פנינים של אפר | "רעם היופי"

יורם קניוק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יורם קניוק

רעם היופי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. הוצאת הספריה הקטנה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 181 עמ', 64 שקלים

סיפורי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היו לי תמיד מעין אחים לצרה. אולי אבות אבודים. האיש החידתי ביותר בספרות העברית נשאר עד היום נעלם גדול. הפרופ' ציפורה כגן מחיפה חקרה בו הרבה וסיפרה את גדולתו, אבל לקוראים היום אין הוא מוכר. לדורו של ברנר הוא היה אב ומודד כבוד. הוא חקר את התרבות העברית, פירסם אגדות וסיפורים עתיקים, הוא כתב נובלות רבות ואת הסיפור הקצר החזק ביותר בספרות העברית: "פרה אדומה". בסיפור הזה הוא מאחה את כל יכולתו לתאר, או נכון יותר לעצב קבוצת קצבים נאלחים הגונבים את הפרה היפה והמעטירה בעיר, מתנפלים עליה להיכנע להם במה שהוא אולי סיפור הכיבוש החזק ביותר, ותיאור התנפלותם על הפרה "האדומה ההולנדית שכמוה לא ראו עוד אנשי דשיה ליופי ולבריאות ולעיגול הגוף, כמלכה היתה צועדת קוממיות בראש", תיאור השתוללות תאוותנית מינית שמעטות כמותה. הסיפור כתוב כתיאור של אקט מיני כביכול על אודות פרה (ועוד אדומה, על כל מה שהיא מסמלת) והוא אלים ואכזרי ורווי יצרים, ויחד עם זאת מסוגנן ואמיתי.

מה שתמיד אהבתי בברדיצ'בסקי הוא מה שאולי מפריע לקוראים של היום. האיש המציא שפה שהיא מיזוג יחידי של לשון מקראית נעוצה בעברית מודרנית יותר ולשון חכמים שאינה עושה הנחה לשום חוק בלשון. הוא בורא לשון חדשה. חזקה. מודרנית יותר משכותבים צעירי סופרינו. אבל האיש לא ישב בארץ, הוא אפילו נדד מרוסיה לגרמניה שבה חי את רוב חייו והספרות העברית של ברנר ועגנון עלתה אליו לרגל וניסתה להתמודד עם האיש המוזר הזה שכתב לעצמו, שלא היו לו כמעט קוראים, שהמציא שפה שרק הוא קרא אותה והשפה הזאת, היודעת להשתמש במקרא ובלשון חז"ל בו זמנית, מעוררת התרגשות, שמה איש על המים ואת הירח בתחת של העולם.

ברדיצ'בסקי המתבודד ברא דמויות של מורדים למען המרדות. הוא ברא דמויות דמוניות שנאבקו בכל, בעיקר בארוס. תאבי דם ואשה וזדון וזימה ואהבה אסורה. הסופר מביא את המורדים האלה אל סף הטירוף, ואין עוד סופר עברי שככה תיאר שיגעון, טירוף, כאב גוף מול הניוון היהודי החרדי של זמנו. הוא ביטא את מאבק היהודי החדש לא רק נגד סביבתו בלבד אלא נגד עצמו, נגד תשוקותיו או שמא בעדן, בדרך של כעס עמוק מהול באהבה.

העברית שלו המציאה גם מלים משלה כמו עווילים לילדים קטנים, או אשה ש"הטבע לא זייף בה מאומה", או "לפנימיות נפשה חסר היה הליהוב, נמנעו ממנה החפץ העז והתשוקה, היא היתה נטועה בגן העולם, ואך בעלה ידע אותה ולא זר", ואחרי כן כתב "ותהום העיר" או הוא היה "מסתכל בפלאי יופיה" ואומר: "אם תגרשיני, אני אזחל תחת המיטה, אישן בית המבשלות ואהיה אצלך ואלקק את העצמות" (שלך).

השפה המסורסת ההרסנית המתאווה הזאת כוחה ביופיה הכעוס והכאוטי ובבשלות הבנתו של ברדיצ'בסקי את הסבל היהודי החדש שאינו יודע עדיין להיות יהודי, שאיננו חובש את בית המדרש אך מתאווה להיות, והנובלות האלו הן פנינים של אפר נוקשה. יחסי נשים וגברים מתוארים כמלחמה אך גם כתשוקה איומה להיות ראויים לאהבה בלא לדעתה באמת.

האיש המסתתר הזה בקצה העולם היהודי החדש של תחיית העבריות בארץ ישראל, ושל הסוציאליזם היהודי ברוסיה ובאוקראינה, והבריחה מהדת אל משהו שאינו שלילה ולא מהפכה, אך גם אינו ממוען כמו הציונות לאיזו מטרה מסוימת, ממשית, היא אינה מהפכה במובן של הליכה למקום אחר, אינה עלייה לארץ ישראל או מין כוח שעושה אותם "יהודים, אבל גם בני בשר ודם", כמצוטט באחרית הדבר המאירה של העורך הנבון אבנר הולצמן, שהביא את כרך הסיפורים הזה לדפוס, בעוד שחלק ניכר מהכתוב נותר עלום ומלהיב ולא תמיד מובן.

ברדיצ'בסקי משחק בציטטות שהכל פעם הכירו והיום לא, ועושה עיסה מהלכת של נדידת עם מעצמו אל עצמו. הוא כנראה לא חלם על אחרית דבר. ארץ ישראל הפריעה לו. כיעודו של עם כעם היהודי, שאלפי שנים נדד והמציא לעצמו סיפר עגום של עקשנות, שרידה ועם שמים כארץ, וארץ כיעוד פגום. ספרו החשוב ביותר, "מרים", שנחקר בעומק רב על ידי ציפורה כגן, אינו מוכר היום. הוא קשה אבל במידה רבה הכרחי למי שבאמת אוהב איך העבריות, כמו אלוהיה, בוראת את עולמה ממלים. הנובלות יפות ומלאות תאווה אסורה. אהבה אסורה. חיים אסורים. עונש ומוות וחיים על הקצה. ואני מודה למנחם פרי שהוציא לאור ספר שאולי אינו בנוי לפי טעמו האישי, אבל חשב שאולי הגיעה העת להחזיר את אחד מאבות הספרות העברית המודרנית לארץ שאליה באו רעיו אך לא הוא.

אולי רצה להיות גולה וכאוב על כך, אך זה מה שהיה בו, הצורך לחפש מוצא בלתי אפשרי לעם שזה עתה החל לנסות דרך חדשה לקיומו בארצו שלא היתה ארצו אלפיים שנה, אבל הוא המסכן החכם והעמוק והבלתי מתפשר רק בשפתה ידע לכתוב את אי יכולתו לחיות בה.

ספרו של יורם קניוק, "היהודי האחרון", רואה עתה אור במהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ