הקבוע הזה (שנצפה בשפות רבות אחרות) משקף את ההייררכיה של "העץ התחבירי" - המבנה המופשט של כל משפט, שבו מצטרפות מלים לצירופים גדולים יותר ויותר. צירוף ההתאם נמצא בפסגת ההייררכיה, ומתחתיו נמצא צירוף הזמן. ערמון-לוטם מסיקה שהילד רוכש את הנטיות כמי ש"מטפס" במעלה העץ התחבירי, ומרחיב אותו בהדרגה, שכבה אחר שכבה.

מסקנה דומה בעיקרון, אך שונה בפרטים, עולה מן המחקר של נעמה פרידמן בחולים שפגיעה מוחית סלקטיווית משבשת את המנגנון התחבירי שלהם. המחקר מגלה כי הפגיעה אינה אקראית, אלה ממוקדת בהקבץ של מבנים תחביריים: יצירת שאלות מ"ם (מה, מי, מתי); שעבוד במשפטים מורכבים; חילוף נושא ופועל ("אתמול יוסי חזר" / "אתמול חזר יוסי"); ונטיית זמן. מה שמעניין הוא, שבהעדר תיאוריה תחבירית קשה לראות מה משותף להם. ההסבר היחידי נובע, גם כאן, מן ההייררכיה של העץ התחבירי. בקצרה, במוחם של החולים האגרמטים העץ "גזום" בחלקו העליון, כך שכל הפונקציות התחביריות שתלויות בחלק זה אינן נגישות לחולים. זו דוגמה מרתקת להפריה ההדדית בין התיאוריה הבלשנית לבין המחקר הנוירופיסיולוגי (שיש לה אף השלכות קליניות חיוביות ביחס לתראפיה הלשונית שניתנת לחולים).

לצערי, קצרה היריעה מלסקור את כל המאמרים האחרים, שרק אזכירם כאן. מאמרה של עדית דורון על מערכת הפועל בעברית, המנהל פולמוס חד עם מאמרם של מאיה ערד ואור שלונסקי ("לב הפולמוס: האם יש לבנייני הפועל השונים בעברית משמעות אינהרנטית או רק פונקציה דקדוקית?"); מאמרה של יעל שרביט על תופעת התאם הזמנים (שבה זמן הווה בפסוקית משועבדת מתפרש כחופף את זמן העבר של הפסוקית הראשית); הניתוח של מערכת הפועל במקרא במאמרה של גליה חטב, בהשראת הסמנטיקה המודאלית; מאמרה של אניטה מיטווך על "המושא הפנימי" בעברית ("הוא רקד ריקוד מצחיק"), שגוזר מסקנות בלשניות ישירות מתיאוריה של פילוסוף הלשון דונלד דייווידסון; ומאמרה של אייבי סישל על ההבדל בין שימושים אנאפוריים של כינויי גוף ("הוא", "היא") וכינויים רומזים ("ההוא", "הזאת"), שגם הוא נדרש למושג המודולריות.

חסר בספר מונחון שיאחיד את התרגומים לעברית של המונחים הבלשניים המקובלים, אך מלבד זאת, יש בו תרומה חשובה וחלוצית למדף הספרים האינטלקטואלי בעברית. יש בלשנות גנרטיווית בעברית, יש בלשנות גנרטיווית על עברית, וסוף סוף, יש בלשנות גנרטיווית לקוראי העברית. מזל טוב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ