משורר בשטח | קווים לפואטיקת הטוקבק

אילן ברקוביץ'
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

נתאר לעצמנו תסריט שכזה: המשורר העברי הצעיר, שלמה אבן גבירול, יליד מאלגה שבספרד, גמר זה עתה לכתוב שיר קצר והוא שולח אותו מביתו אשר בסרגוסה אל עורך אחד האתרים באינטרנט. הנה השיר: "אני השר והשיר לי לעבד, / אני כינור לכל שרים ונוגנים // ושירי כעטרה למלכים / ומגבעות בראשי הסגנים // - והנני בשש עשרה שנותי / - ולבבי בן כלב בן השמונים!"

השיר מתפרסם במהרה והמשורר בעל הנפש הרגישה והרגזנית, שסנט בשיריו במשוררים בני דורו ובגונבי השיר, יושב בביתו, מדליק את המחשב ומצפה לתגובות, כלומר לטוקבקים. חולפות דקות אחדות ואלה לא מאחרים להגיע: 1) מי שמ?, משורר יהיר. 2) ראיתי אותו, יש לו מחלת עור נוראה. 3) שחצן, יש טובים ממנו. 4) אני דווקא אהבתי. 5) זו לא שירה, והשימוש במשקל כמותי ובחרוז מבריח כבר מיושן. 6) גבירול, אל תעשה לי ילד.

הבה נקפוץ כאלף שנים קדימה. אחת התופעות של העת הזאת, שמשוררי העבר לא חוו אותה, היא הטוקבק, התגובית, שיכולים כותבים אנונימיים או מזוהים לפרסם בתגובה לטקסטים המתפרסמים ברשת האינטרנט. לא מדובר כמובן בדבר מיוחד לשירה, הטוקבק קיים בכל הז'אנרים של הכתיבה, אך מבחינת המשוררים ובמיוחד מבחינת הצעירים שבהם, זו בתופעה חדשה לגמרי, המצריכה התמודדות שכמו ה לא ידענו בעבר.

ברשימה מאלפת שפירסם המשורר חן קלינמן ב-8.2.2009 בבלוג שלו באתר "בננות בלוגס", "בשם הנעלבים ואינם עולבים, או קווים לדמותו חסרת הדמות של הטוקבק", הוא מתאר בין השאר את דמותו האלמונית של הטוקבקיסט: "על פי רוב, ברשות המרחב הווירטואלי אין נוכחות של פנים, של אדם, לכל הפחות לא במובן הבלתי אמצעי, ויש לכך השלכות". והוא מוסיף: "נדמה כי משהו במדיום הזה יוצר חממה נוחה יותר לאלימות מילולית מצד אחד ולאינפלציה של נחמדות מצד שני".

קלינמן מתאר את החידוש שבטוקבק: "מה שנהוג היה להיאמר בחדרי חדרים, או מאחורי הגב, או לבוסס בראשו של אדם, או בבטנו, פתאום מקבל מעמד ציבורי". קלינמן מציין עוד כי סוג השיח הזה, אם אפשר בכלל לראותו ככזה, הוא חד-סטרי, בלתי-מחייב, ובקלות נעשה לאלים: "נוחתת לה אמירה מן השמים ומתרסקת אל פרקט האינטרנט ורצפת לבו של הנמען".

בין אם הטוקבק פוגעני ובין אם הוא ידידותי למשתמש, הוא מקבל משנה תוקף מכך שהוא נשאר לאורך זמן במרחב הציבורי. למצער, כותב הרשימה נמנע מלעסוק בנעלבים או במוחמאים עצמם, אלה שזוכים לתגובות על יצירתם, כלומר בנו, המשוררים.

ברוח ספרו המרתק של אמן המדיום הטכנולוגי עידו הרטוגזון, "טכנומיסטיקה" (הוצאת מדף, 2009), המגדיר טכנומיסטיקה כ"ממשק תודעתי לעולם הטכנולוגי" וניסיון להבין באופן מודע את השפעת הטכנולוגיה על חיינו (עמ' 8), אני מבקש לשאול: "מה קורה לתודעה שלנו כמשוררים, כאשר שירים שלנו מתפרסמים ברשת האינטרנט ואנו מקבלים טוקבקים פוגעניים או משתפכים עליהם?"

ראשית, חשוב להבהיר כי רבים מהמשוררים בני זמננו אינם נידונים פסיביים לגזר דינם של הטוקבקיסטים. יש בהם המגיבים בשמות בדויים לשירים שלהם עצמם (במקרה הגרוע) או של אחרים (במקרה הפחות גרוע). לעתים נדירות מדי הם מגיבים בשמם האמיתי. לחוקרי הסוציולוגיה של הספרות יכול המדיום הזה להיות מדד מסוים, אם כי לחלוטין לא מהימן, למידת התקבלותו של המשורר בקהילה הספרותית שהוא פועל בה. משורר שהוא בן לחבורה ספרותית יקבל תמיד יותר טוקבקים על יצירותיו, לעומת משורר מתבודד אלא אם כן הוא עצמו כותב תגובות לשיריו. מטבע הדברים, משוררים צעירים מרבים להתנסות בקלחת הטוקבקים יותר מאשר קודמיהם מפני שהם בקיאים בה יותר ממשוררים ותיקים.

באחרונה מתפתחת תופעה חדשה בתחום הזה: משוררים שולחים את שיריהם לקוראים מזוהים כדי שיגיבו עליהם, בין אם באמצעות מייל ובין אם באמצעות טוקבק או במסגרת של בלוג אישי. משוררת אחת הסבירה לי מדוע היא עושה זאת: "תגובות קוראים חשובות לי מסיבה מאוד פשוטה. עניין. מעניין אותי מה חושבים, לטוב ולרע. למדתי עם השנים לקבל ביקורת. אני מודעת לכך שהאינטרנט הוא מקום פרוץ מאוד ולפעמים על גבי דפיו נסגרים חשבונות, נקמות, לכלוכים וכו' אבל אני משתדלת להתרחק. אין לי עניין בזה כך שגם תגובות קשות יחסית או פוגעות אני מקבלת ולא נעלבת או נכנסת לעימות מיותר".

דוגמה: שיר של המשוררת סיגל בן יאיר (ילידת 1970), "בדורבנות וברובים", התפרסם ב-7.6.2009 באתר האינטרנט של ynet במדור השירה:

אחר כך - (בלילה) / אתה שוכב על גב? ורק המרווחים גדלים / בין נשיפה לנשיפה / ריסיך מתקבצים / ומעבר לעיר אפשר לשמוע את הקיץ / מטפס ונפער. / ראה, שער ראשי נפרע אבל / קולך הרך מסדר בו שביל לכלבי הציד הכתומים / באיזה ריח מבשם אתה מסתגר בשמיכותיך? / איני נושפת בין המרווחים / רק בודה את / נשימותי אל תוך שלך, אל תדבר עכשיו / או / בוא אלי בדרבונות וברובים קצוצי קנה כי.

טוקבקיסט מספר 5 כותב: "מרהיב, אולטרה רומנטי. אהבתי את התשוקה האלימה", אך טוקבקיסט מספר 16 מציין בפסקנות: "סתמי במיוחד. סליחה". מה יכולה המשוררת עצמה להפיק מתגובות קוטביות כאלו? והאם היא צריכה לקרוא את זה?

רבים מאתנו קוראים טוקבקים בהתמכרות וגם כותבים טוקבקים כהתמכרות. אני סבור שמשורר לא צריך להתחשב בקוראיו כשהוא כותב את שיריו, ובכלל זה גם בכותבי התגובות באינטרנט. הוא עלול להיות מושפע מדעת הקהל בכתיבתו ואין דבר גרוע מזה לשירתו.

אני עצמי למוד טוקבקים אלימים במיוחד. מתוכם הצלחתי לדלות שניים בעלי תובנות מעניינות. מישהי שקראה לעצמה "אשת ספרות" הפצירה בי שאפסיק לתאר את שירת המשוררים בני דורי ואתחיל לספר כאן על עצמי. ואתם הקוראים, חשדו בי תמיד, בבקשה, שמא אני היא "אשת הספרות" האנונימית מתגובה מספר 68.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ