שמעון אדף
שמעון אדף

האיש שהיה יום חמישי גילברט קית צ'סטרטון. תירגם מאנגלית: משה דור. הוצאת בבל, 239 עמ', 88 שקלים

גילברט קית צ'סטרטון חי על ספו של גיהנום. התחלפות המאה, לידתה של המאה ה-20, לא הותירו לו ברירות. המציאות, סדריה, כפי שהומחשו בסדרי הממסד, הלכו והתפוגגו, איבדו מתוקפם: לא עוד עבותות נישואים בברכת הכנסייה, לא עוד היענות לצווי היסוד של האחריות החברתית, סעד וצדקה. ולא רק בשגרה התוהו פשה, גם בתוך משוש לבו, השירה, האמנות, קם מולך חדש - האנרכיה. בכל מקום נפוצים מניפסטים, יוצרים מבשרים שמהות האמנות היא פריצת הגדר, שבירת המוסכמות המקובלות, פריקת עול בטרם למדו לשאת עול, בוקה ומבולקה כרעיון עליון. מי שאינו מהנהן להצהרת המהפכה פטור בעקימת שפתיים, בנחרת בוז. באמת לא נשארה לגילברט קית צ'סטרטון ברירה: הוא דבק באמונתו, הוא דבק בעיקרי הכנסייה, הוא כתב מתוך הדבקות, הוא התאמץ לעמוד בפרץ, הוא ניסה להעמיד חלופה.

משהו מזה הוא העניק לגבריאל סיים, גיבור הרומן שלו "האיש שהיה יום חמישי": "מאחר שהיה מוקף עוד מינקות בכל סוג של התקוממות שאפשר להעלות על הדעת, היה גבריאל מוכרח להתמרד למען משהו, ולכן מרד למען הדבר היחיד שעוד נותר - השפיות. אבל דם הקנאים שזרם בעורקיו די היה בו כדי לשוות אפילו למחאתו בעד השכל הישר צביון פראי הגובל בחוסר היגיון".

גבריאל הוא בלש ביחידה של הסקוטלנד יארד שמשימתה להילחם בארגונים ותאים אנרכיסטיים, גילומו של הרוע המוחלט לדידו של גבריאל, טרוריסטים אלמונים שתאוותם להשמיד ולהרוס, למוטט כל צורה של סדר חברתי. גבריאל מתחזה למשורר ומסתנן לחוג ספרותי, שמשתתפיו הולכים שבי אחר לושיאן גרגורי, משורר כריזמטי ואנרכיסט להוט המכריז שאמנות היא מהומה, שהפיוט והמרי חד הם. גבריאל מתחכם לו ויורש את מקומו כ"יום חמישי", שם הקוד שלו במועצת האנרכיסטים הבינלאומית, שבראשה עומד "יום ראשון"; את זהותו של האחרון איש אינו מכיר, גם לא חזה מעולם פנים אל פנים.

אבל רגע לפני שהעלילה מתפרעת, וזו עלילה פרועה ומלאה תפניות, אף כי מופשטת, וחסרה את הרהב הנלווה לסיפורי הרפתקאות מסוג זה, המרדד אותם לבסוף לכדי זרם תמונות זול, מרגש על נקלה, נמחה מן הדמיון, לפני כן "גבריאל סיים לא היה בלש פשוט שהעמיד פני משורר; למען האמת, הוא היה משורר שנעשה לבלש".

עיקר פרסומו של צ'סטרטון, שהיה משורר פורה, אחד המסאים המבריקים ביותר בשפה האנגלית במאה ה-20 וסופר מרתק, פורץ דרך, בא לו מסיפורי האב בראון, שכתב סיפורי בלשים שבמרכזם כומר ובן לווייתו, פושע שחזר למוטב, הנקלעים לחקירות מחקירות שונות, שבכל אחת מהן יש מעולם הסוד, מן התעתוע העמוק, ולעתים אף מן האימה. ב"צלב הכחול", הסיפור הראשון במחזור הסיפורים, ראש משטרת פאריס עוקב אחרי פלמבו, ארכי-פושע, אשף תחפושות, המתחזה ככומר כדי לחמוס צלב יקר ערך מבין ידיו של כומר אחר, בעל מראה של שוטה כפר. אט מתברר לקורא שסיפור המעקב אינו הסיפור האמיתי, שגאון ההסוואה בסיפור הוא דווקא הכומר, האב בראון, שמאחורי חזות השוטה שלו חבוי מוח חד ורב תחבולות; הוא מכשיל את תוכניותיו של פלמבו ומסבך אותו ברשתו של המפקח. פלמבו שב מדרכיו הרעות ונעשה לעוזרו. כאשר הוא חוקר את האב בראון לטכסיסיו הוא נענה:

"האם מעולם לא עברה בך המחשבה שאדם המוציא את ימיו בהאזנה לחטאיהם של בני אדם אינו יכול להיות אטום לגמרי לרוע האנושי? אבל למעשה, חלק אחר של מקצועי גרם לי להבין שאינך כומר.

?מהו?' שאל הגנב, פעור פה כמעט.

?תקפת את השכל הישר', אמר האב בראון, ?זו תיאולוגיה קלוקלת'".

שפיות, תבונה, שכל ישר הן מלות מפתח בעולמו של צ'סטרטון. סייגים ודייקים בפני דברים רבים כל כך: הרציונליות הממיתה של החשיבה המדעית, הערפול האינסופי של השיח המיסטי, האלימות המבעבעת של הקנאות לסוגיה, ומעל הכל, ההפרזה, אמה הורתה של המפלצתיות. צ'סטרטון, כאילו היה מצוי אצל חכמי המשנה, מעלה על נס את המידה הנכונה - מתוך הכרות עם הטבע האנושי, אבל גם כהתכוונות - כעמדה קיומית. "האיש שהיה יום חמישי" מגולל, באורח עלילתי, את המהלך הנפשי שבבסיס תפישה זו.

בהתכנסות הראשונה של מועצת האנרכיסטים נמסר לחברי המועצה שיש בקרבם בוגד. גבריאל סבור שהוא עתיד להיחשף, ותיכף מסתמא שחבר אחר במועצה הוא הבוגד, אבל בתום ההתוועדות אחד הקושרים עוקב אחר גבריאל, וכשהוא משיג אותו הוא מתוודה שהוא בלש, המשרת באותה יחידה שגבריאל משתייך אליה. השניים יוצאים בעקבות הקושרים הנותרים לבלום את הקנוניה העלומה, שפרטיה אינם ברורים: לטמון פצצה, להתנקש בחייו של מנהיג, מה שאנרכיסטים עושים, אנרכיסטים מופשטים, כוחות זדון שאין להם דמות וגוף. ואולם למרבה ההפתעה, כל אחד מהקושרים הנושאים את שמות ימות השבוע השונים קורע את מסכת הנבל מעל פניו ומתגלה כסוכן חרש. השישה אומרים אפוא לעצור בעד יום ראשון המסתורי. בשלב זה כבר ברור - אין זו עוד יצירה העוסקת, כמו יצירות מופתיות אחרות בנות זמנה, נוסח "פטרבורג" של אנדרי ביילי ו"הסוכן החשאי" של ג'וזף קונרד, בתוצאות החברתיות והפוליטיות של האנרכיזם והטרור, אלא דנה בהשלכות שלהם במישור המטאפיסי; מה פשר קיומו של עקרון האנרכיה, של ישות המשחיתה את הבריאה האלוהית? ומה מקומם?

והבריאה בספר שיא הישחתותה. המפלצתיות של הקיום בעולם הזה נוכחת בכל נים שלו, בתיאורי טבע חדורי אופל, שרק משורר יכול להוציא מתחת ידיו (וראוי לציין, המתרגם משה דור, שלשון שירתו המוקדמת יונקת מספרות המדע הבדיוני והפנטסיה, יצר מקבילה עברית חיה לדימוייו ספוגי הביעותים והצללים של צ'סטרטון), באווירת העוועים הקורנת מכל מחווה רגשית. אבל אם מאחורי מסכת המדוחים של האויב נחבאים פנים של אוהב, מה הטעם בכל זה, מה הטעם בעולם שבו המחריד הוא כסותו של החסד?

בדומה לאב בראון, גבריאל מוצא שהפתרון לתעלומה טמון ביכולת להעמיד את המסתורין למשפטו של השכל הישר שלו, לראות נכוחה על פי דרכו. כאן גם מבצבצת הרלוונטיות של צ'סטרטון, היוצר דווקא מתוך רצון לחזק את הצורך בממסד דתי וחברתי, לישראל של תחילת המאה ה-21, הנחפזת אל עידן דוגמטי חדש: הרומנטיקה של המאה ה-19 והמודרניזם של המאה ה-20 לימדו את האמנים שלהם, במידה לא מבוטלת של צדק, שמקורו של מעשה האמנות הוא חולשותיו ופצעיו של האמן, שהוא יוצר מתוך תהומותיו, שיוצר המאמין במוצקות של מציאות חייו, בצדקת הסדרים שלה, לא יוכל להעמיד יצירה בת קיימא, שאקסיומות מחבלות ביצירה. וצ'סטרטון, אף כי הוא דוחה את השתיים כאורח חיים, אנוס לאשר במעמקי החיפוש שלו אחר דגם חלופי את התובנות הללו.

חוסה לואיס בורחס העיר במסה שכתב על צ'סטרטון ש"האמונה היא השלב האחרון בסדרה של תהליכים מנטליים ורגשיים, ואילו האדם הוא הסדרה כולה" ("מבוכי הזמן", תרגום: יורם ברונובסקי). אם לחזור למתווה הדמות של סיים שנזכר למעלה, המשרטט באופן חסר פניות את שורשי התהייה שלו ואת סכנותיה, יקל להבחין שצ'סטרטון מודע למגבלות של סיים, ולכן הפתרון שהוא נותן בידי סיים הוא פתרון פרטי, שנובע ממבנה האישיות של סיים. שרירותו של העיקרון הצורני, של השכל הישר - שהממסד באוטופיה הצ'סטרטונית אמור להתגשם בדמותו - זוכה לאישושים, אבל התשובה שמושגת באמצעותו אינה מוחלטת. תלאותיו ומאבקו של גבריאל להיות אדם בעולם רדוף פלצות הם הסיפור, ומסקנתו היא חלק ממנו, לא תכליתו. ובהיותה כזאת, היא מאפשרת לרומן של צ'סטרטון להיות מה שספרות גדולה יכולה להיות - פתח למחשבה, הזדמנות להיכרות קרובה עם הוויה שאיננו שואלים על צדקתה, אלא, על אף הטרדה והמצוקה שהיא מעירה בנו, מבקשים לשהות במחיצתה עוד כמה רגעים.

ספרו של שמעון אדף, "פנים צרובי חמה", ראה אור בהוצאת עם עובד

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ