יובל פז
יובל פז

פיגומים יחזקאל רחמים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 174 עמ', 78 שקלים

הסיפור "מים" שפותח את קובץ סיפוריו של יחזקאל רחמים מתאר זיכרון ילדות: אספקת המים לבית הוריו הופסקה עקב חוב כספי. רחמים מציג שם את משפחתו על עליבותה הכלכלית, אך גם על גדולתה האנושית. הוא ניזון מסיפורי הוריו על תקופת המעברה, ומשכיל להבין שהמעבר מיריעות אוהל לקירות בטון לא ממש היטיב את מצבם. על רקע המצוקה המתוארת בסיפור בולטת אחדות המשפחה, אשר הופכת את הדוחק לא רק לנסבל, אלא לפרקים אף לנעים ומקרב לבבות. הבעיה מתחילה בעת המפגש של המשפחה המנותקת עם פקידי העירייה - סמלי הממסד המקפח. שם נפערת התהום בין הפקידים הנוהגים בפטרונות מתנשאת ובין האב הנאלץ לנהוג כחיה המגוננת על גוריה. למרות שבאותו היום המים חזרו לברזים, כעבור זמן מת אביו: "סיבת המוות - עוני", קובע בנו.

במסה "משא האדם החום", שחיבר הבן הזה לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (עם עובד, 2007), הוא כתב: "אין צורך ללמוד על ?אשכנזיות' ועל ?מזרחיות' כדי לקלוט את אינספור הסימנים שמספרים מה כאן מרכז ומה שוליים, מי משפיע ומי מושפע, מי מחזיק במרב המשאבים החומריים והסמליים ומי מחזיק ב'טענות שאבד עליהן הכלח לפני שלושים שנה'. בדברים אלו, שנכתבו בידו של מי שינק את עלבון המקופחים, שירטט אז רחמים את קווי המתאר של כמה מהסיפורים בספרו החדש. הוא נוהג כמי שבא חשבון עם אלו ש"הרגו" את אביו בשם מדיניות כור ההיתוך, שחתרה להתנערות מכל סממן תרבותי גלותי, בדרך למטרה הנעלה של יצירת מודל ישראלי אחיד בדמות "הצבר החדש".

גם בסיפור "שוד בשדות החצילים" ניתן ביטוי בעייתי לסוגיית המאבק העדתי-תרבותי. גם כאן גלויים היסודות האוטוביוגרפיים, שבבסיסם היזכרות בביקור מפתיע אצל דוד שכוח בשם דוידי. דוידי זה, דמות נערצת על המספר, "סיפר לאבא שהשכונה הזבל הזאת עושה לו את המוות בשביל שהוא יעזוב. אנשים מהשכונה שהיו פעם מסכנים ואנשים פשוטים ושעם הזמן קצת הסתדרו, ועוד כמה אנשים שבאו עם כסף מבחוץ, כולם עושים יד אחת נגדו, אבל הוא לא מחשבן לאף אחד. לא מזמן באו אליו מהממשלה, או מהמשטרה, מה זה בכלל אכפת לו מי זה, לעשות לו צרות, אבל דוד דוידי יצא אליהם עם לום ברזל ביד ורדף אחריהם, ועד עכשיו הם לא מעזים לחזור", שוב מאבק בין המזרחי הנרדף לממסד הדורסני.

לכאורה, זו הדרך היחידה שבה יכול הנגזל להדוף את הגוזל. בהמשך מתברר שבנו של דוידי מנהל קשר רומנטי עם בת השכנים האשכנזייה. הוריה מתנגדים לקשר הזה, ומבחינתו של דוידי המשכנע גם את המספר התמים, זוהי התנגדות שמקורה גזענית. רחמים הוגן מספיק כדי להסגיר את צדיו הנוספים של דוידי ולחשוף את עברו כנרקומן וכעבריין אלים שריצה עונש מאסר. האומנם הסתייגות משכן אלים בעל עבר פלילי היא ראיה להשקפת עולם גזענית?

בסיפור שזורים הרהורים המלווים את ההתרחשות העלילתית. באחד מההרהורים הללו מזכיר רחמים מכר שקרא סיפור שלו וטען ש"האלימות בסיפור הציקה לו מפני שהיא מחזקת סטריאוטיפים מוכרים על מזרחים". רחמים מודע לבעיה, אך פוטר את עצמו בקלות רבה מדי מהתמודדות עם דמותו המפוקפקת של דוידי, ובוחר בהתחמקות לא אלגנטית אל ההתרפקות הנוסטלגית.

הסיפור "האשכנזי שלנו" מגולל תקרית אלימה של ילדים בפנימייה כלפי ילד חדש שהצטרף לקבוצה - חריג במוצאו האשכנזי. ילד זה נעשה קורבן להתעללות מצד שאר החניכים יוצאי עדות המזרח. המספר הוא היחיד שמתנגד לשנאה הסוחפת, ונוהג ברגישות ובאומץ לב בכך שהוא יוצא להגנתו של האשכנזי. בסוף הסיפור, אחרי שנרגעו הרוחות, אמר האשכנזי בשקט: "הלוואי שלא הייתי אשכנזי" והמספר מרגיע אותו במלים: "אל תהיה כזה חמור, חכה עוד חודש-חודשיים, אתה תהיה כמו כולם כאן, אתה תראה." לכאורה אלו מלות נחמה ועידוד, אבל המסקנה העולה מהן היא שהנבדל נידון להשתנות, לאבד את זהותו, להפוך אלים וגזען בעצמו, ורק כך להיטמע בחברה שאין בה מקום לחמלה כלפי ה"אחר".

לצד הסיפורים האישיים והחברתיים הריאליסטיים, מכיל הקובץ כמה יצירות פנטסיה, שבהן מיטיב המחבר לנקוט לשון אגדתית נקייה ומדויקת. בחלק מהסיפורים האלה מצליח רחמים להמריא למקומות של חוכמה, רגישות וצניעות אנושית, שאולי מהם תוכל לצמוח מציאות אחרת, טובה יותר. כך מתכתב למשל הסיפור "האוזן" עם הסיפור "החוטם" של גוגול, ומציע תקווה לעולם אוטופי של הקשבה ועזרה לזולת, והסיפור "דג זהב" עם "הדייג ודג הזהב" של האחים גרים, על נתינה ללא גבול.

"פיגומים" הוא שם הולם לקובץ החדש של יחזקאל רחמים. נראה כי בסיפוריו הוא מבקש לתקן, לשקם ולבנות: לאסוף את ההריסות ולהופכן לשלם. להציב פיגומים שנועדו לבנות גשר של סובלנות. בהמשך המסה "משא האדם החום" כתב רחמים: "אולי לא ניתן להגיע ל'שורה תחתונה' כאשר מדובר בזהות, אך ביכולתי לומר שהמשא העודף שכרוך בעיסוק בזהות, משא האדם החום שלי, אכן ייגע והכביד; הוא האריך את הדרך וסיבך אותה, הביא לא מעט אי-נחת אל חיי, לעתים הקשה על הראייה הצלולה ואף חדר למרחבים האינטימיים ביותר. יחד עם זאת, הוא דחק את הגבולות ואיפשר קיום רבדים נוספים של רגש ושל מחשבה. באופן מוזר הוא אף סיפק שחרור מסוים" והשחרור הזה עשוי להתגלות כפיגום המרכזי שבעזרתו ייבנה הבית הישראלי החדש, זה שיוכלו לדור בו בכפיפה אחת אנשים שונים, בני עמים, עדות ותרבויות שונות, אשר המשותף להם יהיה במחויבותם המוסרית למשפחת האדם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ