פרלודים | המלחין באלמות שלו

התעוררתי בלבו של אלכסון, שירים, מאת מאיה בז'רנו, הקיבוץ המאוחד, 2009

אורי הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

נראה שהדימוי ההולם ביותר לתיאור יחסי אני-עולם אצל מאיה בז'רנו לקוח מתחום הפנומנולוגיה, והוא רשת של קואורדינטות - אינסוף זרועות הנשלחות מן הגוף הנע לגעת בסובב אותו. אפשר לחשוב, בהקשר זה, על רשת זרועות דינמית, שכל אחת מזרועותיה היא "אינטנציונלית"; זרוע מוכוונת-עולם. רשת זו קולטת מסרים מן העולם ושולחת אל העולם את מסריה. מקורה בגוף, והיא נעה בין מרחבים שונים. לפעמים היא מתחקה אחר שירת הציפורים ולפעמים היא בודקת את שינקין של מעלה - אבל תמיד הבחינה העצמית שלה (כפי שקראה לכך בז'רנו באחד מספריה: "אנסה לגעת בטבור בטני", או בלשון הספר הנוכחי: "האם אוכל לגעת עד אין קץ / בכפות רגלי / ולחוש אושר ושלמות?", עמ' 10) קשורה בתנועה.

הרשת הרב-זרועית של בז'רנו היא גם רב-תכליתית. היא יכולה להיות פסיווית לכאורה, לאצור רשמים, תנועות, מראות, ויברציות ואירועים סביבתיים, והיא יכולה להיות אקטיווית במופגן ולהתביית על שטח מסוים - גוף, דמות, מראה - ולחקור אותו חקירה רב-מערכתית. לפעמים זו חקירה עדינה, חקירה של מחושים, הסוקרים בליטוף את קווי המתאר והשקערוריות והשדרים של העצם הנבדק מכל עבריו, ולעתים זו חקירה של מחטים ומזרקים וצינוריות הפולשות אל תוך העצם. חקירה זו היא גם משחק. ויש במשחק הזה ילדים רבים וזרועות רבות, אבל גם מוח נסתר העסוק בעיבוד הנתונים, ולגביו אותה פעולה דינמית, שפירושה התערות מתמדת בעולם, היא פעולה זרה. "מוח" זה מנוכר לדינמיקה של הזרועות, אף שהוא יוזם אותה.

האם מטרת השירה האינטנציונלית היא רק לחקור, למפות אובייקט מכל צדדיו והיבטיו - אינטלקטואליים, רגשיים, חושיים - או שמא זה אמצעי למימוש תכלית אחרת? האם החקירה הזאת מוליכה לדיבור, ואולי היא בעצמה סוג של דיבור? לדעתי, שירת בז'רנו היא אכן שירה דיאלוגית. אבל כיצד היא מדברת: האם לכל זרוע יש פה, והדיבור הוא פוליפוני? האם כל הפיות נהפכים בשלב מסוים לפה אחד? האם פה אחד יכול להכיל את יסוד הריבוי, את אינסוף הנתונים שעובדו?

בספרה החדש של בז'רנו, "התעוררתי בלבו של אלכסון" (הקיבוץ המאוחד, 2009), יש שני שירים הקושרים את משחק השיחה הזה דווקא באובדן היכולת לדבר. לא במקרה מדובר בשני שירים העוסקים במוסיקה - "המלחין האילם (1)" (עמ' 33-34) ו"המלחין האילם (2)" (עמ' 35).

המוסיקה מגלה את פניה בכמה נקודות מפתח בין שירי הספר הזה. היא מופיעה בתוך אותו אלכסון מוזר שהעניק לספר את שמו, ולקוח מן הפואמה "כתב יד של רקדן/נית או כוריאוגרפיה של הנפש" ("ראיתי את גפי מתארכות / לפתע... / מתרחקות ממני, הן פרטו על קלידי פסנתר / הלוך ושוב בדממה / פסנתר אינסופי שריחף במרכזו של אותו / אלכסון", עמ' 11); בשורתו הפותחת של השיר "טלפורטציה" ("מוסיקה קלאסית ואור נורה קטן", עמ' 26); באיזו הזיה ארוטית-אלימה על "ארי נמל" ("מוסיקת ?מלתעות'", עמ' 38); היא מופיעה כהצהרה פוליטית: "המלחמה החלה בהשתקה. / הדממת המוסיקה. / החרשת אוזניים ברעשים אחרים / טפטוף חרישי בתדר האין" (עמ' 40 הכוונה להסבת קול המוסיקה ל"תדר המלחמה" בזמן מלחמת לבנון השנייה); היא מלווה את תיאור בריחתו של המלט תל-אביבי, שהוא "נגן ללא עתיד" (עמ' 55) ה"יושב ליד פסנתר ענק / אצבעותיו מבצעות מושלם / את הד ייעודו שחמק, בקטעים מזוהים" (עמ' 54); והיא מכשפת את קהלו של נגן הגיטרה מאל סלוודור, ש"חייך וירד אלינו כאורפיאוס" (עמ' 69).

ברוב המקרים מעידה הופעת המוסיקה על איזו בו-זמניות, על הופעה סימולטנית של שתי תודעות, שני גופים, שני מינים או שני "תדרים". הבו-זמניות הזאת, שהיא מאפיין טיפוסי של אותה חקירה "רב-מערכתית", מגלה את אחד מפניה הבעייתיים באותם שני שירים העוסקים במוסיקה באופן ישיר. בעייתיות זו טמונה כבר בעצם הצירוף "המלחין האילם", ובולטת גם בתיאורים אחרים המופיעים בספר וקשורים בדיבור על אמנות-אחות: "לכתוב על מחול / זה כמו / להדביק טפטים על הים" (עמ' 7).

באופן מוזר, מתברר שאותה רב-מערכתיות אינה מתאימה - לפחות בצורתה הנוכחית - לכתיבה על מוסיקה; יותר משיש בשירים אלה משום הדגמה של משחק השיחה, יש בהם משום ניסיון "לדובב" את פיו, ובעצם את מוחו, של אותו "מלחין אילם", ולכאורה להמחיש מתוך המתחולל בפנימיותו את הקרבה בין "ממד האלמות" שלו ל"ממד האלמוות" של המוסיקה (עמ' 34). ואותו "ציור תווים", שבאמצעותו "המלחין צריך להוכיח שהוא מלחין" (עמ' 35), מאבד באופן תיאורו הנוכחי את הפוליפוניות שלו. הוא לכוד במעגל שהעולם נותר מחוצה לו: "המוסיקה / רוצה להיות גשם נשוי אבל העולם לא ראוי לה, / המוסיקה נשארת בתוך המלחין באלמות שלו..." (עמ' 35).

תיאור זה של המתרחש בתודעתו של המלחין, בדומה לתיאורים אחרים בשני שירים אלה, הוא גם מעין דיבור על אופן החקירה של בז'רנו: "המוסיקה לוכדת בצורה את מלוא הצלילים היחידים / שקטף מן האינסוף, לשבצם בתוכה; כמלך צלילים / הם באים לפייסו, ללכדו / הצלילים המדויקים, ילדים תועים ששבו לביתם בתוכו" (עמ' 33). דיבור זה ממחיש כי אותם "ילדים תועים", או זרועות תועות ששבו הביתה, אינם מצליחים לנוע כאן בין העצם הנבדק לסביבתו. החיים מדברים, וחיים מדברים הם פוליפוניים בהכרח, אך המוסיקה אינה החיים - ואולי מסיבה זו דורשת הפוליפוניות שלה "דיבור" מסוג אחר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ