לצערנו, לא נוכל לפרסם | בנימין מרחוב מטודלה

דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות ספרים

תרצה ידרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תרצה ידרמן

והפעם: קסום לאללה בדרמסלה, מגניב אש ברישיקש.

הטיול הגדול להודו הוא חוויה ששום ביוגרפיה ישראלית אינה שלמה בלעדיה. אם נוסיף לכך את נטייתנו לרוץ לספר לחבר'ה, נקבל הסבר אפשרי למספרם של כתבי יד המדווחים על אותו טיול אחרי צבא בתת-היבשת. ברוב כתבי היד הללו, המסע החיצוני אינו תירוץ למסע פנימי בלה-בלה-בלה, וגם אין שום משמעות לכך שהעלילה מתרחשת בהודו דווקא. הודו, שמצטיירת כמין העתק של העיר לוד (כלומר, מטונפת, מלאה בישראלים והסמים חופשי-חופשי), מהווה בסך הכל רקע לתיאור הדאחקות של הכותב והג'מעה שאתה הסתובב, ואילו תפקידם של תושביה מתמצה במתן שירות גרוע או אתנחתא קומית.

בקיצור, אף שמדי פעם בפעם מוזכר בכתבי היד איזה שם רב-עיצורי של עיירה נידחת, אלה אינם ספרי מסעות קלאסיים, שאפשר כמעט לנווט על פיהם. לכן, גם אם לא זכיתם לבקר בהודו, תוכלו לכתוב יומן מסע בעזרת התקציר הבא, המשלב את ז'אנר "מה עשיתי בחופש הגדול", שהומצא ושוכלל על ידי מורות בבתי ספר יסודיים, עם תובנות פוסט-קולוניאליסטיות והומור ישראלי משובח. אנא זכרו להשתמש בסלנג, שיעיד על כך שאתם אכן צעירים ישראלים אותנטים, ולהחליף את מלית הקישור "כש" בסתם "ש".

רקע: כמה חודשים לאחר סיום שירותו הצבאי, ולאחר שחסך כסף בעבודת דחק, נוסע בנימין, המכונה בןבן, להודו. בתפקיד סנצ'ו פנסה: אחשלו מגולני וחברשלו עוד מהילדות, רולי. למה רולי? סיפור ארוך, הקשור בהתערבות, בחורה מרמת גן, 17 קרמבואים ונוד, שיימסר בהרחבה לקראת אמצע כתב היד.

העלילה: "נחתנו בדלהי. יא, איזה מגעיל פה! הפרות אשכרה מסתובבות בכל מקום ומחרבנות על קבצנים בלי ידיים שניגבו את האף עד שהוא נפל להם. נדבקו אלינו אלה ולא הצלחנו לנפנף אותם עד שרולי התחיל לרדוף אחריהם ולנבוח ?רוח מן הון! ג'יב אלהאוויה! ברוך מרזל!' והם התחפפו. קרוע לגמרי, הרולי הזה.

"הגענו ל'הארי רמה', הגסטהאוס של כל הישראלים. על הגג פגשנו את דנה, ליהי ועדי מהוד השרון. הן מטייילות כבר חודשיים וחצי וחושבות שהודו מהממת. ניגבנו איזה תאלי ונסענו כולנו לדרמסלה למה ליהי רצתה לראות את הדלאי למה.

בדרמסלה ישנו בגסטהאוס של סנג'ו. אחרי צהריים, שעישנתי משהו קטן על הערסל, פתאום הבנתי משהו: ההודים הם סוג לא מזיק של ערבים - גם מסריחים, גם לוקח שעות עד שהם מביאים את התה, וגם כל מה שהם רוצים זה לדפוק אותנו. אבל סנג'ו בסך הכל אחלה בנאדם, אממה, גם הוא עד שהוא מזיז ת'תחת...

"פגשנו את חיימון כהן ומושון, שהיו אתנו בפלוגה. בצהריים הלכנו לג'רמן בייקרי והעפנו איזה צ'ילום. חיימון הביא אחלה מנאלי קרים. שיחקנו וויסט עד הלילה, ואז הלכנו לפול-מון. שם אכלנו כמה שפיצים. רולי היה דלוק-מחוק, חשב שהוא מני מזוז.

"בצהריים קמנו, דנה סחבה אותנו לסיבוב בחנויות. קנינו פליזים, אשכרה זול פה. דיברנו עם כמה טיבטים - וואללה, איזה מסכנים, מה שהיפאנים עושים להם, חבל על הזמן. אחר כך הלכנו לשתות צ'אי. ליהי התווכחה שעות עם עדי, למה עדי אמרה שאסור לתת כסף לילדים המלוכלכים כי זה הקארמה שלהם ואסור להתערב בהחלטות של גאיה (לא מכיר ת'בחורה, נראה לי מישהי שהיתה עם עדי בפוריצ'קלטווראם). ישבנו במרפסת ועישנו, חיימון הביא אחלה ווייט-ווידואו. פתאום קלטנו לידנו את בריגיטה ואינגה, שתי כוסיות מגרמניה. בלילה, שתקעתי את בריגיטה, צעקתי לה באוזן - בעברית, שהיא לא תבין - ?וזה בשביל אושוויץ!'

"עדי חטפה קלקול קיבה מהצ'קלטווראמפורי שאכלנו, אבל חוצמזה הזמן עבר בכיף, אפילו לימדנו את סנג'ו לשיר שיר של מושיק עפיה. אחר כך רולי ואני נכנסנו עם ליהי לוויפאסאנה, אבל העיפו אותנו כבר אחרי יום למה רולי לא סתם. כמעט הלכו אתנו מכות - אלק בודהיסטים. משמה ירדנו לקבלת שבת בבית חב"ד. אחלה שניצלים, אבל כבוד הרב לא הפסיק לקדוח על המשיח. נראה לי גם הוא בלע משהו".

אפילוג: בןבן ורולי חזרו לארץ. בןבן נרשם ללימודי מינהל עסקים ומנסה לעניין הוצאות ספרים ברומן "מרגוע בגואה", המבוסס על חוויותיו מהודו. ליהי נהפכה לאשתו ה-87 של היוגי גורו מהרישי (לשעבר חיימון כהן). רולי חזר בתשובה ומתקרחן בצמתים עם הברסלברים. וואללה, קרוע לגמרי, הרולי הזה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ