בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף העולם: אנתולוגיה קטנה לשירה אקספרסיוניסטית

תירגם מגרמנית, העיר וערך אשר רייך

2תגובות

ברלין, עיר הבירה הגרמנית שגדלה במהירות מפתיעה על חורבות הממלכה הפרוסית של המאה ה-19, התעוררה במאה העשרים בצימאון לחזון תרבותי וחברתי חדש. תנועת הרומנטיקה חלפה והאימפרסיוניזם גסס. בבירות האחרות של אירופה פרחו תנועות אחרות, כמו הקוביזם (1906) בפאריס, שהגיח מאשפות הסימבוליזם והאימפרסיוניזם. המגף האיטלקי עוד רקד לצלילי הפוטוריזם (1909) את הופעת המכונית והאווירון. ואילו ברוסיה פירפר הסימבוליזם, וכבר נולד האקמאיזם (1912).

ברלין רעבה להשראה אמנותית וספרותית חדשה, ועל רקע זה נולדה תנועת האקספרסיוניזם. היתה זו הברקה מקרית של סוחר אמנות ברלינאי ממולח, פאול קסירר (1871-1926), שהציג בתחילת המאה תערוכת ציורים ורישומים של אדוארד מונק הנורווגי. קסירר חיפש הבחנה חדשה בין התרשמות, אימפרסיוניזם, לבין מעלת הביטוי, אקספרסיוניזם. האקספרסיה, הביטוי, טומן בחובו אינטואיציה. "המהפכים" שעדיין לא התגלו היו אמנים בראשית דרכם, שביקשו לא רק להדוף את הטעם הבורגני לפח האשפה, אלא חזו חברה טובה יותר. היסטוריון האמנות וילהלם ורינגר (1881-1956) פירסם כמה שנים מאוחר יותר את ספרו "הפשטה ואמפתיה" (1909), ועשה בו שימוש רחב בביטוי שהמציא קסירר. הביטוי החדש לכד את אוזנו של בעל גלריה "הסער", הארוות ואלדן (גיאורג לוין), שהציג תערוכה של ציירים צרפתים צעירים (ביניהם פאבלו פיקאסו), והכל דיברו כבר באסכולה החדשה: האקספרסיוניזם.

חבורת "הגשר" (מקור השם נלקח משורה מתוך "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה: "הדגול באדם הוא היותו גשר ולא יעד"), נוסדה בדרזדן ב-1905. רק בתחילת 1911, כשעברה החבורה לברלין, אימץ אותה ואלדן, העניק לה חסות בגלריה שלו וערך להם תערוכה בעלת "ניחוח בינלאומי". השתתפו בה קנדינסקי הרוסי, קליי משווייץ, מונק מנורווגיה, קוקושקה האוסטרי, פרנץ מארק וגיאורג גרוס הגרמנים. כולם כונו: אקספרסיוניסטים.

הצלחת התערוכה הביאה את ואלדן להחיל את המונח על תחומים נוספים. ב-1910 יסד את כתב העת הספרותי "הסער". קוקושקה היה המאייר של כתב העת, אלפרד ליכטנשטיין שימש עורך, ושורה של משוררים הוזמנו להשתתף בגיליון הראשון והחגיגי, וביניהם תיאודור דויבלר, אלזה לסקר-שילר, פרנץ ורפל, ואן הודיס ועוד.

מקובל לומר שהאקספרסיוניזם הלירי הגרמני נולד רשמית ב-1911, עם פרסום שירו של יעקב ואן-הודיס "סוף העולם", אך האמת היא שלידתו היתה עוד קודם, בשיריהם המוקדמים של אלפרד מומברט, תיאודור דויבלר, רנה שיקלה, ארנסט שטדלר, פרנץ ורפל, וכמובן אלזה לסקר-שילר, רעייתו של מייסד התנועה, גיאורג לוין, ומי שנתנה לו את השם הארוות ואלדן.

מה מאפיין את השיר האקספרסיוניסטי? התשובה אינה פשוטה וחד משמעית, כי לשיר יש ריבוי פנים לשוני שיצר שפה חדשה, ומכאן כוחו ורוחו. האקספרסיוניזם כאסכולה היה רב ניגודים ולא מעט סתירות קיננו בו, אך גם זה היה ייחודו הגדול. המכנה המשותף לכל היה המרד נגד הרומנטיקה ונגד האימפרסיוניזם, ומאבק מגובש למען חברה אנושית טובה וצודקת יותר. השיר האקספרסיוניסטי נולד בעת משברים: משבר הלשון, משבר מפנה המאות ומשבר האידיאולוגיה. רוב המשוררים כתבו בנוסח שלהם על הנושאים המרכזיים של הדור והתקופה: פחדים אפוקליפטיים מפני העתיד, הטומן בחובו סכנות מלחמה, העיר ברלין שנהפכה למטרופולין שהכפיל את אוכלוסייתו, ההמון והפרט בתוך ההמון, מפעלי התעשייה והטכנולוגיה החדשה, שירי רעות, החשמלית והרכבת התחתית - ומעל כל אלה ריחף הנושא המובהק של כל מהפיכה: דמותו של האדם החדש.

האנתולוגיה הראשונה של השירה האקספרסיוניסטית, בעריכת קורט פינתוס, הופיעה רק ב-1919, תחת הכותרת "דמדומי האנושות". היא כללה שירים נבחרים על פי כמה מוטיווים מרכזיים של יותר משני תריסרי משוררים, בליווי מבוא ארוך פרי עטו של העורך. במבוא הוא מציין ש"אין כאן אנתולוגיה במובן המקובל, אלא מסמך שבא להציג טוטאליות כאוטית של הזמן".

באנתולוגיה קטנה וצנועה זו נמנעתי בשל קוצר המצע לכלול את אלזה לסקר-שילר, ברטולט ברכט וגיאורג טראקל, שספרי שיריהם כבר ראו אור בעברית.

תיאודור דויבלר

חורף

סבלני הוא היער,

מתון יותר השלג,

הכי בודד זה האיל.

אני קורא וקורא. ומה אשמע?

הד. ההד צועד.

הוא שב אל כאבו הבלתי נמנע:

זה מתקרב כצעדים שקטים.

הוא מוצא אותי באמצע שלי.

למה, למה הפרעתי ליער?

מכוון השלג לא נשמע דבר.

האם האיל נרתע, נבהל כעת?

על קריאתי אני כל כ? מתחרט.

תיאודור דויבלר (1876-1934), מזקני החבורה האקספרסיוניסטית, נמנה עם מייסדי התנועה. הוא נולד בטרייסט וקיבל חינוך איטלקי וגרמני. ב-1908 בא לברלין. האפוסים הליריים והאודות הפלורנטיניות שלו השפיעו על ראשוני האקספרסיוניוסטים.

יעקב ואן הודיס

סוף העולם

מקדקד האזרח הכובע עף.

צעקות מתנסרות מכל העברים.

רעפים עפים מגגות נשברים.

הים, אומרים, את החופים שטף.

סופה קצפה ומשברים יציפו

יבשה, למחץ את הסכרים.

צנה וכפור עצמות ירחיפו.

רכבות נופלות מן הגשרים.

יעקב ואן הודיס (1887-1942) הוא פסוודונים של הנס דוידסון. השיר פורסם בתחילת 1911 ונחשב השיר האקספרסיוניסטי הראשון. נראה כי בשל רוחו האפוקליפטית, גרוטסקית, שביטא תחושה קוסמית על דמדומי האנושות, זכה לתהילה. ואן הודיס חלה בסכיזופרניה וב-1942 נרצח בידי הנאצים.

אוגוסט שטראם

מרה שחורה

נעים כאן המתים

חיים מתגעגעים

עמידה החלחלה

חפוש מבטי בהלה

המיתה פה צומחת

ההגעה צורחת!

עמק בתוכנו

אלמים אנחנו.

אוגוסט שטראם (1874-1915) היה המופשט במשוררים האקספרסיוניסטיים. שיריו הראשונים הושפעו מהפוטוריסטים האיטלקים והיו נטולי פיסוק ומשולבים בניאולוגיזמים. רוב שיריו מתאפיינים בתמצות ובקיצור קיצוני תוך כדי ניסויים בשפה, ואלה נהפכו לטביעת עטו. זמן מה עבד בדואר ואולי מכאן נובעת אימרתו: "השיר הוא מברק. כל מלה עולה כסף ומוטב לקצר!" הוא נהרג במלחמת העולם הראשונה.

פרנץ ורפל

המשוררת

את היית האלהים

שמעילו נשא אותו

כשטסת בין עננים.

את היית הרקיע שבוכה מאשר,

הרחוף מול העשב,

האטיות האינסופית של השלג.

מן ההרים באתי אליך

להצטרף לנדודיך.

ברעם זהב אלך לישון.

פרנץ ורפל (1890-1945), כמוהו כקפקא, נולד בפראג. היכרותו עם אלמה מאהלר, אלמנת המלחין גוסטב מאהלר (לפני כן היתה נשואה לוולטר גרופיוס, הארכיטקט ומייסד הבאוהאוז, ולזכותה נזקפת גם התואר מאהבתו של הצייר קוקושקה) דחפה אותו לנישואים אתה. הרומאן שהוציא לו מוניטין ותורגם בזמנו לעברית הוא "ארבעים הימים של מוסא דאג" שחשף לעולם את טבח הארמנים בידי הטורקים. השיר הוא על המשוררת אלזה לסקר-שילר, שאף היא כתבה שיר עליו - מנהג רווח בשירה האקספרסיוניסטית.

ארנסט שטאדלר

צורה היא תאוותנות

צורה ובריח חיבים להתנפץ תחלה,

מבעד לצנורות פתוחים עולם לתהלה

פורץ וחודר: צורה היא תאותנות רגילה,

שלום-שמים מספקים מבעלי שאלה.

רגבים לחרש ואותי זה סוחף בתשוקה.

לארז ולהצר אותי רוצה הצורה המהללה,

אך רצוני להרחיב לכל כוון את ההויה כלה -

צורה היא קשיחות ללא רחמים וחמלה,

אבל אני נמשך אל הנצרך באדישות צלולה,

ללא גבול חיים חושקים בי להשקותני ספוק נפלא.

ארנסט שטאדלר (1883-1914) היה האלזסי הראשון בחבורת האקספרסיוניסטים המוקדמים. מחקרו הספרותי הנודע (1908) על תרגומי וילאנד לסונטות שייקספיר זיכו אותו בהערכה רבה. בפרוץ המלחמה גויס לצבא ונפל בחזית בשלהי אוקטובר 1914.

גוטפריד בן

אלסקה

אירופה היא גושיש הנשלף

מן האף של ילד על סף

בגרות. רצוננו ללכת לאלסקה.

איש הים, איש יערות עד,

שמוליד הכל בכל מתוך בטנו,

זה שזולל כלבי ים, ודבים צד

ומכניס בנשים את אבר מינו -

הגבר.

גוטפריד בן (1886-1956) הוא אחת הדמויות המורכבות והמרתקות בשירה הגרמנית המודרנית. הוא נולד בברנדנבורג, ומצד אמו היו לו כנראה שורשים יהודיים. הוא יועד לכמורה על ידי אביו הכומר, אך היה לפתולוג ורופא מין. בצעירותו היה מאהבה של אלזה לסקר-שילר (שהיתה מבוגרת ממנו ב-17 שנה). יצירתו השירית מכסה קשת של סגנונות, ובתחילת דרכו שילב שפה שירית עם מושגים מדעיים ואקסטזה מטאפיסית. בין השנים 1933-1936 נטה לרעיונות הנאציים וניסה להתחבב על השלטון, שדחה אותו בגסות. הוא נמלט מברלין להנובר ופרש לשתיקה ארוכה. רק ב-1948 "התגלה" על ידי המשוררים של תנועת 47' שראו בו "אפיפיור של השירה הגרמנית". אז פירסם את ספרו העיוני "בעיות הליריקה" (1951), שהמשורר ת"ס אליוט התרשם ממנו. הוא היה מן המשוררים החביבים על עורך "הארץ" המנוח, גרשם שוקן, שתירגם כמה משיריו.

אלפרד ליכטנשטיין

דמדומים

נער שמן משחק עם נחל.

בענפי הצמרות רוח הסתבכה.

סחוט הרקיע ונראה כסחבה,

האזלה לו משחת הכחל?

בשדה, על קבים ארכים,

נגררים נכים, פטפטני שחת.

סיח פרא נתקל בגברת אחת.

פיטן אולי משתגע משירים.

אל שמשה גבר שמן נדבק.

נער רוצה נערה לינוק ולהלל.

מגפים נועל ליצן אפר כשק.

עגלת תינוק מיללת. כלב מקלל.

שיר זה של אלפרד ליכטנשטיין (1889-1914) נדפס ב-1913 בכתב העת "אקציון" כשנתיים אחרי השיר "סוף העולם" של ואן הודיס, שהשפיע עליו. שירו מתאר את השפעת הדמדומים על הנוף. ליכטנשטיין מבהיר כי "בתריסר שורות השיר הוארו דמדומים בנחל, בעץ, בשדה, בחלון, שהשפיעו על איזה נער, איזה רוח, רקיע, זוג פיסחים, משורר כלשהו, סוס, גברת, איזה גבר, עלם, אשה, ליצן, עגלת תינוק וכלב. כל אלה יחד מגשימים את הנוף. המחבר הגורם להתהוות השיר אינו חפץ בנוף יותר מציאותי". ליכטנטשיין, כמו שטראם ומשוררים אחרים בני דורו, נפל במלחמה העולמית הראשונה.

קורט שויטרס

כפולנפול

לאדון כפולנפול

יש ויש הכל כפול.

ברשותו כפלים מכפלים

נהל האדון חיים כפולים,

השניה היתה בצד, חתיכת נפילה.

זוהי עבדה. היתה לו אשה כפולה.

בזבז זמן כפול ומכפל

שזרם דרכו כמו מפל.

לאדון כפולנפול

יש אכן הכל כפול.

קורט שוויטרס (1887-1948) היה הדאדאיסט שבחבורת האקספרסיוניסטים. בעיניו היה האקספרסיוניזם רק מרחב ניסיוני, חלק מהווייתו האמנותית. הוא נולד בהנובר ובה גר רוב ימיו. הוא היה צייר דאדא נודע, שעשה ניסויים בלשון ושירתו השלימה את יצירתו החזותית, ממש כחבר אחר בדאדא, הנס ארפ.

גיאורג היים

המשוגעים

הירח מגיח מענני הקיר הצהבים.

המשגעים תלויים על סורגי הגן,

כעכבישים גדולים על חומות.

ידיהם משפשפות לארך הגדר.

באולמות פתוחים נראים רקדנים צפים.

זהו נשף רקודים של המשגעים. פתאם

פורץ השגעון. הרחק מתפשטת הצוחה,

עד שהרעש מרעיד את כל החומות.

אחד המשגעים מכה בכח רב את הרופא

שזה עתה דבר אתו על הפילוסוף יום,

הרופא מתבוסס בדמו. גלגלתו שבורה.

בעליזות מתבוננים המשגעים במראה, אך

הנה הם נמלטים פנימה, כעכברים, הרחק

הרחק מצליפות השוט.

גיאורג היים (1887-1912), יליד שלזיה, היה אקספרסיוניסט מובהק, וכמו גוטפריד בן עסק בעיקר בנושאים מרתיעים - חולים, מנודים, מטורפים. את התחושה האפוקליפטית של דמדומי האנושות ביטא בעוז לא פחות מעמיתו אלפרד ליכטנשטיין. שלא כחבריו המשוררים, שרובם היו מאוחר יותר לבשר תותחים, נמנעה ממנו העוגמה הגדולה של המלחמה. הוא טבע עם אהובו ארנסט באלקה באגם הקפוא של האוול שנסדק בעת החלקה על קרח.

איון גול

איני רוצה להיות יותר

איני רוצה להיות יותר

מן הארז לפני ביתך,

יותר מענף הארז

יותר מעלה של הענף,

יותר מצלו של העלה,

יותר מרעננות הצל

המלטפת במשך שניה אחת

את רקתך.

איון גול (1891-1950) נולד וגדל באלזס והתחנך בשתי השפות השולטות בחבל, גרמנית וצרפתית. בתום לימודיו בשטרסבורג עבר לברלין ושם החל לפרסם משיריו. ב"דמדומי האנושות", האנתולוגיה הנודעת כמסמך של האקספרסיוניזם, שערך קורט פינתוס, כתב גול על עצמו: "הגורל ברא אותי יהודי, המקרה הוליד אותי בצרפת, הביורוקרטיה (חותמת מקרית על תעודת הלידה) סימנה אותי כגרמני". גול היה תחילה אקספרסיוניסט גרמני, אחר כך, בבואו לציריך, נהפך לדאדאיסט שווייצי ומאוחר יותר בפאריס - לסוריאליסט צרפתי. מאוחר יותר, בעת המלחמה, כשנמלט מהנאצים לניו-יורק, כתב את שיריו באנגלית. חולה ושבע נדודים שב לגרמניה שלוש שנים לפני מותו ושב לכתוב שירים בגרמנית ועוד הספיק להאשים את צלאן בפלגיאט, בעיקר על השיר הנודע "פוגת המוות".

מקס הרמן-נייסה

ויתור

אחדים משירי ישארו בלב נערה,

בראשו של משורר, ונשים יצטטו

את שמי כדי להפגין בקיאות באהבה

וכל געגועי בברכה יאשרו.

אבל היום כל אחד זקוק לאמלל משלו, לטפשון,

לטפת זיוף, להעמדת פנים ולצביעות.

יש לי רב פגע ומכאוב: ובערב אהדק לחלון

את שפתי הצוננות מבדידות.

ולי משלי אין דבר מלבד עבר: כך לסבל את חיי.

ולאלה המקשיבים לי, דברים אחדים, עד בלי די

אמר להם. לרב מחיך לו איש מאשש, רודף כבוד,

כשהוא מגנדר הוא פוגש בי כדי להתגאות,

או ילד זר הפוזל בזעם מתוך מכונית.

מקס הרמן-נייסה (1886-1941) זכה לפרסם משיריו בבימות ספרותיות מוכרות עוד בנעוריו, כגון ב"די אקציון".

פאול צך

היער

קרע את לשוני מפי: ועדין יהיו לי ידים,

להלל את האי-קיום הזה מתחת לשמים.

זה נהיה כבר אני שלם ונכנס לתוכי,

כאלו הקירות צומחים מתוך מצחי.

היכן שההרים צלולים וממריאים לעננים.

אני רוצה עם האור הזה לזכר את הקים

לציר בכחל את השיר שלא נכתב מעולם

ובכל הרקיעים תהיה צלילות בכל הכוונים.

כי כאן שער הכניסה אל חסר הגבולות:

פה העולם שוב בשנית יהיה ילד

על שלל השחר והלבן כמזל בחלד.

הכנס פנימה, הרי אתה הוא הנודד והעור!

כאשר קולות רמים קראו לאל בתוך חלומות:

העצים הם המדרגות שאליו הן מוליכות.

פאול צך (1881-1946) נולד במערב פרוסיה, למד עבודה סוציאלית, אך מעולם לא עסק במקצועו. ב-1910 התיישב בברלין, פירסם משיריו ב"הסער" וב"אקציון", ונהפך למשורר המרתק ביותר באגף הסוציאליסטי של התנועה האקספרסיוניסטית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו