שום דבר איננו רק דבר אחד | "אל המגדלור"

נעמה צאל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעמה צאל

אל המגדלור וירג'יניה וולף. תירגמה מאנגלית: ליה נירגד, הוצאת פן, ידיעות ספרים, 223 עמ', 88 שקלים

האם אפשר יהיה לצאת מחר אל המגדלור? השאלה שבה נפתח הרומן לא תוכרע כמעט עד סופו; "כן, בוודאי, אם יהיה יפה מחר", עונה הגברת ראמזי לשאלתו של בנה הצעיר, אף על פי שדי גשום; אבל אביו מביט אל מחוץ לחלון ופוסק מיד: "לא יהיה יפה". "אולי יהיה יפה... יכול להיות שיהיה", היא מנסה להותיר שובל של תקווה ומעוררת זעם בבעלה, שמסתמך על עובדות מוצקות: "היא מתווכחת עם העובדות, גורמת לילדים שלו לקוות למשהו מופרך לגמרי, משקרת בעצם. הוא רקע ברגלו על מדרגת האבן". אך הגברת ראמזי בשלה: "אולי תתעורר ותגלה שהשמש זורחת והציפורים מזמרות", היא אומרת.

ההתעקשות של הגברת ראמזי היא עקרונית: כי השאלה שמציב בנה הצעיר היא יותר מכל שאלה קיומית, שאלה של תפישת עולם; ואל מול הצרת הממשות לאוסף של עובדות מוצקות, מתייצבת הכמיהה הפתוחה להגיע אל המגדלור כהתעקשות על הצורך להותיר, בינות לדברים המוצקים, גם יסוד נזיל של ערגה. ואולי לא במקרה ממקמת וירג'יניה וולף את "אל המגדלור" על ספו של חוף; כי הכמיהה אל המגדלור שפעימתו מנצנצת דרך חלונות בית הקיץ של משפחת ראמזי תוביל אותם אל ספו של יסוד אחר, נזיל וחמקמק: "חשבנו לרדת לחוף להסתכל על הגלים", אומרת בתו של מר ראמזי, שמבקש להשאיר את בני משפחתו על היבשה; אבל היא לא היחידה שנמשכת אל היסוד המימי: "הם באו לשם בקביעות מדי ערב, נמשכים בכוחו של צורך כלשהו. היה נדמה שהמים נושאים ומשיטים מחשבות שהתנוונו על האדמה היבשה... פעימת הצבע הציפה תחילה את המפרץ בכחול, ואתו התרחב הלב, והגוף שחה, אלא שרגע לאחר מכן ריסן וצינן אותו השחור העוקצני שעל פני הגלים הסתורים".

הניסיון לחמוק מעריצותו של המוצק, חתירתה של וירג'יניה וולף אל עבר "החילופין והזרימה הנצחיים", של הקיום - שהמונח "זרם תודעה" אינו מקיף את כולו, כי הרי הזרימה והחלופיות שוולף לוכדת אינם שייכים רק לתודעה - מחישה את המפגש עם היבט אחר, קודר, של אותה חלופיות נזילה: "הכל הולך ומתרפט מקיץ לקיץ. המחצלת דוהה; הטפט מתקלף. כבר אי-אפשר לנחש שהפרחים המודפסים עליו הם ורדים". נדמה לפעמים שכל מה שמבקשת גם הגברת ראמזי הוא לנוח רגע אחד על האדמה המוצקה: "נדמה שהיה כאן, בחדר, סדר ויבשה; שם, בחוץ, השתקפות שבה דברים מתפתלים ונעלמים במימיות". אך הבית קרוב כל כך אל החוף, ניצב למרגלות המים ממש, וקשה להדוף את פכפוך הגלים שמחלחל מבין חרכי הקירות: "הגלים שצנחו בחדגוניות על החוף... תופפו בלי רחם כתופי רפאים את מקצב החיים והעלו מחשבות על חורבן האי ושקיעתו בים, והזהירו את מי שיומה חמק על פניה במעשים מהירים הרודפים זה את זה שהכל ארעי כמו קשת בענן".

כמו הקשת בענן, גם ממשותם של הגלים חמקמקה וחולפת אפילו יותר מן המים עצמם: כמו הקשת בענן, גם הגל הוא תוצר של מפגש רגעי, ארעי, בין שני יסודות אחרים: בין מים, לאוויר. הגל הוא תולדה רגעית של מגע של אוויר במים; קשת היא תולדת מגע של מים באוויר. ומהר כל כך הם מתפוגגים; הגל והקשת הינן שתי יישויות נעדרות, שהמושגים הקובעים אותן מבחוץ - המלה "קשת", המלה "גל" - ניצבים איתנים הרבה אחרי שהם עצמם נמוגו והתאיינו.

ההתכלות המאיימת על הגברת ראמזי אכן תופסת תאוצה במשך החודשים הארוכים שבני המשפחה אינם שוהים בבית הקיץ. ללא היישויות האנושיות המאכלסות אותו בחודשי הקיץ, מארגנות אותו ומבייתות, הבית נמצא בתהליך של התכלות מואצת: "רק קרן אורו של המגדלור נכנסה רגע לחדרים... הביטה בשוויון נפש בדרדר ובסנונית, בחולדה ובקש. דבר לא עמד בפניהם עכשיו; דבר לא אמר להם לא". המפגש עם היסודות הנזילים מחיש את המפגש גם עם ההתכלות והדעיכה שמקופלות בתוך-תוכי הפריחה האביבית העזה ביותר.

כי מבחינתה של וולף אלו לא תנועות מקבילות או סותרות; הן יכולות להיות שתי פנים למהלך אחד. הן בדיוק אותה תנועה עצמה. ותיאור המוות, תיאור כלייתו של הבית, הוא רענן כך, חי ותוסס: "שיישוב לו הרוח; שייזרע הפרג והציפורן יזדווג עם הכרוב. שתקנן לה הסנונית בטרקלין, והדרדר ידחק הצדה את המרצפות, והפרפר יתחמם על ריפוד הכורסאות הדהוי. שהשמשה וכלי החרסינה המנופצים יישארו על הדשא ויכוסו סבך עשבים ותותי בר".

ב"אל המגדלור" מציבה וולף את לשונה בין הים ליבשה. והתנועה הלוך ושוב מן הנזילות וההתפוגגות של התיאור, אל התמצקות רגעית וחזרה, תהפוך ברומן הבא שלה להכרעה: ב"הגלים" (משנת 1931) תתחולל כבר כניסה, עם כל הגוף, אל תוך המים. זניחת היבשה אינה עניין של מה בכך; מה שהבחירה הזאת מחוללת ללשון עלולה להסתבר, לרגעים, כלא פחות מגט כריתות. וירג'יניה וולף מודעת לכך בכל הווייתה. אבל הסכנה מוחשת כבר כאן: "מכיוון שהיתה עייפה, ונפשה עוד התנודדה עם גלי הים, וטעמם וריחם של מקומות לאחר היעדרות ממשוכות דבקו בה, והנרות ריצדו מול עיניה, שקעה וטבעה במצולות... כשעלו למעלה נשמעו הגלים... היא נרדמה מיד" קשה לי להדוף כאן את המחשבה על המקום, ועל האופן שבהם בחרה וולף לסיים את חייה.

מבחינה זו מעשה התרגום היפה ליצירת המופת של וולף זר ללשון הזאת, להרגשתי, בהיבט אחד עקרוני; התרגום המחודש מבקש לנווט את וולף, ככל שזו מתירה, כמה שניתן לכיוון היבשה, להטותה ולקרבה אל החוף, בדיוק כאשר היא עצמה חומקת ומבקשת דווקא לנזול ולהתפוגג; הנטייה הזאת לכיוון המוצקות בולטת במיוחד על רקע תרגומיו של מאיר ויזלטיר ל"אל המגדלור" (סימן קריאה 1975) ו"הגלים" (זמורה-ביתן 1982), תרגומים שנעשו מתוך נטייה הפוכה, שהיא כנראה לא במקרה נטייתו של משורר, להיכנע למימיות של הלשון, לתת לה לשקוע. ברומן כמו "אל המגדלור" - אבל הרבה יותר מכך ב"הגלים" - הניסיון להבהיר פינות אפלות יותר, חמקמקות, מטשטש לעתים בדיוק את אותם הגוונים היקרים, את אותם הרגעים הנדירים שוולף יכולה להציע לקוראים.

בסופו של דבר יצליחו בני המשפחה להגיע אל המגדלור: ומי שיממש את כמיהתו של הבן הצעיר, מי שיהפוך את אותה תקווה ערטילאית של הבן הצעיר לממשות מוצקה הוא, כמובן, דווקא מר ראמזי. אבל אולי הכמיהה לא ביקשה באמת להיענות; ואולי עם הפיכתה לעוד אחת מן העובדות הקשיחות של הקיום, משהו עדין, יקר מאוד, מאיים לקפוא: "הוא ראה... את המגדל, חמור וזקוף; הוא ראה שהוא מפוספס בשחור ובלבן; הוא ראה בו חלונות; הוא ראה אפילו כביסה שנפרשה לייבוש על הסלעים. אז זהו המגדלור, מה?" כעת, נדמה שהבן הצעיר נאנק דווקא אל מול אפשרות התממשותה של הכמיהה, ומתעקש על השבת איכותו החמקמקה, הנוזלית: "לא, גם האחר היה המגדלור. כי שום דבר איננו רק דבר אחד. האחר היה גם הוא המגדלור. לפעמים בקושי היה אפשר לראותו מעבר למפרץ".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ