על התנצלותו המאשימה של ס' יזהר

אורי ש' כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי ש' כהן

"נתעוררתי לכתוב את השורות האלה נוכח קושי שנתגלה בפרסום כמה פרשיות קרב שנכתבו על ידי אנשים שהשתתפו בהן בפועל. נתרשמתי, ואולי זו התרשמות מוטעית, שאין רואים כהופעה רצויה שלוחמים ימסרו ויכתבו את חוויות הקרב שהם היו עדים להן. ונדמה לי שגישה זו משגה בה. אם פרשה זו או אחרת עשויה לפעמים לגלות פרטים שהכיסוי יפה להם, אבל לעומת זאת יש ופרק זה עתיד למלא שליחות חינוכית ששכר גניזתו יוצא ב'הפסד' פרסומו. נדמה שכולנו היינו שותפים בהכרה שפרסום שירו של אלתרמן ?על זאת!... או סיפורו של יזהר ?השבוי' אף על פי שחרגו מן המותר, מילאו שליחות מחנכת, וטוב שראו אור. כשם שחיפוי על חולשות ותבוסות שלנו נוטל מזיוו של הניצחון ומהוד הגבורה" (משה ברסלבסקי, "דבר", 19.4.1948, עמ' 4).

משה ברסלבסקי, שהביא לדפוס את כתביה של חנה סנש (מהספרים הנמכרים ביותר של הקיבוץ המאוחד עד 1960) ואת "איגרות שולמית", בוודאי ידע משהו על זיכרון ודרכי עיצובו. היחלצותו הפטרונית לגונן על יזהר, שסיפוריו "השבוי" ו"חירבת חזעה" מרשיעים כביכול את הכוח היהודי, מלמדת שמקומה של "חרבת חזעה" לצד "חנה סנש" ב"ארון הספרים העברי" נראה היה לו מתקבל על הדעת. גם דב סדן יצא להגן על יזהר לאחר הפרסום הכמעט בו-זמני של "השבוי" ("מולד", נובמבר 1948) ושל השיר הידוע של אלתרמן "על זאת" ("דבר", 18.11.48), המתאר את הלוחם היהודי כפוגרומיסט לכל דבר. סדן אמנם לא עוסק ב"מותר", וטיעוניו הם מדרש מפותל מאוד, אבל מה שברור הוא העיגון שלהם באתוס ציוני: אין אמת שראוי להסתירה, השקר והשיכחה לעולם פוגעים במשקרים ובשוכחים, וביקורת, אכזרית ככל שתהיה, צריכה להישמע.

מכאן שההחלטה של חבר הכנסת הצעיר יזהר סמילנסקי (מקום שלושים ברשימת מפא"י) לפרסם את "סיפור חרבת חיזעה" יחד עם "השבוי" בסדרת "משלט" של ספרית פועלים ב-1949, היתה החלטה שאולי יש בה יותר מחויבות לתפישה של עיצוב הזיכרון מאשר אומץ. הדבר מתברר ממסמך שנשמר בארכיון ספרית פועלים שב"יד יערי", ושמצאתי תוך כדי עבודה על ספר שעוסק בתרבות הכוח העברי. בין המכתבים מיזהר לעורך ההוצאה דוד הנגבי נמצאים גם אלה שהיו מצורפים להגהות של "סיפור חרבת חיזעה", ואתם הקדמה שעד היום לא היה ידוע על קיומה. המכתבים עצמם מגלים אי-נחת של יזהר וגם חשש מסוים מהפרסום: "קצת מחקתי, קצת הוספתי - ולא הוקל לי בכלום. כנראה שהשגיאה היא פנימית יותר, אורגנית יותר - וזה כבר אי אפשר לשנות על ידי שורה נוספת או מחיקה נוספת. וצר לי על כך".

שגיאה פנימית אורגנית - זו המסקנה של יזהר, אבל אף שצר לו, הוא אינו מתנצל. השגיאה אולי בכלל מכוונת, והדברים ממשיכים להתבהר בהקדמה. ההתעניינות שלו בהחלטה של הנגבי, לצד ההתנערות ממנה ("ואני כאשר אבדתי אבדתי"), מגלה מעט מהאמביוולנטיות והרבה מהכוח שיזהר ראה בפרסום הספר. הנגבי, כפי שמצטייר מהארכיון, היה איש ישר ובעל טעם. הוא היה האדריכל של הבאת ה"מודרניסטים" שלונסקי ולאה גולדברג להוצאה, פירסם את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר נגד דעתם של יערי וחזן וטיפח במודע את הכותבים הצעירים מהפלמ"ח.

בספרי "משלט", שהחלו להתפרסם באפריל 1949 ("שיחות בסיציליה" של ויטוריני היה הראשון), התפרסמו היצירות החשובות ביותר של דור תש"ח, שיצרו לא רק את הדימוי של המלחמה, אלא גם את הישראליות. מלבד יזהר פירסמו בה בין השאר יגאל מוסינזון ("אפורים כשק"), דן בן אמוץ ("ארבעה וארבעה"), נתן שחם ("האלים עצלים", "הם יגיעו מחר", "קרא לי סיומקה"), מתי מגד ("המגדל הלבן"), שלמה ניצן ("חגים בחולות"), מנחם תלמי ("לחיות לחיות"), משה שמיר ("ק"מ 56"), ויהודית הנדל ("אנשים אחרים הם").

ברוב הספרים האלה לא נעדרת רגישות לאסון הפלסטיני. גם "סיפור על גמל וניצחון" של דן בן אמוץ מתאר את שלהי המלחמה, הרג חסר טעם של גמל, שמקביל למחיקה של עוד כפר. דומה שטעם הניצחון בפיותיהם של סופרי הדור הוא טעם האפר (זה נכון אפילו ביחס למשה שמיר בסיפורי "עד אילת", 1950). הספרים זכו להצלחה מיידית ומהדורות שלהם - כמו גם של ספרי השירה "פרחי אש" של גורי, "פרידה מהדרום" של אבא קובנר, ו"תחמושת קלה" של חיים פיינר (חפר) - אזלו במהירות. בכל זאת נראה שמישהו בתנועה לא אהב את המקום שניתן לסופרי הפלמ"ח, ואולי גם לא את הדימוי של המלחמה שעולה מהם; ב-1951 הפסיקה הסדרה להתפרסם והספרים נשכחו ברובם.

יזהר היה איפוא חריג פחות ממה שנראה עתה, בישראליות שמתנערת מאחריות לאסון הפלסטיני. כולם ידעו, כולם הצדיקו, אבל לא כולם חשבו שהצדק מחייב השתקה. ביומניו של הנגבי אין סימן להתלבטות בעניין, והסיבה שלא פירסם את ההקדמה נראית לי בנלית: הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו ישראליות שלא תצא נשכרת מהכרה באחריות לחלקה במלחמת האזרחים. מה שנראה ברור הוא שההחלטה לא היתה ספרותית. ההקדמה בנויה היטב וכתובה יזהרית רהוטה. ממרחק הזמן יזהר נשמע נבואי, כאילו ידע שיבוא היום שבו ההקדמה הזאת תהיה נחוצה, שיהיה צריך להזכיר ליהודים שמדינתם נולדה במלחמת אזרחים. לא מעטים נגד רבים, לא ישראל נגד מדינות ערב, אולי גם אלה ("ימי צקלג"), אבל קודם כל, ולפני הכל, מלחמת אזרחים שבה שכנים קמו זה על זה, והמנצחים, יהודים למודי גלות, גוזרים על המובסים גלות חדשה.

הקריאה בהקדמה היום אינה מחדשת הרבה, אבל עולה ממנה הקרע במסגרת הלאומית שהחריבה את העולם השלם - ארצו של יזהר לפני שהיהודים היו לישראלים. הפערים בזמניה של ההקדמה והטקסטים שמועלים בה הם שמחייבים אותנו למחשבה. יזהר כותב מיד את הסיפור, מתוך המאורעות, אבל את ההקדמה הוא כותב אל העתיד, ובה הוא מדגיש שגם הסיפורים האלה שנכתבו עם המאורעות, כתובים אל העתיד. אולי היה ברור שעוד ידובר רבות ב"צד האור" של המלחמה, אבל שהדיבור הזה יהיה נגוע בצורך להדחיק את העוול, שלא היה מובן מאליו.

יותר מכל צדק יזהר ש"לפני ולפנים", בלב הישראליות, בקודש הקודשים (זה פירוש הביטוי בגמרא), לעולם יימצא האסון שחוללנו. ההקדמה עומדת על יחסים בין אור לחושך, ועל הקישור לטקסטים אחרים. המסופר בשני הסיפורים האלה, סיפור הגירוש של "חרבת חיזעה" וההתעמרות ב"שבוי", הם החושך שאינו נקרא בשמו. ה"חבר" מצטט את גיתה על ערש דווי, הדורש "עוד אור", כלומר יותר "קונטקסט". באופן הזה יזהר חושף את מה שמגוחך בטענה הזאת עד עצם היום הזה. אז כמו היום הצורך ב"עוד אור" הוא צורך של מי שכבר יודע שהוא נידון, כבר יודע שבעצם אין מספיק אור, אין מספיק קונטקסט.

יזהר לכאורה מתנצל, אבל זו התנצלות שכולה האשמה. "תוכחת רבה" שמוכיח החבר את יזהר גוררת את ביאליק אל תוך ההקדמה ("אכן גם זה מוסר האלוהים ותוכחה רבה", תרס"ה). ההטיה לסמיכות רק מדגישה שה"חבר" הוא פוץ, בלשון הזמן, מבקש להיות יותר "ספרותי" מביאליק עצמו. יותר מהקדמה והתנצלות, אם כך, מדובר בסיכום וכתב אישום. כפי שדן מירון הראה ב"אדם אינו אלא", אצ"ג ב"קהילות הקודש אשר בגולה" מעבד את התוכחה של ביאליק. יזהר, המודע כנראה לשניהם, מעמיד את עצמו כ"אחד הנשרים" של ביאליק או אחד מ"קורעי הדממה" של אצ"ג.

ההפניה הזאת אל נבואות הזעם הקודרות ביותר של השירה העברית לא רק מצדיקה את הכותב ואת הכתוב, אלא גם מחביאה נביא זעם בלתי אפשרי בדור שה"שפנדאו" היה לנביאו. יזהר אומר בהקדמה הזאת את מה שאחר כך הוא בעצמו יכחיש: שאין מספיק אור לגרש את החושך המוסרי. ההכחשה של יזהר, אולי אפילו ההשתפנות שלו, באה מאוחר יותר, אחרי שמלחמת 1956 עיצבה סופית את דמותה של מדינת היהודים כמדינת מלחמה.

יזהר פירסם מחדש את הסיפורים כשניים מתוך "ארבעה סיפורים" (הקיבוץ המאוחד, 1959), ובכך נענה למעשה לטענות של "החבר" ושם את הדברים בקונטקסט: הנה לצד "השבוי" ו"חרבת חיזעה" - "שיירה של חצות" ו"בטרם יציאה". ועדיין אין מספיק אור, ואין מספיק קונטקסט, וההבדל בין טוב ורע נשאר פשוט עד מאוד. להיות עבדי המלחמה, אין זו גזירת גורל אלא תוצאה של תהליך השתלטות הצבא האתני (היהודי) על המדינה (שהיתה יכולה להיות של כל אזרחיה, שמה שיהודי בה הוא אי-היותה כזאת).

מה שקשה בספר הזה אינו החשיפה של "מעשה שהיה", אלא שהמעשה שהיה הוא גם רגע המבחן המוסרי של הישראליות, הרגע שבו מלחמה צודקת נהפכה לטיהור אתני. והמוסר ברגע הזה אינו מופשט, אינו אידיאולוגי, וכל תועפות הקונטקסטים לא ישנו את הידיעה הברורה שלהעלות אנשים על משאיות ולשלח אותם לגלות הוא פשע. השבויים הם אנחנו, לכודים במעגל המלחמה שבנקודה זאת נקבע טבעה.

יזהר בוודאי לא חושב שאין צדק במלחמה, או שליהודים אין מקום בארץ הזאת; הוא רק מדגיש שראיית הסכסוך כשמשחק סכום אפס (אתה או גולה או מגלה), אינה צורת המציאות, אלא תפישת המציאות כסכסוך אינסופי, שבהכרח תכפוף את המדינה ואזרחיה למכונת המלחמה ("כל העם צבא", ושימו לב לסייח שמייצג את הפלסטינים, בעוד שמואליק "מביט רחוק לעבר מה שנגוז, כשעדיין השדה מהביל הד פלא של שעטות אבירים לחופש" עמ' 59). ההקדמה היא רק הקדמה. אתה או בלעדיה הספר נשאר עיקר, אבל היא פותחת פתח לזכור על מה אנחנו נענשים ("גירשנו וגם ירשנו", עמ' 87), אנחנו שלא ביקשנו אלא שיפתחו לנו שער.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ