נועה לימונה
נועה לימונה

משהו לספר לך חניף קוריישי. תירגם מאנגלית: רואי וולמן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 445 עמ', 94 שקלים

כשהייתי ילדה היתה לי חברה אחת עם אבא פסיכולוג. יום אחד נשארתי אצלה לארוחת ערב ונדהמתי לראות שאבא שלה הוא זה שמבשל - ועוד ספגטי. מהניסיון שלי, הכי הרבה שאבות יכולים להגיע אליו במטבח הוא חביתה, וגם זה רק בארועים מיוחדים. אחרי שסיימתי את המנה שלי, והבטתי בעיניים כלות בסיר הספגטי המהביל, סנטרי בוהק מריר, פנה אלי האבא-הפסיכולוג במבט יודע-כל ואמר: "נכון שאת רוצה עוד?" לא האמנתי למשמע אוזני. איך הוא ידע? הסברתי לעצמי שזה בטח בגלל שהוא פסיכולוג. הם הרי קוראים מחשבות, לא? מאז השתדלתי באופן מיוחד לחשוב רק מחשבות חיוביות כשהוא היה בסביבה. רק ליתר ביטחון.

אבל לא רק הדמיון הילדי נוטה לייחס לפסיכולוגים כוחות על-טבעיים. כאילו לא די בהיותם מושא להעברות והעברות נגדיות, ובמחויבותם לספוג באומץ את הדף מטען הווידויים של המטופלים, הרי שגם מחוץ לקליניקה מצפים מהפסיכולוגים להיות מקור תמידי של תובנות וכוחות טלפתיים. ממש כך נראים חייו של ג'אמאל - גיבור הרומן החדש של חניף קוריישי, "משהו לספר לך" - פסיכואנליטיקאי בריטי ממוצא פקיסטאני, שנדרש לספק ייעוץ תמידי לסובביו. ג'אמאל עצמו מתאר את המפגש הראשון שלו עם הפסיכואנליזה כמטופל, כחוויה כל כך מטלטלת, שבתום הפגישה גופו המזועזע פותח במופע אימים של הקאה ושלשולים באמצע הרחוב. מצד שני, הוא מדווח לא פעם על תחושת אפסיות נוכח קוצר ידו של המטפל. אבל בינתיים ג'אמאל מייעץ בנדיבות אחרי שעות העבודה. המונולוגים הקובלניים של חברו הטוב הנרי, שדמדומי הקריירה המפוארת שלו משקפים גם את דעיכת הארוס בחייו האישיים, הם אורחי קבע בביתו של ג'אמאל. תסכולו של הנרי מתגבר כשהוא נאלץ לצפות בבת זוגו המצודדת של בנו בן ה-20 מתהלכת בביתו בחלוק פרום למחצה. וכשרומן מתחיל להתפתח בין הנרי לבין מרים, אחותו כבדת הגוף ושופעת הפירסינג של ג'אמאל ("חלקים מפניה דמו למסילת וילונות"), הדוקטור נדרש גם לספק ייעוץ זוגי, ולהאזין בפתיחות מרשימה לתיאורי התהוללותם במועדוני סאדו-מאזו אפלוליים. מרים, האחות המחוספסת, מתגוררת בשכונת מצוקה, שם היא מושלת ביד רמה בהמולה הסמי-עבריינית של ביתה הטובע בילדים מאבות שונים. כ"פקיסטאנית מוסלמית ואם חד הורית משוגעת", "חצי הודית, חצי אדיוטית", אין פלא שהיא נזקקת לעתים לתמיכה נפשית.

אבל לג'אמאל יש צרות משלו, לא שמישהו טורח להתעניין. הוא עדיין מתלבט בנוגע לפרידה מאשתו ג'וזפין, ומתמודד עם חבלי ההתבגרות של בנו ראפי, שלאחרונה אימץ לעצמו זהות של ראפר שחור מניו ג'רזי. ראפי מחליף בהדרגה את התלות באביו וההערצה כלפיו, במטחי סלידה ובוז. "אתה גם מקריח", הוא אומר לו באחת מהשתלחויותיו, "אני יכול לראות את הקרקפת שלך. זה די נורא ואתה מבייש מאוד את המשפחה".

בנוסף לענייניו המשפחתיים, ג'אמאל, כמו הנרי, עסוק בפחד מההזדקנות, באובדן הליבידו ובקנאה בנעורים של הדור הבא - מלאי אפשרויות ונטולי חרדות ביצוע - שנראים טובים יותר מאלה שהיו מנת חלקם.

הספר הוא וידוי מתמשך של מי שמתפרנס מהאזנה לווידויים. אך לא רק עייפותו של הכומר המאזין, או תוגת ההזדקנות, מניעים את הווידוי.כבר בעמוד הראשון ג'אמאל הוא מגלה לקוראים שבעברו הרחוק היה מעורב ברצח, וכי הוא עדיין נושא את עול האשמה והסוד. "הסוד" הוא תכסיס ספרותי המשמש את קוריישי כדי להיזכר בעבר, המופיע בתחילה כהבלחות של קטעי זיכרונות, ובהמשך בחזרה ממשית ומאיימת של דמויות מתקופת התבגרותו של ג'אמאל בפרוור לונדוני.

תיאורי ההתבגרות של ג'אמאל הצעיר מחזירים את קוריישי לתפאורה המוכרת שמיסגרה את עלילת ספריו הראשונים, "הבודהה מהפרברים" ו"האלבום השחור". גם בהם כיכבו דמויות בריטיות ממוצא אסייתי, שניסו להשתחרר מדעות קדומות ומהחרדות של הוריהן המהגרים. ג'אמאל הצעיר דומה לגיבוריו האחרים של קוריישי, בנים מבטיחים לקהילת מהגרים קרתנית שמגלים את ההנאות, והאכזבות, של תרבות הסקס והתהילה. ג'אמאל אמנם היה מעורב בחוגי השמאל הנאבקים בתאצ'ריזם המייאש של שנות ה-70 וה-80 בבריטניה, אך נראה כי מלבד קריאת הספרים הנכונים, נוכחות חובה בכמה הפגנות ומגורים בקואופרטיב בוהמייני, המחאה היתה לא הרבה יותר מאקט אופנתי בחייו של מי שלמד ליהנות היטב מיתרונות הקפיטליזם ומתרבות הפופ.

משום כך נראית גם משיכתו של ג'אמאל הבוגר לאזורים המלוכלכים של המטרופולין הלונדוני הצבעוני והרב-תרבותי - לא יותר מאמירה אופנתית. כשהוא מתאר את מועדוני הסאדו, או את מועדון החשפנות החביב עליו, הוא מסגיר דווקא את בורגנותו המהוגנת. קוריישי אולי נמשך אל הבזוי ומסוקרן מדמויות בשולי החברה, אך הטיפול שלו נותר תמיד מרוחק ומתווך אינטלקטואלית. הנימה הסנטימנטלית שמתגנבת לרשמיו של ג'אמאל מהפעילויות הללו מעידה שקוריישי פחות נהנה מהעיסוקים המפוקפקים עצמם, ויותר מהדימוי שהם מעניקים לו. קוריישי הוא לא בדיוק הנרי מילר, ולעתים נראה שהוא כמעט כופה על גיבורו "צד אפל", במין עירוב של אשמה וקנאה בורגנית במה שהוא בלתי מהוגן. אפילו כשג'אמאל מבקר אצל זונה הוא עושה זאת בקביעות ובהתמדה של שיעורי פסנתר.

חזרתם של נושאים מוכרים מיצירות קודמות של קוריישי מגיעה לשיא צורם כשג'אמאל פוגש במסיבה אופנתית בסוהו פוליטיקאי אסייתי הומוסקסואל בשם עומר עלי. דמות שנלקחה הישר מהסרט "מכבסה יפהפיה שלי", שקוריישי כתב את תסריטו. בסרט מוכר עומר עלי את המכבסה שלו ועובר לטלוויזיה כדי לבטא את צורכי המיעוטים. בספר אנחנו מגלים שעלי נעשה לענק מדיה, ופוליטיקאי חבר במפלגת הלייבור, התומך במלחמה בעיראק. ייתכן שהדמות היא עקיצה המופנית כלפי פוליטיקאי בריטי אמיתי בשם לורד עלי. בסך הכל, כמה פוליטיקאים אסייתיים הומוסקסואלים כבר יש? ואולי קוריישי רומז כאן למטאמורפוזה העגומה של הדור שבשנות ה-70 תמך בפועלים ומחה נגד עוולות התאצ'ריזם והאפליה הגזעית, וכעת מתעניין בעיקר ביזמות עסקית ולוקה באדישות מוסרית.

ג'אמאל הבוגר בעצמו נעשה אדיש למדי, ועל אף שהספר רווי בהתייחסויות לתרבות ולפוליטיקה, נראה שאלו לא באמת מעוררים את ג'אמאל, תגובותיו המעטות לנושאים מסוג זה נגועות בציניות ובמיאוס. אם קוריישי התכוון לבקר את האדישות של חברה שבה גם בעלי המצפון החליפו מחאה זועמת בהתעסקות אישית נהנתנית, הרי שהיה מצליח יותר אילו היה משקיע בכתיבתו מעט זעם. הכתיבה הפטפטנית, הקלילה של קוריישי אמנם תורמת לקומיות ולאירוניה של דמויותיו הססגוניות, אך היא הופכת את הפרוזה שלו למעט עילגת, עובדה שרק מתחזקת בתרגום לעברית.

גם הקוראים נדבקים באדישות של הדמות הראשית, שנותרת, על אף שהספר כולו מוגש כווידוי שלה, אטומה וחמקמקה. אולי אפשר לראות בכך צד נוסף של הווידוי, שנועד לא רק לשם חשיפה וגילוי, אלא גם לשם הרחקה של החטא הלאה מן המתוודה, מבנה שמושרש במנגנון הווידוי הנוצרי וגם בזה של חדר הטיפולים המודרני. ואולי זו הסיבה לכך שבסוף הקריאה, נוסף לתחושת הניכור כלפי ג'אמאל, שנותר זר ולא מובן, הרגשתי גם קצת מנוצלת. סטנדאפיסטים נוהגים לעתים לומר שההופעה שלהם דומה לטיפול, אלא שהיא טובה ממנה, משום שהפסיכולוג (בדמות הקהל) הוא זה שמשלם. קהל הקוראים של חניף קוריישי צריך אפוא לבוא מוכן לתפוס את כורסת המטפל, ליפול קורבן להעברה, אבל לשכוח מתשלום.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ