${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דת העבודה, דת ההשכלה

עם פתיחתה של שנת הלימודים האקדמית מסירה הסופרת וחוקרת התרבות נורית גרץ את האבק מעל תורתו של נביא דת העבודה, א"ד גורדון, ומגלה שהוא לא ראה סתירה בין עבודת כפיים להשכלה גבוהה, ולהפך, כי "מה ערכו של רעיון שאינו נותן לרוח לעלות כי אם דורש ממנה לרדת"

תגובות

כשהחליטה רחל המשוררת לעזוב את כנרת כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטת ננסי האשימו אותה בבגידה ושמואל דיין, איש דגניה ואביו של משה דיין, כתב לה: "היתה פועלת ואיננה. האם את עולמנו, עולם הפועלים, תרגישי, תזכרי ותביני?" גם לה היה ברור: הארץ צריכה פועלים, חקלאים, ולא מלומדים. לכן היא ראתה צורך להתנצל ובמכתב תשובה הבהירה שכל מטרת נסיעתה אינה אלא "שכלול העבודה, התקשרות לעבודה על ידי כל נימי הלב והמוח, התעמקות בחקירת מצפונות של חיי הצומח", ועוד: "להפיח נשמת רוח חיים ברגבי עפר, לשפר ולפאר את פני ארצי".

מכיוון שאלה בהחלט היו מטרותיה המוצהרות, העובדה שבעצם התכוונה ללמוד בחוץ לארץ אמנות בנוסף לאגרונומיה הובלעה במכתביה וכנראה גם בשיחותיה עם חברים. בין היחידים שידעו על כך היה א"ד גורדון ודווקא הוא, נביא "דת העבודה", מי שחזר והצהיר שתחיית הארץ והאומה צריכה להתחיל מעבודה גופנית ובעיקר מעבודת אדמה, תמך גם בכוונתה לצאת לחוץ לארץ וגם בתוכניותיה ללמוד אמנות: "החיים ניתנו לנו כדי לחיות אותם בכל זמן ובכל מקום", כתב לה, "מצד זה צריכה את להשתדל לחיות בטולוז כאילו את בארץ ישראל" ולאחר מכן עוד עקב אחר מעשיה ובירר אם אכן לומדת היא ציור ועושה חיל באמנות.

א"ד גורדון היה אחד מגיבורי התרבות הראשונים של היישוב היהודי בארץ ישראל. עוד בחייו סגדו לו, קראו לו נביא וקדוש וכינו אותו אבא של העלייה השנייה וסבא של העלייה השלישית. תמונתו אוחז במעדר, קסקט לראשו, נהפכה לסמל החלוץ הארץ ישראלי.

לפני מותו ביקש גורדון שלא יישאו עליו הספדים במשך שנה שלמה. שנה לאחר מותו, כך האמין, יתייחסו אליו כבר כפי שמתייחסים אל "השלג דאשתקד". אבל הוא טעה. פרץ ההספדים שנבע מתוך העיתונים גיבש והאדיר את המיתוס שממנו רצה כנראה לחמוק. אפילו הבדיחה על השלג דאשתקד הפכה את פניה כדי לשמש תשתית למיתוס החלוץ העובד: "כמו השלג החודר באביב אל נקבי האדמה," נכתב באחד המאמרים, "ומעודד אותה לגידול וצמיחה, כך גם זכרונו של אד"ג יועיל תמיד להגדיל ולהאדיר את האידאליות בישראל".

אנשי העלייה השנייה הגיעו לארץ בידיעה ברורה שזה החוף האחרון, חוף אחר כבר לא יהיה, כפי שניסח זאת ברל כצנלסון. עולמם הישן נחרב והם התכוונו לבנות עולם חדש המבוסס על צדק ואמת. גורדון הוא שניסח למענם מה הם הצדק והאמת הללו: "פירוש הצדק הוא לא לחיות יותר על עבודת אחרים", לא להיות פרזיטים, והאמת, כפי שניסח אותה גורדון היא: "בזיעת אפיך או יותר ברור בכוח ידיך תאכל לחם".

הם ידעו היטב מה הם רוצים וידעו לא פחות טוב מה הם לא רוצים: הם לא רצו להיות יהודים משכילים, חכמים, תלמידי ישיבה, וגורדון, שבגיל 48 עזב משרה טובה של גזבר בפודוליה, עלה לארץ, התעקש לנכש יבלית ולחפור בורות בפרדסים, גילם את המהפך הציוני הזה בדמותו ובחייו, דמות היהודי ש"לא משנה, לא מתקן, מתחיל הכל מחדש", בונה את עצמו על ידי העבודה בתוך הטבע.

אבל כשגורדון ביקש שלא יספידו אותו ייתכן שבדיוק בדימוי הזה ניסה להילחם, אולי קיווה שבמשך שנה יספיקו לקרוא באופן רציני יותר את מה שכתב, כולל את מכתביו לרחל, ולגלות עד כמה מחשבתו היתה מורכבת יותר ומעניינת יותר מהסמלים הציוניים שלתוכם נוצקה דמותו. ואמנם בקריאתו מחדש לאחר שנים מגלים שתורתו אינה מסתכמת בהטפה לעבודה, לגאולת הארץ, לבניית אדם חדש החי על יגיע כפיו, לחזרה לטבע וללאומיות, אלא עוסקת בהכרח לשלב את כל אלה במערכת ערכים רחבה יותר, "הכל צריך להשפיע השפעה הדדית זה על זה אם מבקשים חיים אנחנו".

לכן כשם שסירב להפריד בין העבודה לאמנות, כפי שמעידים מכתביו לרחל, כך סירב גם להפריד בין היהודי הישן לעברי החדש, "התחדשותינו דורשת לקבל את העבודה בתור ערך חדש, יסוד חדש בחיינו, אבל לא לעזוב את הרכוש הרוחני שכבר רכשנו לנו", אמר. ובדומה סירב גם להפריד בין חיי כפר לחיי עיר, כי "רעיון העבודה, אם לרדת לסוף עומקו, מחייב בשורה האחרונה יצירת תרבות חדשה כזאת שתהיה לא עירונית ואפילו לא כפרית, כי אם אנושית". הוא האמין אמנם בלאומיות יהודית חדשה, אבל לא הפריד אותה מערכי מוסר אוניוורסליים והזהיר מפני הפיכת הלאומיות "למנוסה מהאחריות המוסרית לזולת, לכל זולת". "את האדם", כך חשב, "אסור להקריב אפילו על מזבח האומה", ו"מי שהיהודי שבו סותר את האדם שבו", עדיף שלא יישאר יהודי. "לא צריך להרוס מקדש בכדי לבנות מקדש", הוא אמר פעם ואכן הוא האמין בכל המקדשים, זה לצד זה, כשלמות אחת.

השלמות הזאת התקיימה. הבוז המוחלט שהופנה בשנות ההתיישבות הראשונות לחיים העירוניים התחלף בשנים האחרונות לבוז מוחלט להתיישבות העובדת. השלילה המוחלטת של הגלות הוחלפה עם השנים בהיאחזות מחודשת בגלות תוך התעלמות ואף השכחה של ההיסטוריה הארץ ישראלית מראשית ההתיישבות. באופן דומה נבקעה הלאומיות ההומניסטית שבה האמין גורדון ונוצר קרע בין הערכים הלאומיים והערכים האנושיים ובין המחנות המחזיקים בהם.

פירוק המכלול השלם בתורתו של גורדון בולט ביותר בהיסטוריה של רעיון העבודה. גורדון לא הפריד בין עבודה להשכלה ואת הקשר ביניהן ניסח בעת הוויכוח שעוררה ההחלטה על התחלת הליכים להקמת אוניברסיטה בירושלים. אחת הטענות באותו ויכוח היתה שהעם היהודי הוא ממילא עם בעל נטיות לרוחניות, ומה שנחוץ לתחייתו איננו עוד מוסד אשר ירחיק את צעיריו מעבודת כפיים. על זה ענה א"ד גורדון: "כל זמן שנחזיק בדעה הבנלית, כי העבודה וההשכלה סותרות זו את זו, כי מי שעובד אסור לו להיות בעל השכלה גבוהה ובעל השכלה גבוהה אי אפשר לו לעבוד, הרי כל רעיון העבודה הבל. כי מה ערכו של רעיון שאינו נותן לרוח לעלות כי אם דורש ממנה לרדת". באותו ויכוח גם אמר: "צריך שיהיה ברור כי רעיון העבודה בא להוסיף חיים ואור ולא לגרוע. הוא בא להכריז, כי מי שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה, אף היותר גבוהה, צריך גם הוא לעבוד, ולא כי מי שעובד לא צריך לגמור את האוניברסיטה או לא צריך להיות בעל השכלה גבוהה".

הפירמידה, שבבסיסה חיים יהודיים המושתתים על רוח ואוויר ובקודקודה מעט מאוד עובדי כפיים יצרנים, סימלה בעיני אנשי העלייה השנייה את כל הכיעור שבחיי הגולה והם לקחו על עצמם את המשימה להפוך אותה. גורדון לא האמין במהפך פשוט כזה. במקומו הוא הציע משוואה בעלת שני מרכיבים ללא בחירה ביניהם: השכלה ועבודה. על פי המשוואה הזאת איש לא אמור להתבייש בהשכלה שלו, כפי שקרה בעבר, בימי העליות הראשונות, ואיש לא אמור להתבייש בעבודה, כל עבודה, שעליה הוא חי, כמו בהווה. "השכלה אמיתית היא רכוש גדול", הוא אמר, "שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו, אם בעל נפש ובעל כשרונות הוא. כי העניות ברוח היא הרבה יותר קשה לאדם בעל נפש מן העניות בחומר".

בכל מאודם התכוונו אנשי העליות הראשונות לעבוד עבודת כפיים ולהפרות את האדמה. ועל כן כל הכוונות והרצונות האחרים, כמו ללמוד ולרכוש השכלה, לכתוב, ליצור אמנות, היו מודחקים, מוסתרים והם מתגלים בזיכרונותיהם ובמכתביהם. ובכל זאת הם שם ויום אחד נהפכים ללב העלילה. רחל חזרה לארץ, חייתה ועבדה בדגניה, ורק לאחר שגורשה משם בשל מחלתה החלה לכתוב את שיריה המפורסמים. אנשי העלייה השנייה השתרשו בארץ, אחריהם הגיעו בני העלייה השלישית, הרביעית, החמישית, והפירמידה שעדיין לא התבססה לגמרי על עבודה יצרנית החלה להתנודד.

הביוגרפיה הלאומית קיבלה אופי שונה ותולדות המשפחה שלי יכולות להעיד על כך: אמא שלי הגיעה לקיבוץ לאחר שסיימה לימודים באיטליה, אבל צריכה היתה לבקש מחבריה, שכתבו לה מכתבים, לא לציין את התואר דוקטור על גבי המעטפה מכיוון שזה נחשב לתואר גנאי בקיבוץ. בסופו של דבר היא עזבה את הקיבוץ והיתה מורה לטבע בעיר. בעלי, עמוס קינן, חלם בנעוריו להיות בנאי, חשמלאי, ובעיקר פועל מתכת, כי העתיד, כך האמין, טמון במתכת, אבל החונך במוסך שבו עבד שיכנע אותו ללכת ללמוד. אני למדתי לחרוש ולקצור בבית ספר חקלאי, אבל לאחר תום הלימודים לא הלכתי להגשמה אלא לאוניברסיטה. אפילו בתי רונה שאפה לדברים דומים. בין גיל שלוש לגיל חמש היא חלמה להיות אינסטלטור (בשם משה) כדי לתקן דברים שהתקלקלו. גם החלום הזה לא התגשם; במקום להיות אינסטלטור היא היתה לזמרת. אפשר לראות בהיסטוריה של המשפחה שלי מעין זכר אנכרוניסטי לתקופה שבה עבודת כפיים היתה עדיין תכלית לעצמה, יצירה וייעוד, רגע לפני שההשכלה תפסה את מקומה וקצת לפני שגם ההשכלה גם העבודה, כל עבודה, נהפכו למכשירים לקידום והכנסה.

הצעתו של קרל מרקס שנהיה סנדלרים ביום ומשוררים בערב אולי אינה ישימה והפילוסופים המנהלים את הפרדס או הנפחייה בקיבוץ שייכים לעבר בלבד. אבל אולי דווקא מתוך העבר הזה אפשר לחשוב שוב על האדם השלם שהגה גורדון, אדם שחיי הרוח שלו וחיי החומר אינם נפרדים זה מזה, הוא חי בסביבה שבה ההשכלה אינה מכשיר להשגת עבודה והעבודה אינה מכשיר להשגת קידום, אלא שתיהן במשותף נועדו "להרחיב ולהעמיק את החיים", בלשונו של גורדון.

תרגום הדברים הללו לשפת ימינו יכול להתרחש בצורות שונות, למשל בדמות מגוון חוגים במערכת ההשכלה הגבוהה, שבהם תלמידים ירכשו השכלה כאילו אין להם צורך במקצוע וירכשו מקצוע כאילו אין צורך בהשכלה ושני התחומים אשר יהיו משוחררים זה מזה גם יפרו זה את זה ותיווצר אווירה שבה גם מי שלמד פילוסופיה באוניברסיטה יכול להיות חרט ולא להתבייש בכך ובה מהנדס יקדיש זמן ללימוד שירה וכתוצאה מכך, כדברי סארטר, יהיה מהנדס טוב יותר. והשילוב הזה אינו בלתי אפשרי.



המשוררת רחל וא"ד גורדון. "מצד זה צריכה את להשתדל לחיות בטולוז כאילו את בארץ ישראל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#