יצחק לאור
יצחק לאור

רעם היופי, מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הוצאת הספריה הקטנה, 2009, 181 עמודים

הבעל המקורנן מילא תפקיד חשוב בטרגדיה של המודרניות, ובישר את ירידתו של "מאדאם בובארי" הצרפתי (1856), "אנה קארנינה" הרוסי (1877) ו"אפי בריסט" הגרמני (1895), היו פורצי הדרך בעניין, שבו התמקד הסיפור ב"סטיית" האשה, ובאמת גם במפלתו ה"נקבית" של הבעל. הספרות הישראלית פיגרה בדרך כלל אחרי העומק הטרגי של החקירה, ודי להשוות את "מעשיה" של חנה גונן ב"מיכאל שלי" (כמה הזיות) עם שלוש הנשים שעמדו במרכז הרומאנים הנזכרים למעלה, כדי להבין עד כמה התרבות הציונית היא מין תרבות נעורים. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה חלוץ הכניסה של הספרות העברית לסלון האירופי, או מוטב הגרמני, ובסיפור היפה "קלונימוס ונעמי" מ-1909 הניח לנו מעט מן הגירסה היהודית של הקירנון. הנה נישואיה של מלכה לשמואל:

"אמנם את בעלה, אף על פי שלא היה לו כשרון רב למלאכתו, כיבדה, משום שהוא בעלה ואחרת לא יכלה... והוא - כאן צריך אני לגלות מעט ממסתרי לבו של שמואל - הוא קינא ביפי אשתו וחשק לפעמים כי יתמעט. לו היתה יפה רק חלק אחד מעשרה, כי אז לא חשב מחשבות רבות והיה רואה חייו במידה שהם נתונים לו; אבל את העודף לא יכול נשוא - ולא פעם באו בו הרהורים להשחית את תוארה".

סופה של הפרשה הזאת ששמואל מכה את מלכה, דעתו נטרפת עליו והוא מת בבית חולים לחולי נפש. מה שאיפיין את ברדיצ'בסקי יותר מכל, הוא מתן תפקיד חשוב, ברוח הרומנטיקה הגרמנית, ל"אופל" שבפנים. אף שהוא מצהיר בסיפור "בית תבנה": "מדוע אייגע את הקורא? לא פרק בחוכמת הנפש אני כותב, מעשה אני כותב". הסיפור הזה התפרסם ב-1920, עמוק בתוך ההתרחשות הפרוידיאנית. מכל מקום, גם הסיפור הזה נגמר בקירנון-דמה של הגיבור. האשה בורחת לו. עד מהרה אנחנו "נרגעים": "אחרי שני ימים ושני לילות מצאו את האומללה יושבת ביער, הרחק איזה מילים מהעיר, על שורש כרות, אך כותנתה לבשרה ופניה שזופים. היא יצאה מדעתה. - - -"

לא מוסד הנישואים עומד תחת המיקרוסקופ של האינטלקטואל הגדול של תרבות התחייה, ברדיצ'בסקי, ובוודאי לא תשוקותיה של האשה המסורה, אף לא כישלונו של הבעל להיות גבר, או להחזיק מעמד כאיש אהוב, אחרי ששודך לאשה. שוב ושוב מציב ברדיצ'בסקי מתחת למיקרוסקופ שלו את החברה היהודית. אם תרצו: הטרגדיה של גיבורי ברדיצ'בסקי היא הטרגדיה של "התחייה הלאומית" היהודית. מעבר לכל השבלונות של לימודי הציונות (כשעוד למדו ולא שיננו קושאן על הארץ), יש לזכור את הסיסמה שנטבעה בידי י"ל גורדון, משורר ההשכלה: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך".

אבנר הולצמן, מומחה מסור לברדיצ'בסקי, מי שעורך ומוציא לאור את כתבי ברדיצ'בסקי במהדורה שאינה מגיעה כנראה אל חנויות הספרים, מצטט באחרית הדבר שלו את ברדיצ'בסקי: "היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם". זו וריאציה, החוזרת עד אין סוף גם היום בכל מיני ויכוחים "עם הדתיים". בלב לבה של המשוואה מצוי ההיגיון המזין דורות של "אנטישמיות יהודית", ובמרכזה המשוואה השלילית: יהודים אינם בני אדם. ברחוב עליך להיות אדם, משמע לא להיות יהודי. השסע הזה, שאיננו "אובייקטיווי", כלומר אינו מצוי באמת בעולם, מלווה את היהודים מאז ההשכלה. הדיכאון בסיפורים של ברדיצ'בסקי הוא בדיוק זה של חוסר היכולת להיחלץ מהשסע הזה, שאותו כפתה ההשכלה הלא-יהודית (קאנט, וולטר, למשל) על היהודים בתהליך היסטורי שיהודים רבים משתדלים מאוד לתארו כ"אותנטי", שהרי איננו יכולים להיות צאצאים של מהלך כפוי (מה אנחנו, ממזרים של הקולוניאליזם האירופי? כן).

אבל למזלנו, ברדיצ'בסקי היה ישר יותר. העברית של ברדיצ'בסקי היתה נסיגה (גדולה מדי, לטעמי), ממה שחולל מנדלי. אין זה בלתי קשור לסוג הפתולוגיה המטרידה אותו, על הצורך להיות "בשר ודם" כלומר אדם, ולא להיות "רק יהודי" (כלומר לא בשר ודם). גם חוש ההומור המופלא של מנדלי נקבר תחת קינת אותה פתולוגיה. הנפש נהפכה לגיבורה, וכאשר הנפש היא הגיבורה, עולה ה"אוניברסליות" אל ראש התורן, כי נפש יש הרי לכולם, אפילו ליהודים דתיים. מנדלי כתב ב"מסעות בנימין השלישי": "היהודי לעולם אינו מסתלק מן המרחץ. בית היין לסובאים, אגם מים לאווזים, והמרחץ ליהודים כנגד כולם. טעם זה, שהיהודי טועם בבית המרחץ, אין כל אומה ולשון יכולות לטעום. המרחץ לאדם מישראל הוא דבר שדתו ורוחו וייחוס המשפחה תלויים בו. אין נשמה ישראלית יורדת משמים להתלבש בגוף אדם ואין כל תחבולה לפתותה ולהביאה לעולם השפל אלא על ידי המרחץ...".

ברדיצ'בסקי שונה מאוד: "ושלוש שנים אחרי נישואיה כבר היו לה שתי בנות. ואז בנתה לה בית ותפתח, היא ובעלה, בדמי הנדה (הנדוניה) בית-מכולת בטבור העיר. ותהי מלכה אם ואשה, מוכרת בחנות וצופייה הליכות ביתה, ומיופיה לא יחסר".

אורי אלטר, מברקלי, בספרו "המצאת הפרוזה העברית" (ספר מיושן, הקורא את תולדות הספרות העברית כדרך שזו דימתה לעצמה את עצמה - הצרה הגדולה של לימודי "ספרות עברית"), כותב על לשונו של ברדיצ'בסקי: "בדרך כלל, שתי השכבות ההיסטוריות של העברית - מקראית ורבנית - משולבות בערבוביה. כפיית הנורמה הרבנית של מנדלי נדחית, אולי בגלל תחושה שהיא מגבילה איכשהו, או מוטב משום שהיא כוללת ברמת הסגנון הרמוניה של מעשה אמנות מעובד, המצוי בניגוד לכוונתו של ברדיצ'בסקי לייצג את תנאי הניכור או האמביוולנטיות והתפרצויות של תשוקה אלימה".

זו כמובן אפשרות יפה מאוד לדיון על ברדיצ'בסקי. העירוב הסגנוני שלו באמת שונה מזה של מנדלי. ואולם, המאמץ הכי גדול שלו הוא לבנות עברית על מודל גרמני. השימוש בלשון המקרא, לא זו בלבד שיש לו קשר לתשוקה הגרמנית של המשכילים היהודים, אלא שהוא מאפשר לו, כך נראה, להאריך את המשפט ולייצר עוד זמנים (עבר רחוק, עבר-עתיד) שהעברית המודרנית לא ממש הצליחה לייצר.

מה שחסר בתיאור של אלטר מתמצה בתיאור הלשון של מנדלי כ"רבנית": העברית של חז"ל והעברית של לשון אשכנז במשך 500 שנים לא יכולות להיכנס תחת התגית של לשון "רבנית" וזהו. מצד שני, אי אפשר ל"ספרות עברית" בלי המיתולוגיה של "הכל החל עם מנדלי ואז בא ברדיצ'בסקי ושינה קצת והנה יש לנו עברית חדשה".

את ברדיצ'בסקי צריך לקרוא מעבר ל"קונפליקטים". העברית שלו היא באמת ראשית. אם תרצו: אחת הראשיות. מה שהצחיק את מנדלי, בהשוואה שלו בין יהודים ללא-יהודים, הופך אצל ברדיצ'בסקי לביעות. העולם שלו - עולם המיעוט היהודי - מאיים להתפוצץ מרוב איבה למציאות. אחר כך באו הציונים והפכו את זה ל"גלותיות" ושלחו את חלוציהם כדי להוליד אותנו כאן "משוחררים מגלותיות". זה קובץ יפה. על הכריכה האחורית כתוב "חמישה רומאנים", כי צרכני הקניונים לא אוהבים נובלות וסיפורים.