לצערנו, לא נוכל לפרסם | שוב אספסת?

דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות ספרים

תרצה ידרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תרצה ידרמן

והפעם: הקיבוץ, גילויים חדשים

האם מישהו בארץ עדיין חושב שאנחנו רואים במייסדי הקיבוצים דמויות מיתולוגיות חפות מפגמים? האם מישהו בארץ עדיין סבור שאנחנו רואים בקיבוץ צורת חיים אידילית ומעוררת קנאה? בהחלט: אלה הם כמה וכמה קיבוצניקים לשעבר, שממשיכים לכתוב על שק החבטות המשומש הקרוי קיבוץ בטון של אמנון לוי בתחקיר על המוהל המשתרלל.

העלילה של כתבי היד הללו מתרחשת בקיבוץ בית ה..., משמר ה..., שדה ה..., יד ה... או סתם ה... ונעה לסירוגין בין תלאותיהם של מקימי הקיבוץ לפני קום המדינה לבין הקיטורים והזיכרונות הנוסטלגיים של בניהם או נכדיהם, שנאלצים להגיע לביקור בקיבוץ שאותו עזבו זה מכבר. ברקע מייללים תנים.

מתוך אותם כתבי יד אנו למדים כי את הקיבוצים הקימו אנשים ונשים בעלי שמות במשקל קה-סקי הפולני (סשקה חומסקי, ברונקה זלטופולסקי) או שמות מעוברתים ברוח הציונות (מוישה תקומתי, טובה מכורתי). אך מכיוון שאלה וגם אלה היו טיפוסים ציוריים ביותר, הודבק לכל אחד מהם כינוי, המבוסס על אנקדוטה מחייו. האנקדוטות, המתוארות בכתבי היד בהרחבה, מעידות על היותם של הראשונים אנשים משכמם ומעלה מחד גיסא, ובשר ודם מאידך גיסא: סשקה "תלם" חומסקי קטוע הזרתות רתם עצמו למחרשה כששני הסוסים היחידים של הקיבוץ, מושכני ונרוצה, לקו בבילהרציה; ברונקה "סליק" זלטופולסקי הבריחה רימונים בקומבינזון שתפרה משאריות ברזנט; מוישה "פייגעלע" תקומתי נהג לעודד את חברי הקיבוץ הצעירים להסתובב בעירום למען יצמח פה זן חדש של יהודים שזופים; וטובה "שווארצע" מכורתי היתה הראשונה שהתחתנה עם מישהו נישט פון אונזערע מהמעברה הסמוכה - כולם התלחשו על זה בחדר האוכל עד שהוא הופרט.

בין עבודה קשה ושיגועים התווכחו חברי הקיבוץ האידיאליסטים על כל דבר, מהאופן שבו יש להחמיץ מלפפונים ועד כניסתה של ברית המועצות למלחמה זו או אחרת. כל זוטה גררה אסיפה ממושכת, לכל עניין פעוט היו פנים לכאן ולכאן, וכתבי היד המדוברים לא מדלגים על אף בעד או נגד - סשקה אמר כך וכך, ואז טובה הניחה את המסרגות וענתה לו כך וכך, ואז מוישה קם ואמר שזה לא ייתכן וכך וכך, ואז ברונקה ספקה כפיים וטענה שאין הדעת סובלת וכך וכך, וסשקה איים בעזיבה וצעק שכך וכך, וטובה אמרה שיתכבד וילך והוסיפה שכך וכך, ומוישה משך בשפמו וזעק שעוד באודסה הוא אמר שכך וכך, וכך וכך וכך, וכך וכך, עמודים על עמודים שכאילו הועתקו מלה במלה מפרוטוקול ועידת מפ"ם. בסוף סשקה וברונקה עברו את הכביש, וכך נוסד קיבוץ משמר ה... איחוד/ יד ה... מאוחד/ סתם ה... ב'.

אך השנים עברו והזמנים השתנו. בניהם או נכדיהם של המייסדים עזבו את הקיבוץ שבו נולדו וגדלו, וכעת הם באים מבתיהם שבתל אביב או מודיעין ליום ההולדת של טובה (בת 93, ועדיין עובדת ברפת!), כדי לראות מה שלום פייגעלע (שהסתובב עירום באמצע טבת וחטף גריפה) או לרגל חגיגות היובל לקיבוץ (נאומים ומסכת שהכינו ילדי קבוצת חמציץ). העוזבים צופים בסשקה וברונקה, שיושבים בכיסאות גלגלים על המדשאות המוריקות, ולבם נחמץ. הם מתהלכים בשבילי הקיבוץ ששינה את פניו, ולבם נחמץ. הם נזכרים בילדותם, שהיתה מאושרת, בתעלולים שעשו לאקונומית, בטיולים הליליים לחולות, ולבם נחמץ. ברקע גועות הפרות. אבל רגע: מי אמר ילדות מאושרת? בדיעבד, הילדות לא היתה מאושרת בכלל! הם קראו לאמא ואבא בשמות פרטיים וראו אותם אולי שעתיים ביום, ובלילות נשלחו לבית הילדים, שם רעדו מאימה, מאזינים לרחשים שטניים מבחוץ, מביטים בצללים, בודדים, מבוהלים, אף אחד לא ניחם, לא חיבק, לא נתן נשיקה, וכשזעקו לעזרה רק המטפלת הגיעה, כיוונה פנס ונזפה: "היידה, לישון!"

אבל אחרי עשרות ספרים, סרטים, תערוכות ומאמרים שתיארו את הטראומה, האם מישהו בארץ עדיין חושב שאנחנו רואים בלינה המשותפת דרך טובה לגידול ילדים? בהחלט: אלה הם כמה וכמה קיבוצניקים לשעבר, שממשיכים להתחרות ביניהם בהשמצת הרעיון. הם מסתובבים סחור-סחור באותם שבילים מוכרים, מכוונים לאותן מטרות. ברקע שרות ממטרות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ