כולן היו בנותיו

כשם שטוביה החולב נזקק לתרגום לעברית נזקקת הספרות העברית לטוביה החולב

מתן חרמוני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתן חרמוני

טביה החולב שלום עליכם. תירגם מיידיש: דן מירון. הוצאת כתר, 251 עמ', 89 שקלים

בשנים שבהן שלום עליכם כתב את הרומן הזה, כמו גם ברוב שנות פעילותו, היו יחסי היידיש והעברית מנוגדים: היידיש - שפה מדוברת, שימושית, והעברית - שפה שאמנם הולכת ומתעוררת, אך עדיין נותרת שפה עתיקה, קלאסית. מתודה זו התקבעה עוד מאז שחר ימיהן של שתי הספרויות האחיות, ולא פעם נדמה שהמתרגמים מיידיש, ובתוכם גם בעלי התרגומים היפים ביותר, בוחרים כמעט להמציא שפה חדשה, ובפרט שבאיזה אופן יישמר המתח הזה שבין השפה המדוברת, היידיש, לבין השפה הקלאסית, העברית.

"טוביה החולב", סדרת המונולוגים ששלום עליכם פירסם החל מ-1894, שמרכיבים את יצירתו המובהקת והגדולה ביותר, שעובדה לקולנוע ולתיאטרון תחת השם "כנר על הגג", מספרת את סיפורו של מוכר מוצרי חלב, יהודי, כפרי, גברתן שנאלץ לראות איך בנותיו מפנות לו עורף והוא עומד משותק מול דרכיו המשתנות של העולם. בהוצאה המחודשת לספר מציג דן מירון מלבוש חדש, גישה חדשה לתרגום מיידיש. טביה כפי שמציג אותו מירון כבר לא תורגם משפה יומיומית לשפה קלאסית, אלא להיפך: לדידו של מירון זהו תרגום משפה קלאסית לשפה יום-יומית. טביה, הגיבור העממי בה"א הידיעה של הספרות היהודית, מגיע עכשיו בשפה שימושית.

תרגום של יצירה כזו, מתוך שפה שנהפכה לקלאסית, היידיש, לעברית של האלף החדש, יש בה כדי ללמד על התפתחות השפה, זו שנהפכה לשפה יומיומית, כמו גם כדי ללמד על שקיעתה של השפה היומיומית שנהפכה קלאסית. הפרדוקסליות הזו של שקיעה, ממעמד של שפחה חרופה למדרגה של שפה קלאסית, אינה זרה ליידיש, שנדמה לא פעם שכל הווייתה עטופה בפרדוקסים מפרדוקסים שונים.

את טוביה, הטרגדיה הגדולה של אב שעומד אל מול עולם שלא נוהג עוד על פי מה שמוכר לו, מתרגמים כבר יותר מ-100 שנים. מאז שהציג ב-1909 י"ד ברקוביץ תרגום שלם לסדרת המונולוגים המפורסמת של חותנו הנכבד, שלום עליכם, ודרך התרגומים של בנימין הרשב בשנות ה-80 של המאה הקודמת ושל אריה אהרוני לאחריו, ניצבו המתרגמים לפני האתגר של מציאת דרכי ביטוי לדיבור העממי בעברית.

מירון, לעומת קודמיו, רואה בעברית של היום שפה שמאפשרת, סוף-סוף, להעביר אליה, "להריק אל קנקנה", אם להשתמש בביטוי שייעדו לשם כך אנשי תנועת ההשכלה העברית, את היידיש. כפי שמירון טוען בפתח הדבר של הספר, הרי שלדידו יש לתרגם לעברית של ימינו את ספרות היידיש כולה, ובכלל זה יצירות שעובדו לעברית על ידי מחבריהן, כמו יצירותיו של מנדלי מוכר ספרים.

ועם זאת, למרות השיטה החדשה שהוא מציג, נדמה שכאשר מירון ניגש אל הטקסט עצמו, הרי שמה שמנחה אותו הוא ניגון של דבריו של טביה. אחרי הכל, כשטביה נושא את דברים לפני מכרו, שלום עליכם, זוהי כמעט תפילה: "קטונתי - כך אני חייב לומר בלשונו של יעקב אבינו בפרשת ?וישלח', כשיצא להקביל את פניו של עשיו, להבדיל... אם, אולי, הפסוק לא כל כך מתאים, אני מבקש ממך, פאני שלום עליכם, שלא תהיה לך תרעומת עלי".

אבל נדמה לי ששאלה מהותית יותר שעולה היום בהקשר של תרגום טוביה לעברית היא לאו דווקא שאלת השפה. לפני קצת יותר מ-100 שנים, ככל הנראה ב-1908, עוד לפני שראה אור תרגומו של י"ד ברקוביץ, תירגם יוסף חיים ברנר מיידיש את "הזכייה הגדולה", המונולוג הראשון מתוך סדרת המונולוגים שמרכיבה את היצירה שברנר קרא לה "טוביה החלבן". התרגום הזה לא ראה אור בימיו של ברנר אלא נדפס מתוך עיזבונו בכתב העת "סימן קריאה", רק כ-50 שנה לאחר שנרצח בפרדסי אבו כביר. ברנר היה אחד הנאמנים הגדולים של העברית. הוא אמנם כתב בעיתוני יידיש ואף שקל לעבד בעצמו חלק מיצירותיו לשפת האם שלו, הז'ארגון, כפי שקראו לה אוהביה ושונאיה, כל אחד מטעמיו. אבל בסופו של דבר, ברנר האמין שהדין והחשבון על נפשה של האומה צריך להינתן בעברית. מה אפוא הביא את ברנר לתרגם את המונולוג הזה (שאליו התוודע עוד בנעוריו, מתוך דפי כתב העת ה"הויז פריינד" שערך מרדכי ספקטור) דווקא כשכבר החל במסעו לארץ ישראל. אחרי הכל, טביה, או טוביה, מסמל את כל מה שמנוגד לנסיעה לארץ-ישראל.

התרגום של ברנר ממצה במידה רבה את האפשרויות של העברית כשפה מדוברת בשעת התרגום. אף אחד לא דיבר ממש כמו טוביה של ברנר, כי ממילא מיעטו לדבר אז עברית, וכל שכן על עניינים כמו אלה שעליהם מסיח טוביה את לבו. ברנר היה צריך לקחת מפה, לקחת משם, לגנוב קצת, לקמט ולגהץ כדי לשים את המלים שאותן שם בפיו של טוביה, גיבורו של שלום עליכם. ביאליק יכול היה אז לכתוב את אריה בעל גוף, אבל כשהוא ניגש לכתוב על אריה - שהוא אחרי הכל מעין קרוב רחוק של טוביה, שכן שניהם עגלונים ושניהם יהודים בעלי גוף, לא דבר של מה בכך - ביאליק יכול בעיקר לספר על אודותיו, וכמעט ולא לתת לו לדבר. כי מה שאריה בעל גוף רוצה להגיד הוא לא יכול להגיד בעברית. וברנר, כפי שהוא שב ומתבטא בהזדמנויות שונות, חיפש אחר האפשרויות העממיות בספרות העברית. חיפש וחיפש, ולא ממש מצא.

המחשבה על הנחיצות של דמות עממית כטביה (או טוביה) עולה לדעתי גם כעת, עם קריאת התרגום החדש של דן מירון. נדמה שהספרות העברית לא הצליחה להציב בחזיתה דמות עממית בעלת נוכחות חיונית - כזו שעושה שוב ושוב חשבון עם המקום אבל בוחרת בסופו של דבר לעגל קצת את הקצוות, ואת הסכום הכולל. דמות שמונעת מתוך יצרים ודחפים, אבל היצר הגדול ביותר שלה הוא יצר ההתבטלות - הן מלשון הבטלה והן מלשון הביטול - ולא יצר ההתלבטות, יצר שבו, בלי עין הרע, שבוי מיטב הנוער העברי הספרותי מימי ברנר ועד לעצם ימינו אנו. דמות שלוקחת את השפה הפשוטה ביותר וצורפת אותה לעדיליון זהב או לגורמט.

לספרות העברית אין שווייק משלה כמו לספרות הצ'כית. אין לה אובלומוב משלה כמו לספרות הרוסית. אין לה זורבה משלה, אין לה טוביה ואין לה מנחם-מנדל. נדמה לי שהדמות הקרובה ביותר למין דמות שכזו היתה דמותו של הדוד פרץ של יעקב שבתאי, ואולי גם כמה מדמויותיו של נסים אלוני, אלא שאלה היו רק שרטוטים ראשונים. ועדיין מקומן של הדמויות העממיות העבריות נותר בעיקר מחוץ לספרות: קחו את קזבלן, את סלאח שבתי, שלל פרצופיו של אורי זוהר. הם נותרו על המסך ועל הבמה, אבל לא בדפי הספר.

נדמה לי שבגלל זה צריך לחזור ולתרגם את טביה, או טוביה, יקרא לו המתרגם איך שיקרא. צריך לחזור ולתרגם ולחזור ולקרוא.

מתן חרמוני כותב עבודת דוקטורט ומלמד ספרות באוניברסיטת בן גוריון

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ