בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה ושירה שבדברים | שירת אבות ישורון

אבות ישורון מוסר עדות על עולם יהודי שנחרב, על אסונם של ערביי ארץ ישראל, על רחובות תל אביב, ובאותה שעה הוא נסוג אל המובלעת הקרויה שיר

תגובות

מלבדאתה. מבחר 1934-1991 אבות ישורון. עורכות: הלית ישורון, לילך לחמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, הספרייה החדשה לשירה 403 עמ', 98 שקלים

את חטאי אני מזכיר היום. לפני שנים רבות פירסמתי רשימה על ספרו של אבות ישורון "קפלה קולות", שראה אז אור. כדרכם של אנשי הספרות ההשוואתית, קישרתי את שם ספרו זה של ישורון עם ספרות אירופה, יותר ספציפית עם התנועה הפוטוריסטית בשירת המאה ה-20, שהסמיכה מלים אנאלוגיות זו לזו, ללא מלת חיבור; לא "קפלה של קולות" ולא "קפלה שקולות מהדהדים בה", אלא "קפלה קולות". ואז נזדמן לי לפגוש את דב סדן, שנעץ בי מבט אירוני וזרק: "זה פשוט יידיש".

נזוף, בדקתי ומצאתי ש"קאפעליע" ביידיש היא להקת כליזמרים, ושביידיש, לא פחות מאשר בתורת השיר הפוטוריסטי, ניתן להסמיך מלים בלי "של", כך ש"קפלה קולות" לא שונה הרבה מ"כוס תה" או "צלחת פסטרמי". ואכן, הספר "קפלה קולות" נפתח בשיר נפלא ששמו כשם הספר ומהדהדים בו קולות של להקת מנגנים בין קירות הבית, להקה שכולה בני המשפחה הרוגי השואה:

הבית מלא מוזיקאנטים.

אבי אמי אחים אחות.

כל אחד קם ממקורו.

כל אחד אוחז כנורו ושירו.

גמרו הלל - כל אחד

שב למקורו רחוקו.

כנורו למקומו ושירו.

רק האדמה שומעת שא.

לא הייתי מזכיר את חטאי אלמלא היה בו משהו לא בלתי-מעניין. הקריאה בשירתו של ישורון מושכת לשני כיוונים שונים מאוד, ואם סדן משך לעבר האחד, אני משכתי לעבר האחר. סדן ראה את הצד המימטי בלשונו של ישורון, את הדרך שהיא משקפת וממשיכה את היידיש; אני - אולי מתוך בורות, שלעתים יש בה אולי משהו פורה - ראיתי את הצד המומצא שלה, את המובלעת המודרניסטית שהיא יוצרת בתוך הלשון העברית והשירה העברית. שני הפנים האלה של שירת ישורון - הפן הרפרנציאלי והפן הפואטי - שבו והצטיירו לעיני למקרא המבחר שלפנינו. שוב ושוב, גם בשירים וגם בקטעי פרוזה, מנסח ישורון את שני הקטבים האלה כ"דברים שבשירה" לעומת "שירה שבדברים".

"מאז אסון היהדות באירופה ודרך פדות היהדות הארצישראלית", הוא כותב ליונה דוד, עורך האנתולוגיה לשירה "את אשר בחרתי" (1958), "רואה אני דברים שבשירה על פני שירה שבדברים". ובדברים הידועים שאמר עם קבלת פרס ברנר (1967) הוא מדייק ומעמיד את השיר הראשון שכתב בארץ, "צום וצמאון" (1942), שיר שבו "השירה שבדברים מבוכרת על פני הדברים שבשירה", כנגד סוג השירה האחר שכתב אחרי 1948, כשראה בצפון "רק כפרים ערביים ריקים מאדם" והחל כותב שירים שבהם "הדברים שבשירה חייבים להיות קודמים וחשובים מן השירה שבדברים".

ספק אם הניגוד הזה שהוא מעמיד בין שירה המפייטת את העולם ושירה הנסוגה מפני העולם, או שירה שעיקרה אסתטיקה ושירה שעיקרה תימטיקה, ספק אם הניגוד הזה תופס - אם לגבי שירתו שלו ואם בכלל. נכון ששירי הקובץ המוקדם "על חכמות דרכים" (1942), הזוכים במבחר שלפנינו לייצוג מצומצם מאוד, מתהדרים בחריזה שלונסקאית ואידיום כמו-אלתרמני, ועל כן מעדיפים לכאורה את השירה שבדברים על הדברים שבשירה; אבל כמו שמשתמע ממה שכתב לימים המשורר עצמו למתי מגד, עצם הכתיבה בעברית על "נושא ערבי ארץ-ישראלי" באותם שירים מוקדמים היתה בגדר אקט פוליטי, כלומר העדפת הדברים שבשירה על השירה שבדברים. ומאידך גיסא, שיר כגון זה שהבאתי למעלה, שזכרון המשפחה שנספתה בשואה הוא נושא מובהק שלו, כלומר שיר המבכר כביכול את הדברים על פני השירה, האומנם אין "השירה שבדברים" - אם גם במובן אחר לחלוטין מן השלונסקאי-אלתרמני - מה שעושה אותו?

רצוני לומר ששני הקטבים משמשים כאן בעירבוביה, ושישורון, לכל אורך דרכו הנפתלת, נקלע בלי-הרף ביניהם. עם זאת, ההבחנה ביניהם, כל מה שהיא מלאכותית, נותנת לנו פתח להרהור בפניה הכפולים של שירת ישורון. עצם העובדה שחזר שוב ושוב על אותה הבחנה מראה באיזו מידה העסיקה אותו הכפילות הזאת. הכפילות מציינת קודם כל את השבירה המפורסמת, שנדונה בהקשר שירתו של ישורון, כמעט עד זרא, ושהשורות המצוטטות-הרבה שכתב עליה המשורר עומדות גם בפתח המבחר המצוין שלפנינו.

השבירה ששבר המשורר את אמו ואביו, את ביתם, את חגיהם, כשעלה ארצה והשאיר אותם להיספות בשואה, שבירה זו כוללת גם את שבירת לשונם, את המיאוס שמאס את היידיש. ומכאן, אין צורך לומר, השבירה רבת-הפנים ששובר ישורון את לשונו. לא אוסיף לדוגמאות הרבות מספור שכבר הובאו לעניין זה; כל שירת ישורון היא בעצם דוגמה אחת גדולה לשבירה שיטתית של הלשון, ללשונו ה"שערורייתית" כניסוחה של לילך לחמן באחרית-הדבר היפה שלה. רק אומר שאפילו בצירוף "קפלה קולות" הנ"ל יש משום שבירה כזאת, לפחות ביחס לעברית המקובלת עלינו. אבל לשבירה שבצירוף "קפלה קולות" שני היבטים. מצד אחד זוהי שבירה לצורך חיקוי היידיש (דב סדן), ומצד שני זוהי שבירה לצורך יצירת אפקט שירי מיוחד (עניות דעתי). כלומר, זוהי שבירה שהיא חלק מן "הדברים שבשירה", ומצד שני שבירה הנובעת מן - או יוצרת את - "השירה שבדברים". שירת ישורון מתייחסת ל"דברים", מוסרת עדות על עולם יהודי שנחרב, על אסונם של ערביי ארץ ישראל, על רחובות תל אביב, ובאותה שעה היא נסוגה אל המובלעת הקרויה שיר.

אם נפריד (מלאכותית, כאמור) בין שני ההבטים האלה, הרי לצד "הדברים שבשירה" יש להביא כאמור את העדות לא רק על עולם יהודי שנחרב, אלא גם על האסון האחר, שישורון לא נרתע מלכנות גם אותו בשם שואה: שואת ערביי ארץ ישראל. "שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל שואה אחת של העם היהודי", הוא כותב. אך שימו לב: "שואה אחת של העם היהודי" (הדגש שלי). כלומר, המדובר לא בהשוואת ממדי הרצח, אלא בנטל המוסרי הכרוך ברצח. ובמכתב ליונה דוד, שכבר הבאתי מתוכו, הוא מוסיף ומבהיר: "שואה אחת היא לגבי יהדות המצפון" (הדגש שלי). ישורון הוא הנועז שבמשוררים הפוליטיים שלנו, לא פחות מאורי צבי גרינברג הנערץ עליו, אבל בכיוון ההפוך.

ועוד. עם "הדברים שבשירה" יש למנות את העדות לא רק על נסכיז' וקרסניסטאוו ופשדמיישצ'ה, עיירות ילדותו של ישורון בפולין, ולא רק על הכפרים הערביים הריקים מאדם, אלא גם על תל אביב ורחוב ברדיצ'בסקי על אזדרכותיו ויוניו ואנשיו ובולציו - רישום יומיומי, מדוקדק, של הוויה עירונית אפורה ודרמטית גם יחד. ומאחר שאמרתי יומיומי, אי-אפשר שלא להזכיר את התאריך המתלווה באדיקות לכל שיר ונוטע אותו בעולם שעשה אותו. "העולם מבטא את המשורר, ולא להיפך", כותב ישורון פרדוקסלית באחד הקטעים היפים הקרויים "פרוזא דברים כלשהם" מתוך "השבר הסורי אפריקני" (1974). השמירה על התאריך מצמידה את השיר ליום, לשעה, לרגע שהוליד אותו. היא הצד היותר רפרנציאלי שבשיר.

אבל השיר, כמו שאומר פאול צלאן בנאום "המרידיאן" שלו, לא רק שומר את זכרון תאריכיו, אלא גם מדבר, מדבר אל האחר. והיבט זה של השיר - הצד המופנה אל האחר, ההופך את העדות על החד-פעמי לטקסט מסמן וחוזר ומסמן - הוא היבט ה"שירה שבדברים". לכאן שייכת אותה תחושה שעורר בי הצירוף "קפלה קולות", שיש כאן צירוף יוצא-דופן, חזק, מעין-פוטוריסטי. לכאן שייך הצד ה"שבור" של הלשון, לא בהבט המימטי שלו, כ"יידישיזציה" של העברית, אלא בהבט המודרניסטי, השובר כדי להפוך לשון שהפכה נדושה ובלתי-מורגשת ללשון נשמעת מחדש:

"לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר - הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה - הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו" (מתוך "פרוזא דברים כלשהם").

לכאן שייך עוד סימן-היכר מובהק של השיר הישורוני, הכתיב החסר הקיצוני, שמבחינת-מה הוא הולך בכיוון ההפוך ליידיש, שהכתיב שלה מלא מאוד ומבוסס על אותיות תנועה (א', ע' וכו'). איות מלים כ"ים" או "דפק עוצר בהכרח את שטף הקריאה ומפנה את תשומת הלב לא למסומן אלא לסימן עצמו, לחומריותן הבלתי-שקופה, כלומר השירית, של המלים. דברים קיצוניים, מפליאים בקיצוניותם, בעניין זה של הנסיגה מן הדברים אל השירה, אומר ישורון בראיון עם הלית ישורון (כתב העת "חדרים", גיליון 6, 1987):

"לדעתי, אין שיר אמיתי לפי נושא. השיר הוא גוף עטוף נשמה, נושא עטוף שיר. השיר ממס את הצורך בנושא. זה קורה ככה: לאחר שאתה כותב שיר, אתה רואה שהוא לקח את המזון של עצמו מצד אחר שלא שיערת. מה שאתה הכנת לו לאכול, לא היה לו צורך בזה. הוא אכל את האוכל שלו, לא מתוך שמאס במה שהכנת בשבילו, פשוט לא היה לו צורך. אז את שואלת: אין נושאים בשירים שלך? יש נושאים, אבל השיר עצמו הוא שקבע אותם לפי קו החיים שלו. נושא לא נולד בן-רגע ולא נולד לזמן רב, הוא נושא לזמן-מה, ובמשך הזמן השיר בולע את הצורך בנושא, והנושא עצמו שורף אותו. השיר אומר: לוז מיר, עזוב אותי, אני כבר אדאג לנושא, והכל יהיה בסדר. אם אני אהיה פה, לא יהיה צורך בנושא, או שאם יהיה צורך בנושא, אני לא אהיה פה".

בפרפראזה על הדברים האלה נוכל לומר: הבית בקרסטניסטאוו, החרטה הכבדה והאשם, השואה, אסון ערביי ארץ-ישראל, חוצות תל אביב - את כל אלה הכין ישורון לשיריו לאכול, אבל לשיריו פשוט לא היה צורך. השירים בלעו את הצורך בנושא, אמרו: לוז מיר, עזוב אותי. תן לי לקבוע את הנושא "לפי קו החיים שלי". ובשיר "אננימי ירי יער" מתוך "הומוגרף", נותן ביטוי קיצוני לא פחות להסתלקות מן הדברים, למוזה הלשונית החומקת מכל נושא מוכן:

אינני ידע מה אני כתב...

... אני

רק מצפה שאיזו מלה שלי תתקל באיזו משה.

תביל לאיזה דבר אתי. קלע לאיזו דר? שאינני ידע מקדם.

"אין נושאים בשירים שלך?", מביא ישורון שאלה בשמה של הלית ישורון, בראיון הנ"ל. ודאי שיש נושאים. הבית בקראסטניסטאוו, החרטה הכבדה והאשם, השואה, אסון ערביי ארץ-ישראל, חוצות תל אביב - כל אלה ממלאים את שיריו, והם בוודאי דרכים שהוא "יודע מקודם", לפני כתיבת השיר. עם זאת, "אינני הולך לכתוב דברים שהתכוונתי. אני הולך לכתוב דברים המגששים באפילה", כדבריו באותו ראיון. התקיעות האובססיבית בדברים הממלאים את עולמו ועם זאת החופש הפראי לגשש באפלה שתוליד מה שלא התכוון לומר - בצירוף של שני אלה, תרתי דסתרי כביכול, כוחו המצמרר של המשורר הזה.

הפרופ' שמעון זנדבנק הוא חוקר ספרות. האנתולוגיה "שיר אהבה" בעריכתו ראתה אור בהוצאת חרגול




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו