שיר לאוהבים הנבונים | "האם יכולה האהבה להתמיד?" - ספרים - הארץ

שיר לאוהבים הנבונים | "האם יכולה האהבה להתמיד?"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם יכולה האהבה להתמיד? סטיבן א' מיטשל. תירגמה מאנגלית: יערית ואלד. הוצאת תולעת ספרים, 199 עמ', 89 שקלים

האם יכולה האהבה להתמיד?

הספרים שיעשו לכם את השבוע. כל ההמלצות וביקורות הספרים. להרשמה

כשאדגר אלן פו מציב שאלה דומה לזו במסה שלו על העיקרון הפואטי - "האם יכול להיות שיר ארוך?", התשובה שלו היא חד משמעית: "אני סבור כי הביטוי ?שיר ארוך' אינו בנמצא, אני טוען כי הביטוי ?שיר ארוך' הוא בבחינת תרתי דסתרי". והנימוק לכך בהיר וחד: "ערכו של השיר הוא בשיעור ההתרגשות המרוממת (את הנפש)... אלא שכל מיני ההתרגשויות הם בני חלוף... כעבור חצי שעה לכל היותר... ההתרגשות תידלדל... ובפועל יחדל השיר מהיות שיר". יהיה מי שיאמר - החליפו את "השיר הארוך" ב"אהבה ממושכת" והרי לכם התשובה לשאלה "האם יכולה האהבה להתמיד?". חד וחלק. ואכן, אצל פו הנחרצות היא הדבר המרשים ביותר, היא זו המזמינה פולמוס עז, מעוררת את הדמיון ומסעירה את הנפש, דוחה ומושכת גם יחד.

כ-150 שנים מאוחר יותר, אצל סטיוון מיטשל, הפסיכואנליטיקאי האמריקאי המפורסם והמוערך, העניינים יגעים יותר. אפשר לזהות זאת כבר בשם הספר. אהבה אינה נושא זניח ובכל זאת השאלה שמיטשל שואל - האם יכולה האהבה להתמיד? מעוררת סקרנות, שהרי אנו עומדים לקבל תשובה לשאלה שתמיד חשבנו שהתשובה העגומה לה כמעט ברורה מאליה. אלא שכאן באה כותרת המשנה של הספר - "גורל הרומנטיקה לאורך זמן" - ומרמזת שאולי עלינו למתן במשהו את ציפיותינו. סימן השאלה נעלם וככל הנראה יהיה עלינו להסתפק בדיון רגוע, אחראי ומיושב יותר.

כשנכנסים לספר עצמו מתגבר החשש לכך. הפרק הראשון בספר עוסק בפיצול בין תשוקה לאהבה. מיטשל מתחיל מן המאמר הידוע של פרויד - "על הנטייה האוניברסלית להשפלה בתחום האהבה". ממאמר זה העוסק ב"אימפוטנציה נפשית" ובו קביעות בלתי נשכחות כמו "במקום שהם אוהבים אינם חושקים ובמקום שהם חושקים, אינם יכולים לאהוב", גוזר מיטשל, בקול ענות חלושה, מסקנת ביניים: "מאחר ואנו משתנים ללא הרף, האהבה לעולם אינה נשארת כשהיתה. לכן אהבה רומנטית מעצם טבעה... גורמת לנו לחוש לא מסופקים ממה שברשותנו".

לאחר מכן מגיעים כמה פרקים ממה שמיטשל מכנה: "ממדיו המרכזיים של הלהט הרומנטי - מיניות, אידיאליזציה ותוקפנות". רובם מתחילים בפרויד (מיטשל מכריז שלפרויד זכות המלה הראשונה, אך לא האחרונה) וממשיכים תוך כדי הצגת גישות נוגדות ומשלימות לאורך השנים. סופרים, פסיכולוגים ופילוסופים (בולט בחסרונו הפילוסוף סרן קירקגור בחיבור "התוקף האסתטי של הנישואים") צצים ונעלמים. ביניהם, ראשון בין שווים, מיטשל עצמו. את גישתו אפשר לסכם בשם המגושם (לא רק בעברית) של ספרו הקודם, "התייחסויות", המציג מעבר מן הספירה התוך-אישית (נוסח פרויד), לספירה הבין אישית - שבו אמורה, כנראה, להתרחש האהבה.

אבל הסיפור האמיתי כאן הוא תמיד פרויד. אתו יש לפסיכואנליזה (ולמיטשל) "פרשיית אהבים" (כפי שמכריזה הכריכה האחורית בספר אחר של מיטשל - "תקווה ופחד בפסיכואנליזה", תולעת ספרים, 2003, התקווה מיוצגת על ידי מיטשל, הפחד - על ידי פרויד). אם פרויד הוא המרכז הלוהט של גלקסיה שהתפוצצה וחלקים שניתקו ממנה ממשיכים לעוף בחלל הפסיכואנליזה, הולכים ומתרחקים, חלקם עם הגב לפרויד וחלקם עם הפנים אליו - מיטשל, היסטוריון מושבע של הפסיכואנליזה, שייך לאחרונים. האם הוא, היסטוריון מושבע של הפסיכואנליזה, מלמד אותנו כי בלב החתירה לחזור תמיד אחורה, אל העבר, נמצא תסביך אדיפוס בלתי פתור? ודאי שכן! (ב"תקווה ופחד" הוא מצטט בעצמו מ"יוסף ואחיו" של תומאס מאן בדבר הקושי לקבוע נקודת התחלה שכן "דבר אינו מופיע ראשון ומעצמו... לכל אחד יש אבא").

במסגרת התיאורטית שפיתח מיטשל הוא מבחין בין גישה סטרוקטוראלית לנפש, נוסח פרויד, כשהנפש המתוארת במונחי מקום מתחלקת לחלקים ("אני", "אני עליון" וכד'), לבין גישות המתייחסות לנפש כתנועה, התהוות, על ציר הזמן. מיטשל ניסה לפתור את המחלוקת בין הגישות על ידי מתן מענה משולב: גם זה וגם זה. בהקשר של הספר שלפנינו פירוש הדבר: דיון בלתי נחרץ במרכיבים השונים של האהבה מתוך דגש על ההקשר הבין-אישי והרב-פנימי שלהם. דיון כזה מספק בדרך כלל את התובנות השקולות והנכונות ביותר, וכמטופל הייתי שמח להגיע למטפל המחזיק בהן, אבל משום שאינן נחרצות, אין אלו בהכרח תובנות מעוררות השראה, או מעניינות במיוחד. וכשמיתוספת לכך אופטימיות אמריקאית בריאה, יש כאן, מנקודת מבטם של הקוראים, בהחלט מקום לדאגה.

אז האם יכולה אהבה להתמיד?

לפנינו, אם כך, כמה מסות העוסקות בנושאים כמו מיניות, תוקפנות, אשמה, מחויבות, והקשר שלהן לאהבה. מיטשל הוא נעים כתיבה, רהוט ונבון, אך אינו מסאי מבריק במיוחד. הוא לא בלש ארכיאולוג נוסח פרויד, לא תיאורטיקן מטלטל ומסעיר כמו מלאני קליין שהשד הטוב (תקווה) והשד הרע (פחד) שלה חונקים מיד את גרונם של הקוראים. הוא גם לא משורר סתום ואניגמטי נוסח לאקאן, האחראי לפרובוקציות אניגמטיות כמו: "אין יחס מיני". אצל מיטשל אין דברים כאלה. קשה לשלות מספרו איזה משפט קצר המעורר את הדמיון, או את יצר ההגות. ומי כמוהו מודע לכך: "הרדיפה אחר האסתטי - על חשבון המדויק - הופכת את לבנו גס מעצם מהותה. אמת רגילה, חלקית, שממדיה צנועים יותר, נראית לעומתה טריוויאלית ובלתי מספקת", הוא מצטט את לסלי פארבר ב"תקווה ופחד בפסיכואנליזה".

אריקה ג'ונג מגויסת

אז האם יכולה אהבה להתמיד?

ניקח את פרק מס' 3 לדוגמה: "אידיאליזציה, פנטזיה ואשליות". תחילתו מעוררת תקווה - דיון על המעברים בתרבות המערב, ממסורת רציונלית, המגיעה לשיאה בנאורות, לזרמים שונים של הרומנטיקה. פרויד, יליד תקופה של התפכחות מרומנטיקה ואמונה ברציונליזם מדעי, מפתח גישה עוינת וחשדנית כלפי אידיאליזציה, פנטסיה ואשליות, אבל שובו של העידן החדש ועמו הפוסט-מודרניזם, מסביר מיטשל, הם גם שובה של גישה לא רציונלית, אוהדת יותר כלפי האידיאליזציה והפנטסיה, אולי אפילו רומנטית. הללו מעשירות ומפרות את המציאות ומערערות את האמונה שההיאחזות ביום-יום האפור, הידוע בשם "בוחן המציאות", משרתת טוב יותר את אושרנו. שהרי המציאות עצמה היא אשליה המזינה את פחדנו ונוחותנו יותר מאשר תיאור אמיתי של משהו שממילא אין אנו יכולים להגיע אליו. לכן, את הערצתו של פרויד כלפי המדען והחשד שלו כלפי האמן החליפה היום נטייה הפוכה. ובמקום "דע את עצמך" הסוקרטי, יש לנו - "ידיעה עצמית כתהליך להשתקע בו". אידיאל שמשרת דפוס של טיפול מתמשך אצל הפסיכולוג.

אלא שכאן, מיד לאחר שהדיון של מיטשל מקבל תנופה מסוימת, מתרחשת נסיגה: תת-פרק על האידיאליזציה וסיכוניה, האמיתיים והמדומים גם יחד, המזהיר אותנו מפני הנטייה הטבועה בנו לחשוש מפני אידיאליזציה ותשוקה כלפי אלו שאתם אנו חיים לאורך זמן. הדבר מסוכן מדי. "כולנו כנראה שוחרי ריגושים... אך ריגושים הם מסוכנים, לכן אנו נוטים לנסות ולשמור על הריגושים מבוקרים וצפויים מראש, כמו רכבת הרים הנשארת על המסילה". ואז מגיעים סוף הפרק ושיאו המאכזב - "הזיון המרוכסן" של אריקה ג'ונג (מין טהור אחרי הכרות מזערית בין מבצעיו) מגויס לצורך תיאור היחסים בין פנטסיה לארוטיות. והמסקנה: "אידיאליזציה (המעוררת תשוקה) מערערת... אך אין זה ברור כלל כי האדמה המוצקה שאחריה אנו תרים כל העת היא אמיתית יותר".

בעוד שפרויד יוצר מיתולוגיה מטא-פסיכולוגית חדשה, שיש בה העזה ותשוקה, ובעודו חותר להסתכלות רציונלית קרה ומפוכחת על המציאות, מגיע לאמיתות ענקיות ולשגיאות קולוסאליות כאחת, מיטשל, יציר תקופתנו ובין יוצריה, גורר אותנו אתו אל תוך הסבך החיוור הזה של תשוקה מעומעמת, מרופדת בשפע של קביעות והיפוכן כשהכל, כולל טענה אחרונה זו, ידוע ונדון כבר אצלו ואצל אחרים, מה שרק מחמיר את המצב. הכרה נטולת כאב מחלחלת לכל שורה שלו ובוראת עבורנו טקסט נאה לכל דורש של מי שלעולם לא תתפוס אותו בהפרזה ("זה במידה מסוימת מעורר השתאות", הוא מעיר בנוגע לעמידותן של הבעיות המיניות בחליפות העתים).

מטופלים כבובות חבלים

אז האם יכולה האהבה להתמיד?

בקושי רב, על פי מיטשל. אפשר להמשיל את מיטשל לרופא שהיה כותב ספר "היכולים חיי אדם להתמיד?" ספר העוסק במערכות הלב, הריאות והעיכול, מציג ומנתח כל אחת מהן, מכמה וכמה נקודות מבט, ומראה כיצד הן מאפשרות חיים וכיצד מחלות וחוסר תפקוד שלהן מביאים למוות. אבל האם פירוש הדבר שאם לא נחלה, נוכל לחיות לנצח? העניין המהותי הזה מעומעם אצל מיטשל. התשובה שהוא חותר אליה היא, כנראה, אכן, כן - האהבה נועדה להתמיד, אלא שבני האדם כמעט שאינם מסוגלים שלא למעוד בדרך. האם האהבה היא קטעי המירוץ בין מכשול למכשול? הקפיצה מעליהם? גם זה וגם זה? לא ממש ברור. הספר גדוש בתיאורי מקרה של מטופליו של מיטשל התקועים ולכודים במלכודות הכרוניות של האהבה. וכשם שהרופא שלנו עוסק רק בחולים, גם בספרו של מיטשל, אין לנו לרפואה אף זוג אוהב אחד שהתמיד באהבה לאורך זמן והוכיח שאם תרצו גם זו אהבה.

ואם מדברים על תיאורי מקרה, הז'אנר הספרותי-פסיכולוגי שפרויד הביא לדרגת אמנות ממש - לא לשווא הוא קיבל את פרס גתה לספרות על תיאורי המקרה הארוכים שלו נוסח דורה או איש הזאבים - פה תיאורי המקרה מקבלים את הטיפול הקצרצר הרגיל אצל פסיכותרפיסטים: ביל, פרד, סוזן ודומיהם משורטטים בכמה משפטים סכמטיים לכדי דמויות קלושות, שצריכות לשאת עליהן את התובנות התיאורטיות של המחבר. משום שהפרטים הקטנים הריאליסטיים שעושים את הסיפור נעדרים, עובדת היותן של הדמויות אמיתיות כביכול - מה שאמור היה להוסיף לעניין ולהתרגשות של הקוראים - כמעט ואינה ניכרת. הן לא מגיעות לכדי קיום ספרותי, אך גם דמויות תיעודיות הן לא. אני מודה שהפעם היחידה שהתרגשתי בהקשר הזה בספר היתה, קטנוני ככל שיישמע הדבר, כשמיטשל טעה וקרא למטופלו קרל בשם ג'ורג'. כאילו, מתחת לבובת החבלים האנמית, הקרויה בשם הכיסוי קרל, ש"יחסיו עם אשתו זה שנים רבות נהפכו דלילים ומשמימים" ביצבץ לפתע איזה איש אמיתי, בשר ודם, ג'ורג' שמו.

אהבתי ונגמר

אז האם האהבה יכולה להתמיד?

אם מוצאים את השילוב הנכון של רצון, תשוקה וצורך בשליטה אז יש, אולי, סיכוי, אומר איכשהו, לבסוף, מיטשל וזורק את הכדור כמו תמיד בחזרה אליך, אבל עם כל כך הרבה סייגים והתניות שספק אם אפשר לתפוס אותו. "יש עדינות וקונטינגנטיות מורכבת באהבה ובשנאה. אי אפשר לגרום להן לקרות, ואי אפשר להביא בכוח הרצון לתחייתן לאחר שהתפוגגו. ועם זאת, אהבה ושנאה עמוקות, בניגוד למשיכות ולסלידות בנות חלוף, אינן יכולות להישמר אלא אם האדם רוצה להמשיך לאהוב ולשנוא... אני מדבר כאן על רצייה לא רק במובן המודע והפשוט", וכן הלאה וכן הלאה. המשורר וההוגה אוקטביו פאס, ב"להבה כפולה", ספר המסות שלו על אהבה וארוטיות, מנסח זאת ביתר פשטות: "אהבה היא המשיכה הבלתי רצונית לאדם והקבלה הרצונית של משיכה זו".

הדימוי המסכם את ספרו של מיטשל הוא של האהבה כ"ארמון חול לשניים: תנאי מקדים לתשוקה, אבל לא מעון של קבע". צריך משמעת עצמית כדי לא לעקם את האף לשמע הדימוי הבנאלי הזה, אבל אם ללכת אתו עד הסוף, ולשאול אותו למחוזות הכתיבה - גם ארמונות הגותיים מאבן ושיש אינם עמידים למול פגעי הזמן, אז מה קורה, מה יכול כבר לקרות, כשהמבנה התיאורטי שלך בנוי מלכתחילה מחול?

"רק מי שילך בדרך שהיא בעת ובעונה אחת רציונלית עד כדי דייקנות מתמטית מדעית ומטורפת עד כדי טשטוש חושים וגבולות וסדר יצליח ליצור כלי שהוא בעת ובעונה אחת גם "יפה", ערוך, מסודר, הרמוני - וגם מפיל אימה... אימת הטירוף, אימת אובדנו או "מותו" של האני השפוי, המוכר והמכיר, במצולות הלא-אני האחר והמטורף", טוענת חוקרת הספרות צפירה פורת במבוא לדברי אדגר אלן פו שבהם פתחנו. סטיוון א' מיטשל, לא בתכנים שבהם הוא עוסק, אלא בדרך שבה הוא כותב עליהם, כלל אינו מתקרב למחוזות הקצה, מחוזות של יופי, אימה וטירוף הללו, ובלעדיהם מה נשאר כבר מן האהבה?

חיים לפיד הוא סופר ופסיכולוג, ספרו האחרון, "הצבי הבוער", ראה אור בהוצאת חרגול.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ