בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרי הביכורים של יורם נסלבסקי ויונתן יובל | כשפרומתיאוס פגש את בטמן

בספרי הביכורים של יורם נסלבסקי ויונתן יובל מתגלית כתיבה יוצאת דופן: אנינה, מלאת המצאות מבריקות והיקף נדיר של עולמות וידע

תגובות

לעיני השמש הזאת יורם נסלבסקי. הוצאת פיתום, 75 עמ', 55 שקלים

סוס טרויאני יונתן יובל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 79 שקלים


כשקיבלתי לביקורת שני ספרי ביכורים תהיתי אם תהיה כאן הזדמנות להציב מגמות במפת סיפורת המקור העכשווית. למרבה ההפתעה שני הספרים מציגים כתיבה שכמעט לא נראתה כמוה, לא רק לאחרונה, אלא בסיפורת הישראלית בכלל. לא מזמן כתב מישהו באחד ממוספי הספרות על חשיבותה של "קריאות". ובכן, אפשר לומר ששני הספרים הם פחות "קריאים" ואולי מיועדים למי שמוכנים להשקעה הנדרשת, אבל כדאי מאוד להשקיע בהם. בין שני הספרים, "לעיני השמש הזאת" של יורם נסלבסקי ו"סוס טרויאני" של יונתן יובל, יש דמיון מעניין ומפליא. הכותרות "ספרות ניסיונית" או "אזוטרית" קצת שחוקות, אבל נוח לאפיין באמצעותן את הכתיבה הזאת. בשני הספרים מתפרסמים קטעים קצרים, לפעמים פחות מעמוד אחד, שלא רק שאינם עונים לשום הגדרה של סיפור, אלא אף בקושי להגדרה של טקסט. אם טקסט הוא מבע מקושר לתבנית, הרי אלה מפרים כל סדר קונוונציונלי הן בבחירותיהם הלשוניות והן בעולמם הנפשי והספרותי, שכמעט אין דרך להגדירו.

נסלבסקי ויובל מפנים עורף לכאן ולעכשיו, ושואבים את השראתם מקפקא, אולי מאליאס קאנטי, תומאס ברנהרד - אבל גם יואל הופמן ועגנון. לשונם מערבבת את רובדי העברית: לשון המקורות, בעיקר התנ"ך, ולשון ישראלית עכשווית, לפעמים לשון דיבורית וסלנג. הערבוב הוא גם ז'אנרי - יש בהם שילוב של קטעים פיוטיים וכמעט שיריים, משלים הגותיים, סוריאליזם דמוי חלום ("לעיני השמש הזאת"), או סיפורים ריאליסטיים "מדושנים", מרובי פרטים ועלילה ("בשם האב" אצל יונתן יובל). שניהם רוויים בפילוסופיה ויש בהם שפע עצום של אלוזיות לעולם המיתולוגיה והאמנות. הם מתרחקים מהמציאות העכשווית אל עולם התנ"ך או הקולנוע, או אל הפשטה מכל רמז לממשות מוכרת. אפילו האסוציאציות, מהן בעלות מעמד של מיתוס בהוויה הישראלית, דומות בשני הספרים.

*

ב"לעיני השמש הזאת" יש רצף של משפטים ופסקאות, שהשתלשלותם פרועה ואסוציאטיבית, אבל גם האסוציאטיביות מיתרגמת רק בקושי למהלך פסיכולוגי או הגותי מובן. להיפך, המשפטים מצטרפים למהלך משופע בסתירות, הסתייגויות ותיקונים, חזרות מעגליות ומעל לכל - ערבוב לא ייאמן של רמות לשוניות, לפעמים באותו משפט עצמו. חלק גדול מהטקסטים כמו נולד מחלום, בבירור בהשראתו של קפקא, וכמו בחלומות, הדברים הלא הגיוניים מתחלפים זה בזה בסהרוריות המתחזה לקשר של סיבה ותוצאה ולובשים צורה של מציאות קונקרטית. אנו נזרקים אל החלום ללא הכנה, מוצבים הישר בתוך תודעת החולם: "בשיעור פקד עלי המורה לפתור את התרגיל. עמדתי על יד הלוח. מחשבתי נדדה החוצה מבעד לחלון. התלמידים האחרים, ממקומם, צחקו, ואחר כך נרדמו, והיו צוחקים ונרדמים חליפות, וכותנות הבד הרחבות שלגופם נפרשו באוושה עם כל תנודה שנד גופם כשהניחו את ראשם על השולחן, וקצב התנועות גבר כל כך עד שהדף הכל, ולרגע ריחפה הכיתה כולה באוויר" (מתוך "השיעור").

התחושות הקשות והכובד נשברים על ידי צירופים פרועים ואבחות של הומור: השפמות של המורה ש"אינם יוצאים ואינם באים" (השיעור"); שיעולו של פרומיתיאוס שמתפרש על ידי אנשי פומפיי כרעש התפרצות הווזוב ("פומפיי"), או אנשי סצ'ואן יושבים "ומושכים גבתם, ופרט לכך דבר אין עושים בסצ'ואן", ודאי לא מבשלים שם תבשיל נוסח סצ'ואן ("יאשה מת"). הטקסטים מערבים פילוסופיה ורוח, פרוזה ושירה, צבעים קודרים וצבעים בוהקים.

קשה לומר מלים ברורות על משמעויות בספר הזה. את הטקסטים האלה צריך לקרוא בלי ציפיות ובהקשבה מלאה, ואז יצוצו ההפתעות. המעט שאפשר לומר על התכנים ב"לעיני השמש הזאת" הוא שהם חובקים את הגבוה והנמוך, את הגופניות והרוחניות, את הביקוש אחר לב ההוויה ואת בטן האדמה, חיפוש אחר אלוהים ומשמעות הקיום. ויש גם מהלך חוזר: המספר נעדר השם והאיפיון מושלך תמיד אל תוך סיטואציה של התמודדות עם הזולת, של קבוצה או קהל. הוא חותר למקום של זחיחות וכבוד, אבל נקלע למצבים של מבוכה ומושם לצחוק. גם כשהוא מצליח ומוכתר כ"יקיר העיר", הוא חוזר ונופל, כמו בדילוג מעל המשוכות, שבסופו הוא אינו מבין כיצד העז בכלל להתחיל בדילוג. פעמים רבות הוא נדרש "לשאת דברים", אולי לכתוב? או כדבריו: "לשסף, לשצף, לקצוף, לקלוף ולגלוף, לשפשף ולשדוף" - רצף אלים המונע על ידי צלילן של המלים.

אהבתי מאוד את הטקסטים האלה, והכי אהבתי את הפנינה המופלאה "לעיני השמש הזאת", שבה מוצגת במפתיע סיטואציה ישראלית למהדרין - חבורת צעירים המועסקת בעבודה בשדה (קיבוץ?), בראשה מדריך ומשגיח בשם "יחיאל", וגם צבי וארנון ומעונות עובדים ותל אביב עם אלנבי והמלך ג'ורג' ורוטשילד (שוטטות נוסח יעקב שבתאי?) הסיפור מהלך על הגבול הדק שבין עלילה נושאת משמעות לבין הערטילאיות הטקסטואלית של סיפורים אחרים. זהו גבול דק מן הדק, והוא נוצר על ידי חזרות בנוסחים שונים, בסיטואציות ובקצב, על ידי האקלים הלשוני המתחלף במחי יד, מארכאיות עגנונית ללשון תנ"כית ומשם לישראליות בנוסח "חברמני". החזרה במעגלים והשינויים הדקים יוצרים טקסט מוסיקלי ממש, שכל נקודה ופסיק חשובים בו, כמו רגישות המגע בכלי נגינה. הם יוצרים גם ריתמוס משחקי מיוחד במינו, שהוא עצמו שובר את ה"מיני-עלילה", מתבונן בה במבט הומוריסטי, ומעמיד את עצמו במרכז הבמה.

"עם זריחה באנו, ושם חיכו ולקחו לשדה וחילקו טוריות והלכנו בשורות ארוכות של כותנה וקטפנו שיחים רעים מתוך הטובים, והשמש היתה טובה, וריח האדמה דבק בבגדים שלבשנו. הלכנו שורה הלוך ומיד שורה חזור, ומדריך העבודה ארנון ישב בקצה השדה ונמנם, ואמרנו, בוא לעבוד, עצלן, ולא ענה... והלכנו שורה אחת ארוכה וישבנו ולא חזרנו לעבוד בשורות... וצבי אמר... שעה ארוכה ישבנו עד שבא ארנון וצעק וצעק, ולא ענינו ולא קמנו... ויצאנו וחזרנו לשורות, וכשהלכנו שורה אחת כבר היתה שעת צהרים וחזרנו כולם למעונות עובדים" (ניכרת גם האסוציאציה לשיר מלחמת העצמאות של חיים גורי, "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה", וגם לשירו הישראלי כל כך של אריק איינשטיין, "סע לאט". ורק על זה אפשר לכתוב מחקר שלם).

*

סיפוריו של יונתן יובל מתחלקים ל"עבים" ו"דקים" - כותרות הממצות את אופיים רב הניגודים. כבר ציינתי את הדמיון המדהים בין שני הספרים שכאן. אבל השוני הוא דווקא ב"דקות" שבטקסטים של נסלבסקי, לעומת סיפוריו ה"עבים" יותר של יובל. יש כאן סיפורים על דמויות תנ"כיות ("ישמעאל", "דלילה"), ספרותיות (המינגווי"), דמויות מעולם המוסיקה והקולנוע ("ברונהילדה", "בטמן בפנסיה"), המיתוס היהודי והנוצרי ("הגולם", "עיתונאי"). הסיפורים מתייחסים ישירות גם לקפקא ("מי הרג את יוסף ק'?"), לאינגמר ברגמן, ובאחד מהם הגיבורים הם ואן גוך וניטשה. אבל יונתן יובל לא נוטש לגמרי את המציאות הישראלית ומפנה כלפיה ביקורת מעודנת: כמו האחרות שברוח הסיפורים, חלקם מוסבים על "האחר" בחברה הישראלית, מתוך עמדה של רחמים על החריגים שבשולי החברה, שעליבותם אינה שונה מהעליבות האנושית בכלל.

הלשון, כמו בספרו של נסלבסקי, מערבבת רבדים רבים של העברית, עולמות רוחניים מרוממים וממשות ישראלית מוכרת במשפט בודד: "ומה, גבריאל, אמר אלי הנחש בבוקר היום האיום. יורים ובוכים" (מתוך "רופא, שטן, שליח"). הסיפורים כתובים בלשונות שונות המותאמות וגם שוברות את עולם הסיפור: הסיפור "עיתונאי" דמוי "הגלגול" נפתח במשפט: "יום אחד כשהלך ברחוב גילה דניאל שצמחה לו עין שלישית. פניו המופתעים נשקפו קלושות מחלון הראווה שבחזית חנות הכובעים של שוורצנברג ברחוב קרליבך" (רחוב המופיע, למרבה הפלא, גם ב"לעיני השמש הזאת").

היקף העולמות מבטא את מישורי המשמעות הנגלים בסיפורים: קודם כל יש כאן תחושה של ריק, שבה האדם בודד לחלוטין וחייב להתמודד עם כלום מוחלט. הדרך היחידה להתמודד עם עולם ריק ממשמעות היא לקרוא תיגר על הריקנות ועל האין; אולי לכן יש צלילה אל המעמקים וריחוף אל העליונים: מצד אחד, האדם הוא רק יישות חומרית ומתכלה, והסיפורים מלאים תיאורים של איברים פנימיים וזוהמה, סמויים מהעין; מצד שני, הסיפורים מציירים עולמות עליונים, שגיבוריהם הם השטן ואלוהים, מלאכי עליון ומיסטיקה, אמנות ופילוסופיה. כמה מצחיק וגם מפחיד:

"כשהגיעה שעתו של מיכאל טל למות בא אליו מלאך המוות בגלימתו השחורה ומיכאל ראה אותו בבהירות רבה כאילו האוויר פועל כעדשה שהאור העובר דרכה מודגש וצבעיו עזים מן הרגיל. הוא הרי התכונן לרגע הזה ולכן, על אף שהתרגש, יצאו המלים מפיו בהירות, כשהתבונן במלאך המוות במבט ערמומי ואמר, אבל שמעתי שאתה משחק שח? המוות הרים את עיניו הנפתעות ומיכאל הבחין שלחייו שמוטות קצת ועור גולגלתו רפוי. שחמט, הוא אמר, כן, מנין לך? הוא השיב, שמעתי זאת בשירים ובסיפורים עתיקים, ואפילו ראיתי על כך סרט" (מתוך "המוות בא אל מיכאל טל").עולם האמנות מספק למיכאל את הרעיון כיצד לדחות עוד ועוד את המוות במשחק שחמט אינסופי, כמו האביר ב"החותם השביעי". ואפשר לומר שההתייחסויות לעולם הרוח והאמנות - אולי עצם הכתיבה - הן קריאת התיגר שמשמיע הספר. קשה להקיף את העושר שבשני הספריםיש כאן כתיבה אנינה, מלאת המצאות מבריקות והיקף נדיר של עולמות ומישורי ידע.

הד"ר חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות

אגדת לילה

בערבי קיץ צחיחים, כאשר הופכת בדידותי למעמסה, כשקירות חדרי, כך נדמה, כבר עייפו מנוכחותי, אני אוזר כוחות, חש אל הדלת בפסיעות מהירות, נחוש, ביני לביני, לגלות את לב ההוויה, הוא המקום שבו בוקעים החיים מבטן האדמה. אלא שבעומדי על מפתן הכניסה מתגנב עוד לחש היסוס אל אוזני, מקשה סוגיה סבוכה, לא פתורה עדיין, אשר אינה מטרידה, כך נראה, אף אחד מלבדי: מה טיבו של אותו זה, אני תוהה, העומד על סף המוות כמו על סף תהום, מביט בה ועיניים אין לו, משקיף אל עומקה ויד אין לו שתצל מפני השמש. והנה הוא ניצב על פתח ביתי להפר את שלוות הלבטים המטלטלת אותי. מה תבקש, אני רוצה לומר, אלא שהוא, אף כי ניכרים בו מאמצים עילאיים להטות אוזן, איזה סוג של בלבול שורה עליו, גופו כמו ממצמץ כולו כלפי, נופל רגלי ושב ומתרומם לעמידה, שמאחר שרגליים אין לו, אין היא יציבה מביצה שהזדקפה, אז הוא עוצר את תנופתו וכמו נושף אנחת רווחה.

אחזנו במושכות הלילה ונסחפנו במהירות אל בין אורות העיר העגולים, שקראו תיגר על החשכה הדחוסה והיו מרקדים ומתחלפים זה בזה כגחליליות, והתנודדנו כמותם, וחלפנו זה על פני זה כשדלקנו לשווא אחרי האורות, אלא שצלליות היינו, המאכלסות, כביכול, את המרחבים אשר הותירו האורות ריקים, ולפיכך התמזגנו ברגע אחד ושבנו והתפצלנו ברגע הבא, שאז כבר לא שניים היינו ומתוך כל שניים היינו ומתוך כל הצטלבות נבקענו והוספנו אחד, ואם שלושה היינו בפעם אחת הרי גדל מספרנו מיד לארבעה, וכך בכל סיבוב עד שנמלא הכביש צלליות. מהר! מכאן! צעקנו זה לזה בעליצות, מלווים את צעקותינו במחוות נדיבות, מופרזות, והגדלתי אני לעשות והפכתי פני לאחור עד שעברו האחרונים, ושוב הפכתי, מושך ומעוד בכל כוחי, וכך גם ידידי מקרוב, שאף כי נטול צורה היה כמעט לחלוטין ונדמה כברייה גולמנית מאין כמוה, היה עתה ערני ביותר, ואולי אף הרוח החיה בכל זה; אמנם היו צעקותיו לא מובנות כלל, אך בנימת הדברים אי אפשר היה לטעות, ומחוותיו חיוניות כל כך, גם אם חסרות גיוון באופן מעורר חמלה ממש, שרצון עז עלה בי לרוץ ולחבקו, להביע את נכונותי לשרתו עדי עד, ואולי זאת גם עשיתי, איני יכול לומר עוד בבירור.

כשאפסו כוחותינו עצרנו מן המרוצה, מתנשמים, צמאים למנוחה. ואולם עתה סירבו הרחובות, שקודם קידמו את פנינו בהתלהבות, להשלים עם נכחותנו, והיו רוגשים כמו ים אומר לבלוע ספינה לא קרואה, כך שהיה עלינו לאחוז בחוזקה בעמודי התאורה, שנרתמו מיד למשימה והפכו, אגב כך, לשותפים מלאים בחבורתנו; הרחובות, מצדם, קשרו ברית עם עוברי אורח, טיפוסי לילה אדומי עיניים שהילכו בהם ביציבות מפתיעה, ביהירות אין קץ, והיו מלכסנים מבטים ומתיזים בפנינו מילות ארס ובוז. והנה החלו אנשי החבורה לערוק משורותינו, לנטוש בזה אחר זה את עמוד התאורה שבו אחזנו כבעוגן, לפנות עורף כדי לרקד ולכרכר סביב אותם מגדפים ריקים, ואולי אשמת היום היא, שהפציע טרם זמנו והפיל אימה בבני לוויתי, שהיו, אחרי הכל, צללים.

הלילה נסוג, הבוקר פרץ מכל עבר וסימא את עיני, ואם הבטתי סביב רק את מבטי-שלי ראיתי, מביט עיוור בדמדומי השחר; הגידופים שזמזמו סביבי ריפו את האחיזה שאחזתי בעמוד התאורה, וככל שעמלתי להתאים את יציבתי לקצב תנועת הרחוב, כך היו כוחות האיזון שבי הולכים ונחסרים, ולהרף עין כבר נמצאתי מרחף אל פני מעמקים, אלא שמיהר הרחוב לשוב ולצוץ מאי-שם כדי לחבוט חבטת נפילה בשק העצמות - גופי. הנפתי אגרוף אל השמים. מי אותו שד שכך צוחק לי, קראתי, שהשיאני לרדוף אורות תעתוע, שהביאני לחבור אל צללי-לילה נרפים, שהניחני אין אונים על גב אונייה נטרפת, ורק עמוד תאורה אחרון משמש לי משענת? חמק אף זה, הסיט פניו ושקע אל תרדמת היום.

יורם נסלבסקי מתוך "לעיני השמש הזאת", הוצאת פיתום



יונתן יובל ובנו. לקרוא תיגר על הריקנות


יורם נסלבסקי. סתירות, הסתייגויות ותיקונים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו