לימינו של הדוצ'ה | "אהובתו היהודייה של מוסוליני"

נעמה שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעמה שפי

אהובתו היהודייה של מוסוליני: ההשראה הגדולה של מנהיג הפשיזם דניאל גוטמן. תירגם מספרדית: ארז וולק. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 224 עמ', 88 שקלים

"את נותנת פנים הומניסטיים למשטר הפאשיסטי ומנהלת יחסי ציבור למען האימפריה הרומית", מטיח הצייר המקסיקאי דייגו ריוורה בפטרונית האמנות והעיתונאית האיטלקייה-יהודייה, מרגריטה סרפטי. היא לא נשארת חייבת ועוקצת את ריוורה הטרוצקיסט על נכונותו לעבוד בשירותו של נלסון רוקפלר הקפיטליסט.

המפגש בין הנצים מתקיים במבואה של מרכז רוקפלר, שם שוקד האמן על ציור קיר ענק ובו מסרים חתרניים נגד העולם הקפיטליסטי הנבוב והעולם הפשיסטי הרקוב. רוקפלר ביקש מסרפטי לרכך את ריוורה. משכשלה, הורה לרסק את הפרסקה האדירה.

חילופי הדברים הם חלק מסצינה טעונה בסרטו של טים רובינס "העריסה תתנועע" (1999). את סרפטי מגלמת סוזן סרנדון, שכל משפט שניתז מפיה בונה את דמותה העסיסית ורבת הפנים של המאהבת הידועה ביותר של הדוצ'ה, בניטו מוסוליני.

סרפטי היתה אחת מני מאהבות רבות של מוסוליני, אך נחשבת לבעלת ההשפעה האינטלקטואלית המשמעותית ביותר עליו. השניים הכירו בעת שמוסוליני התמנה לעורך כתב העת הסוציאליסטי "אוונטי!", שסרפטי היתה מבקרת האמנות שלו. שניהם היו נשואים לאחרים, אך מאז 1913 ניהלו רומן סוער וגלוי למדי. בעלה של סרפטי מת כעבור כעשור, רעייתו של מוסוליני המשיכה לסבול מן המאהבות הרבות של בעלה עד שנורה ונתלה.

מה חיבר בין המגלומן שסבר שתפקידה של אשה ללדת כדי להאדיר את המולדת לבין הפמיניסטית חריפת הלשון? קשה לדעת. דניאל גוטמן, עיתונאי ועורך דין ארגנטינאי, מעלה את השאלה בביוגרפיה על סרפטי, "אהובתו היהודייה של מוסוליני". את התשובה אין הוא מספק.

גוטמן בחר למקד את ספרו בשנות הרומן של מוסוליני וסרפטי ובגלותה בדרום אמריקה בתוך סיפור מסגרת פוליטי: עליית הפשיזם, האנטישמיות המוקדמת של מוסוליני ועלבונה של סרפטי על מה שפירשה כבגידתו של מוסוליני בפאשיזם הטהור. בצד סוגיות פוליטיות הגודשות את הספר, מזכיר גוטמן גם את עוצמתה של סרפטי כיוזמת אירועי אמנות וכמבקרת, ואת שלל האמנים, הסופרים, האינטלקטואלים והפוליטיקאים שהרכיבו את הסלון שלה במילאנו של שנות ה-20 וה-30, כמו גם את הסלון שאליו השתייכה בגלותה בדרום אמריקה.

קשה לפצח מה היה מקור כוחה של סרפטי, שכבר ב-1898, כשהיתה בת 18, ידעה לזהות את חשיבותו של אנרי טולוז-לוטרק ותוך שנים ספורות היתה לאחת ממבקרות האמנות החשובות באיטליה, מוניטין שעליהם שמרה גם בעת גלותה, שעה שהשתתפה בחשובים שבכתבי העת של אמריקה הלטינית. כתבי העת שבהם פירסמה את מאמריה היו מזוהים פוליטית, ומעקב אחריהם מתווה את השינויים בתפישותיה: מן המגזינים הסוציאליסטיים נדדה לאלה הפשיסטיים ולבסוף לאנטי-פשיסטיים.

כישורי הכתיבה של סרפטי איפשרו לה להיענות להזמנת הוצאה לאור בריטית ולחבר את הביוגרפיה, "Dux" (1925), שבה היללה וקילסה את המנהיג המוציא את איטליה משחור המלחמה. הביוגרפיה נהפכה לרב מכר והוצאה מן השוק רק לאחר שאיטליה חברה סופית לנאציונל-סוציאליזם.

גוטמן מספר על משפחתה הוונציאנית האמידה של סרפטי שמקורה במגורשי ספרד, על אביה ששמר על מסורת יהודית, על בעלה הציוני, על השכלתה הרחבה, על החלטתה המודעת להמיר את דתה לקתוליות בעקבות נאומו של מוסוליני מ-1928, שבו קבע כי היהודים אינם מזדהים עם איטליה. הפרטים הללו יכולים להסביר את המקום המרכזי שתפסה אידיאולוגיה בחייה של סרפטי, אבל אין בהם כדי להבהיר מה באישיותה הפך אותה למגנט לגאונים ולבעלי שררה.

סרפטי שבספר - ששמה עוברת בתרגום לצרפתי - היא דמות שקשה לעקוב אחריה. גוטמן בחר לכתוב את ספרו בשני רבדים. האחד שפותח ברגע מנוסתה מאירופה לדרום אמריקה, והאחר המגולל את הרומן שלה עם מוסוליני. שניהם אינם ליניאריים ושניהם שזורים זה בתוך זה.

גוטמן אינו היסטוריון ואינו מחויב לנראטיב כרונולוגי או להפניות ברורות למקורותיו. אבל זוויות הראייה המשתנות תדיר של הסיפור מקשות על הקוראים שאינם בקיאים בתולדות הפשיזם, איטליה ואירופה. הקלה נמצאת באזכור אירועים ושינויים אידיאולוגיים באירופה של בין המלחמות ובעת מלחמת העולם השנייה.

לא פעם נדמה שגוטמן הושפע עמוקות מסרטו של רובינס, שגם הוא מתנהל בכמה רבדים ומחליף זוויות ראייה בתזזיתיות. אבל מה שאפשר לתזמר היטב בקולנוע לא עובד בספרות עיון. העדר חוט עלילה ברור, או רצף כרונולוגי של שני הנראטיווים העיקריים, מקשים את המעקב אחרי האשה המיוחדת וזמנה.

צרימה דומה מלווה את הציטוטים הארוכים והמרתקים מתוך התכתבויות של סרפטי ופרסומיה המובאים ברצף הסיפור. הציטוטים הם פנינים המפיחות רוח חיים בתקופה העכורה של שתי מלחמות העולם וההפוגה שביניהן. באחד מהם אפשר למצוא רמז לרגשנותה של סרפטי, ששכלה את בנה הבכור במלחמת העולם הראשונה. לאחר חודשים שבהם לא ידעה מה עלה בגורלם של בתה ובני משפחתה שנותרו באיטליה, קיבלה סרפטי צרור מכתבים שעוכב עד לכיבוש דרום אירופה בידי בעלות הברית. בתשובה לבתה היא מתוודה על הדמעות והנשיקות שנשקה את הדפים שבהם אחזה יד הבת האובדת. מי שירצה לאתר את מקורם של הציטוטים ייאלץ לחפור בספר היטב, למצוא את השנה שבה נכתבו, ולדפדף בנספח הביבליוגרפי.

המעברים החדים ופיסות המידע השזורות ביניהם מותירים תחושה שגם גוטמן עצמו התקשה להחליט מה יהיה מוקד ספרו: סרפטי, מוסוליני, הפשיזם האיטלקי, היחס ליהודים או מלחמת העולם השנייה. ספרו, שחושף בעיקר את מערכת היחסים של סרפטי ומוסוליני, ובכלל זה את כעסיה על המאהב שבגד בה אידיאולוגית, מזמין את הביוגרפיה הבאה, זו שתפענח עוד רבדים באישיותה של אשה מיוחדת במינה.

הפרופ' נעמה שפי היא ראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ