"הלא דם כבודו החם שותת על דם אהובו" - רבניצקי כאלמנתו של ביאליק

אתמול, במלאות 150 שנה להולדתו של י"ח רבניצקי, הוסר הלוט מלוח הנצחה בביתו ההיסטורי, ברחוב אחד העם 80 בתל-אביב. רבניצקי, שעליו העיד ביאליק כי "לולא היד הענוגה והרכה של רבניצקי, שאחזתני תמיד בציציות ראשי והושיבה אותי ליד שולחן עבודתי, לא הייתי עושה מאומה", היה על כן המכותב הטבעי למכתבי ניחומים אחרי מותו של ביאליק. הנה כמה מהם

שמואל אבנרי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל אבנרי

"אני רוצה לראות תמיד במו עיני את זה שהיה לי גם מורה, גם חבר, עד שנעשינו בסוף לבשר אחד" (ביאליק על רבניצקי)

מותו של ביאליק בחטף, לפני שבעים וחמש שנה, והוא בן שישים ואחת, היכה בהלם את העולם היהודי בארץ ובתפוצות והשרה עליו אבל כבד, אשר בא לידי ביטוי ממצה בכותרת הדרמתית של עיתון "דבר" - "נתייתם ישראל". לצד איגרות תנחומים שקיבלה אלמנתו של ביאליק, מאניה, חשו רבים לשפוך את יגונם דווקא לפני רבניצקי, אשר נתפש בדעתם כשאר-בשרו ורוחו של ביאליק, וכמי שנועד לנצור את מורשתו של המשורר הלאומי ולהמשיך את מפעליו התרבותיים.

במכתבו של ההיסטוריון שמעון דובנוב (מס' 1) אפשר למצוא ארבעה מאפיינים הרווחים במכתבי התנחומים שקיבל רבניצקי. ראשית, תחושת שכול ואובדן במישור האישי והלאומי כאחד; שנית, הכרה בכך שמותו של ביאליק היכה ברבניצקי יותר מאשר בכל אדם אחר, לנוכח שיתוף הפעולה ההדוק והחיבה היתרה שבין השניים לאורך עשרות בשנים; שלישית, עשיית רבניצקי שליח לניחומה של האלמנה; ורביעית, הבעת תקווה שרבניצקי יתגבר על אבלו וימשיך את מפעלו התרבותי של ביאליק.

אזכרת היחיד שערך דובנוב לביאליק ביער, מלמדת על עומק הצער של מי שחש בגדיעת "הענף היפה ביותר מן האילן שנטעה חבורתנו הקטנה באודסה" - חבורה שעם עמודי התווך שלה נמנה רבניצקי, ושבזכותה זכתה אודסה להיות בירת הספרות העברית. על חלקו של רבניצקי בטיפוחו של ביאליק כתב דובנוב לביאליק אחת-עשרה שנים קודם לכן באיגרת הברכה לרגל יובלו החמישים של המשורר הלאומי: "והלא אתך אחד מזקני חבורתנו, ידידנו היקר רי"ח רבניצקי; ברכהו נא בשמי, וגם ברוך יהיה ליום יובלך, כי הוא הראשון שהכניסך ל'פרדס'" (ארכיון בית ביאליק, להלן - אב"ב, ש' דובנוב לביאליק, ט' טבת תרפ"ג).

כעורך הבמה הספרותית "פרדס" פירסם רבניצקי את "אל הציפור", ראשון שיריו המודפסים של ביאליק (1892), ואף הוסיף ופירסם משיריו גם בכרכים הבאים של אותה במה. ביאליק מעולם לא שכח לרבניצקי את חסדו זה, כמשתקף בהקדשה הבאה שכתב בפתח אחד הספרים שהעניק לעורכו הראשון: "בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי; / עתה צמחה נוצתה וכנפה נכונה - / אהיה כאשר אהיה ואהבתך עמדי". להקדשה זו הקדים ביאליק את המלים "ליקר לי מאח", וחתם אותה ב"שלך לנצח" (שירי הקדשה בעריכת רות שנפלד וחיה הופמן, בתוך: ביאליק - שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, בעריכת דן מירון וחבר עורכי-משנה, דביר ואוניברסיטת תל-אביב, 2000, עמ' 640).

על הכרת התודה שרחש ביאליק לרבניצקי ועל הקשרים האמיצים שביניהם מעידים גם הדברים שהשמיע המשורר באוזני מזכירו, יוחנן פוגרבינסקי: "הוא (=רבניצקי) הרי היה הסנדק שהכניסני לפני ולפנים, והוא אשר חימם אותי כשהייתי עוד נער. מאז לא זזה ידי מתוך ידו. אין עבודה ספרותית אחת (חוץ משירי) שעשיתי לבדי, וברור כי לולא היד הענוגה והרכה של רבניצקי, שאחזתני תמיד בציציות ראשי והושיבה אותי ליד שולחן עבודתי, לא הייתי עושה מאומה" (יוחנן פוגרבינסקי, "חמש שנים עם ביאליק", הדואר, שנה 24, גיליון כ"ג, ז' באייר תש"ה, עמ' 485).

לעומת מכתבו של דובנוב, שנכתב ממרחק של כשלושה שבועות ממות ביאליק, כתב משה גליקסון את דבריו סמוך להסתלקותו הפתאומית של המשורר, ולפני צאת ארונו מנמל טריאסט לקבורה בתל-אביב. גליקסון - מנהיג ציוני בעל שיעור קומה ועורכו של "הארץ" בשנים 1922-1938 - פותח את מכתבו הנרגש (מס' 2) בשאלות ותהיות המשקפות את ההלם והאלם שתקף אותו: "מה להביע?", "היש נחמה?", "כתבתי (=על ביאליק), ואין אני יודע אם יש ממש וטעם בדברים או לא". הרתיעה מניסיון לכתוב על ביאליק או לדבר עליו, מחשש שכל תיאור רק יפגום בדמותו הנעלה - היא גם שהביאה לכך שבלוויה של המשורר הלאומי לא נישאו הספדים, מלבד מלים ספורות שמילמל חותנו של ביאליק על היחס החם שהעניק ביאליק למחותניו כל הימים.

במכתבו של גליקסון עולה גם הדילמה אם יש מקום להדפיס פרגמנטים מפרי עטו של ביאליק שעליהם לא סמך המשורר את ידו. רבניצקי מצטייר כאן כאוטוריטה שבכוחה להכריע בשאלת יסוד זו. לעתים נתפש רבניצקי גם כמי שאין לו חירות להשתחרר מביאליק, כעולה מתוך הדברים הבאים: "מדוע אינך מוציא לאור תולדות ביאליק והערכתו השלמה והמלאה? אם אין רבניצקי לביאליק - מי לביאליק? לחרפתנו הגדולה אין לעם העברי ספר גדול ומפורט על ביאליק בשפתנו! מי כמוך רבניצקי, החכם והחביב, יכול לפרסם את כל הזיכרונות והצפונות על ביאליק? הואילה נא לפרסם את כל זיכרונותיך, רשימותיך וידיעותיך על ביאליק בספר מיוחד, כי מי יודע כמוך מי הוא ביאליק. אל תתמהמה, אל תאחר - כי אם לא תזדרז בעבודה קדושה זו, עתיד אתה ליתן דין וחשבון" (אב"ב, יחיאל שובל אל ביאליק, ח' שבט תרצ"ז).

מכתבו של משה פרלמן (מס' 3) נמנה עם המכתבים ה"עסיסיים" בלשונם, ארוגים מפסוקים מן המקורות ולוטים במקצת בערפל. סגנון מליצי זה הכביד על ביאליק עד מאוד כאשר ערך במסגרת הוצאת "דביר" את ספרו של פרלמן "מדרשי רפואה". פרלמן התרעם על השמטות וקיצורים שנעשו בספרו, ועל כך השיבו ביאליק: "העורך לא השמיט מן הפירוש אלא דברים יתרים וצדדיים שאינם מגוף העניין ושאין בהם משום פירוש, אבל לא קיצר כלל במקום שיש בו משום פירוש הפנים; להפך, לפעמים עוד הוסיף במקום שגרעת, ואך לחינם אתה מתריע עליו. מקבל אני עלי את כל האחריות... משום שאני הוא העורך" (איגרות ח"נ ביאליק בעריכת לחובר, תל-אביב תרצ"ח, כרך ד' עמ' קב).

ממכתבו של סופר היידיש שלום אש (מס' 4) מהדהדת מלחמת הלשונות בארץ ישראל - כאשר קנאי הלשון העברית ניהלו מלחמת חורמה נגד הדיבור והיצירה ביידיש, ונגד הקמת קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית. ביאליק ראה בלשון העברית יסוד בתחייה הלאומית, ולשכלולה פעל כל ימיו; עם זאת התנגד ביאליק להחרמת היידיש ואף צידד בהקמת הקתדרה. ביאליק העריך את אש כסופר ופירסם מבחר מספריו (בתרגום עברי) בהוצאת "דביר" שבראשותו. בשנת 1927 אף קידם ביאליק בברכה את שאול אש וחברו פרץ הירשביין בבואם לבקר בארץ; ודברים שהשמיע במעמד זה בשבח היידיש שימשו למתנגדיו עילה להציגו כמי שמתנגד לעברית. מנגד ראו חלק מחסידי היידיש בעצם דבקותו של ביאליק בעברית מעין בגידה בשפת אמו (היא היידיש), וכך יצא ביאליק קירח מכאן ומכאן.

על המכתב הבא (מס' 5), המבטא זעזוע, כאב-לב וקושי לעכל את "הידיעה הנוראה" על מותו של ביאליק - חתומה "ימימה", בתו של הסופר ופרשן התנ"ך שמואל לייב גורדון (של"ג). בעזרת ידידי אליהו הכהן איתרתי את בתה של ימימה - איה הרן, אשר סיפרה לי על הקשרים האמיצים ששררו בין המשפחות גורדון-ביאליק-רבניצקי, ועל העזרה שהעניק רבניצקי לאמה, ימימה, בהשלמת פירושו של סבה לספר תהילים. ביאליק חלק שבחים לפירושו של של"ג לתנ"ך, ובמסגרת הפעילות התרבותית שארגן ב"אוהל שם" הקצה לסופר-הפרשן במה כמרצה וכמגיד שיעורים במקרא. כן העריך ביאליק את תרומתו של של"ג בתחומי התרגום וספרות הילדים, ואף ציין אותו לשבח על ש"הרגיש בהברה האשכנזית המשובשת, וניסה להגשים את המשקל הספרדי הנכון והנגינה הנכונה" כבר בשיריו המוקדמים (ח"נ ביאליק, "על שמואל לייב גורדון", דברים שבעל-פה, כרך ב, דביר, תל-אביב תרצ"ה, עמ' רמב-רמג).

הקשר המיוחד שבין משפחת גורדון למשפחות רבניצקי וביאליק בא לידי ביטוי במכתב תנחומים נוסף ששיגר אחיה הבכור של ימימה ולימים מנהל מוסד-ביאליק, משה גורדון, למחרת מותו של המשורר: "אדון רבניצקי היקר. זה עתה קראתי על דבר פטירתו של ביאליק. לא סתם 'כלל ישראל' נתייתם; כל אחד מרגיש עד כדי כאב שהוא התייתם. אין כתובת למי לשלוח ניחומים. חשבתי על אדוני, שחייו היו כה קשורים בביאליק. וגם אותו אי אפשר לנחם" (אב"ב, משה גורדון אל י"ח רבניצקי, 5.7.1934).

את עיוננו נחתום בציטוט מתוך מכתב ששיגר אל רבניצקי יצחק מלין-קוטלר בן ה-11 מירושלים - מכתב אחד מני רבים ששוגרו על ידי תלמידי בתי הספר. בפתח מכתבו כותב יצחק: "לכבוד האדון י"ח רבניצקי - אני כתבתי שיר על חיים נחמן ביאליק, ואני מבקש ממך, סבא יקר, שתמסור את השיר לגברת ביאליק". את שירו חותם יצחק בשורות אלה: "הרבה בכה אנחנו בוכים / אין עוד נחמן, אין עוד חיים / אין עוד לתינוקות סיפורים".

עוד על רבניצקי וביאליק - ראו מאמריו הקודמים של שמואל אבנרי שפורסמו ב"תרבות וספרות": "המבוע הנסתר - רבניצקי שבביאליק" (7.5.2004); "וכי נמכור נמכרתי לך אני ומכנסי וסנדלי" - על התנגחות משפטית עלומה בין ביאליק לרבניצקי (25.7.2008).

"הן מי כמוך מרגיש באסון הגדול הזה"

1. ועתה נשארנו לבדנו, אני ואתה

ידידי חביבי, רי"ח רבניצקי! השמועה הנוראה על מות ידידנו ביאליק באה אלי יומיים לפני צאתי מריגה לשם מנוחת קיץ בפולין. עשיתי אזכרה לחברנו הנפטר ביחידות ביער שאני מתבודד בו. ותיכף עלה על לבי להביע צערי במכתב מיוחד אליך, יקירי, האיש הקרוב ביותר אל הנפטר בכל חייו הספרותיים. אבל הטלטולים וגודל הכאב מנעוני מזה עד היום. מה אוסיף על כל מה שנאמר בימי אבלותנו? לנו, לשנינו, קשה האבדה במידה יתרה, כי הלא כאן נגדע הענף היפה ביותר מן האילן שנטעה חבורתנו הקטנה באודיסה לפני ארבעים שנה. לאחר שהלכו לעולמם הזקנים שבחבורה, מנדלי ואחד העם, נקטף בלא עתו הצעיר שבחבורה - ביאליק. ועתה נשארנו לבדנו, אני ואתה מן הקבוצה הראשונה... ולכן בחרתי בך, חביבי, לשליח לדבר מצווה: שתמסור לאלמנת המנוח את רגשי השתתפותי בצערה הגדול.

עתה, כשנשארת לבדך במערכת ה"דביר", עליך להתגבר ולהמשיך את המפעל הכביר שיסדת ביחד עם חברנו הנפטר, בעזרת טובי ידידנו, שראו את הבית בהיבנותו.

אנוח פה בדרוסקיניקי ובסוף אבגוסט אשוב לבדידותי בקרית יערים על יד ריגה ולחשבון הנפש שלי בזכרונותי. על כל זה אכתוב אליך כשאקבל את תשובתך.

2. הצורך להיות אתך רגעים מעטים

זה היום השלישי שאני נדהם ומוכה תימהון. כתבתי דבר-מה על האונייה ושלחתי ל"הארץ", ואין אני יודע, אם יש ממש וטעם בדברים או לא. הייתי רוצה לשמוע את דבריך. אני שוהה בטריאסט זה היום השלישי. נשארתי כאן כדי לפגוש את הארון, את מאניה וללוות אותם לאונייה (...) בידי הגברת ביאליק יש כתב היד, יצירתו האחרונה של ביאליק, התחלה למסה ביאליקית-טיפוסית על יחס האדם לרכושו (או קנאת האדם לרכושו), שכתב באונייה. ביקשתי מאת הגברת ביאליק שתיתן לי את כתב היד בשביל גיליון ביאליק של "הארץ" (ל"שלושים"), והיא אומרת להתייעץ אתך, כמובן, תחילה. אני מקווה שלא תתנגד לכך.

3. כתאומים הדבוקים זה לזה בטבור אחד

אמנם אבידת כל עמנו היא, כי כולם אוהבים וכולם מתאבלים עליו, אבל אבלותו של כבודו הלא אבל יחיד. כי לא רק כרע וכאח היה לו, כי אם כתאומים הדבוקים זה אל זה בטבור אחד (...) ועתה כי נקטף פתאום הלא דם כבודו החם שותת על דם אהובו (...) נחמתו האחת ימצא באשר ימשיך את העבודה הרוחנית אשר רבות ודאי הניח לברכה זה המאור הגדול. ויחד עם עמוד הענן לא ימוש מתוך אוהלו גם עמוד האש, אשר לא יכבה עוד רבות בשנים.

4. אתה אחיו הבכור עוד עמנו

5. הלב הדואב אינו רוצה להאמין

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ