ביוגרפיה | היהודי האחרון

דן לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן לאור

קאז'יק יונת סנד. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 92 עמ',

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה קאז'יק נער שהתגורר עם משפחתו המסועפת באחד מפרווריה של ורשה. בהפצצות הראשונות נהרגו אחיו, סבו וסבתו, ואתם קרובי משפחה אחרים. את שנות המלחמה הראשונות עשה כרועה פרות באחד הכפרים שבסביבה, וב-1942 הגיע לראשונה לגטו, תחילה כדי לאתר את הוריו, שהיו, כפי שהתברר, במקום אחר, ואחר כך כשהתבקש למלא שליחות מחתרתית כלשהי. כשהועברו הוריו לגטו עזר להם להיחלץ משם, ולאחר מכן הצטרף למחתרת היהודית והיה שותף להתקוממות האנטי-נאצית שהתחוללה באפריל-מאי 1943. לאחר כישלון המרד שהה בחלק הפולני של ורשה ופעל תחת פיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן כאיש קשר שדאג לחברי הארגון שניצלו מן הגטו - חלקם שהו ביער, אחרים בדירות מסתור בוורשה. בשלהי המלחמה הצטרף למרד הפולני, ובשלב מסוים יצא ללובלין מטעם הארגון במטרה לחבור אל הממשלה הזמנית הפולנית שפעלה אז בחסות הסובייטים.

בכל פעולותיו התגלה קאז'יק כאדם שניחן באומץ לב נדיר ביותר, כמי שדבק במטרה עד תום, וכבעל תושייה שהודות לה ניצלו חייהם של רבים. בתום המלחמה הצטרף אל אבא קובנר לפעולות נקם נגד הנאצים, היה פעיל בארגון ה"בריחה", ולבסוף עלה ב-1946 לארץ ישראל באוניית המעפילים "בריה", כשהוא רק בן 21.

סיפורו של קאז'יק, שהוא כיום מאחרוני מורדי גטו ורשה החיים בקרבנו, סופר בעבר יותר מפעם אחת. במאי 1944, כשהיה עדיין בוורשה, כתב קאז'יק עדות מפורטת על ההתקוממות בגטו ועל חלקו בהתקוממות. עדות זו, שנכתבה בפולנית, הועברה למלך ניישטט (נוי), איש ההסתדרות ומפא"י, שפירסם אותה בתרגום עברי בספרו "חורבן ומרד של יהודי וארשה: ספר עדויות ואזכרות" (הוועד הפועל של ההסתדרות, 1947) הכותרת שניתנה לעדות היתה - "מיומנו של הלוחם שמחה ראטהייזער (קאז'יק)". ספרו של ניישטט היה אחד מספרי העדות הראשונים על השואה.

אחר כך קאז'יק גזר על עצמו שתיקה. למה? "כי מהר מאוד תפשתי שעל מי שבא משם מסתכלים בחשד", הסביר בשיחותיו גלויות הלב עם יונת סנד. "בערך ככה, את מבינה, ?איך זה שאתה חי? כנראה עשית מעשי-נבלה'" השתיקה, לפחות במישור הציבורי, נמשכה קרוב ל-40 שנים. רק בתחילת שנות ה-80, בעקבות לחצים כבדים מצדו של המתעד הבלתי-נלאה יצחק צוקרמן, הסכים קאז'יק, במאמץ רב, לגולל את סיפורו "בלשוני, בעגת דיבור המקובלת עלי גם בביתי, בעבודתי ובמחיצת חברי. אני מעדיף להישאר קאז'יק גם בכתובים". כך הצהיר הכותב בפתחו של ספר עדות בשם "ובתוכי העבר..." שהופיע ב-1984 במסגרת "סדרת לוחמים", ע"ש יגאל אלון, שיזם בית לוחמי הגיטאות.

באותה עת הוזמן גם על ידי במאי הקולנוע קלוד לנצמן להיות אחד העדים בסרט "שואה", מה שהעניק לו חשיפה ופרסום שחרגו מעבר לגבולות הארץ. סרט דוקומנטרי נוסף, "המורדים האחרונים", של רונן זרצקי ויעל קיפר, מ-2006, העלה אותו שוב לאקרנים, הפעם לצד מי שהוגדרו כ"הלוחמים האחרונים" של מרד גטו ורשה.

הסופרת יונת סנד - הפעם ללא בן-זוגה הספרותי, אלכסנדר סנד, שמת - בחרה לספר מחדש את סיפורו של קאז'יק, ובדרך שונה. בביתו שבירושלים, ההופך אט-אט לחלק מן המרקם של הסיפור, קיימה סנד - שהיא עצמה ניצולת גטו ורשה - שיחות נפש עם ידידה משכבר הימים.

אמונה מתמיד על הטכניקה של "הרומן החדש" (אין זה מקרה כי שמה של נטאלי סארוט מוזכר בעמוד הראשון של הספר) מגוללת סנד את הסיפור ללא רצף עלילתי, כשבצד המסירה המקוטעת של האירועים (שאת חלקם היא מביאה כציטוט מתוך ספר זיכרונותיו של קאז'יק), מנסה הכותבת לעמוד על טיבה של האיש הניצב לפניה, לפענח את משמעותן של המלים הנשמעות מפיו, להבין את פשר הדברים שקרו באמת, ולברר, בין היתר, את פשר אמירתו של ג'יימס ג'ויס, המצוטטת פעם אחר פעם, שאמר כי "ההיסטוריה היא חלום בלהות שאני מנסה להקיץ ממנו".

על סף הסיפור על המרד כותבת סנד: "ואיך נמשיך. אחרי שכל מה שניתן לשבש שובש וכל מה שניתן לעוות עוות וכל מה שניתן להכפיש הוכפש וכל מה שלא ניתן להכחיש הוכחש וכמעט כל מה שנותר אובן באמרי-שגב. איך למסור".

כמו לנצמן לפניה, מבקשת סנד להתלוות אל קאז'יק אל תוככי גטו ורשה ולהיות לצדו באותו רגע בלתי נתפש שבו חזר אל הגטו מן הצד הארי של ורשה דרך תעלות הביוב כדי לנסות ולחלץ את אחרוני הלוחמים, לאחר שכישלון המרד נראה ודאי. את העובדות מצטטת סנד מספרו של קאזי'ק, שבו סיפר כיצד הגיע לגטו דרך תעלות הביוב, ולאחר שסייר בגטו ועבר מבונקר לבונקר ולא פגש שם אדם הבין כי אין עוד איש בגטו, ושהוא, מן הסתם, נשאר היהודי האחרון. וכאן מגיע תורה של סנד לממש את הרגע: "הוא השתרע על ההריסות ושלווה פתאומית ירדה עליו. לבדו היה ובדמדומי הכרה שעל גבול השפיות ראה עצמו אחרון. לא רצה אלא לשכב כך עד שיבואו הללו ושהאקדח שלו יפעל ויהרוג, וזהו, ודי."

הרגע הזה, יותר מכל מה שסיפר קאז'יק בעדותו, שבה גם את דמיונו של לנצמן. "היית לבד?" שאל את העד. וזה השיב, כשעל פניו משתרבב חצי-חיוך של מי שכבר ראה את הכל. "הייתי כל הזמן לבד. לא היה מישהו. לא היתה נפש חיה בכל הגטו. בדרכי בחזרה הרגשתי שלווה גמורה. חשבתי שאני האיש האחרון, היהודי האחרון... וזה הסוף". וזו היתה האמירה שבה בחר הקולנוען הגאוני לחתום את סרטו.

אלא שבניגוד למשתמע מן הסרט היה לרגע הזה המשך. "אבל הוא קם", מספרת סנד, "לא כל כך יודע איך וכעבור כמה זמן, והמשיך למעוד בין ההריסות." בנחישות שאין דומה לה ירד קאז'יק אל תעלות הביוב, איתר בהן את שרידי הלוחמים, העבירם אל הצד הארי של ורשה, ולאור היום, אל מול קהל משתהה של פולנים ואוקראינים, הוציא אותם בקור רוח מוחלט מן התעלות והעלה אותם על משאית שנועדה להעביר אותם למקום מסתור ביער הסמוך לעיר. כשעמדו לזוז צעקה לפתע צביה לובטקין כי נשארו עוד אנשים בתעלה צדדית. קאז'יק סירב לחזור בידיעה שכולם ייהרגו. "המשאית זזה וצביה אמרה: אני רוצה לירות בך. אין בעיה, אמר לה, נגיע ליער, את תירי בי ואני אירה בך וגמרנו את החשבון".

אולם הרגע הזה לא מרפה מקאז'יק, ובשיחותיו עם סנד הוא מבקש להעניק לו צידוק נוסף: "גם לא היתה לה סמכות עלי. סמכות מוסרית, על כולנו, כן, גם לא סמכות מבצעית. היא לא היתה מפקדת שלי".

בין נוסעי המשאית שנשאה את אחרוני הלוחמים היה גם איש הבונד מארק אדלמן, ממפקדי המרד, לימים רופא נודע בעיר לודז' וממנהיגי תנועת "סולידאריות": בדיוק לפני חודש ימים מת אדלמן ונקבר בהלוויה ממלכתית כגיבור לאומי של פולין. אדלמן היה בשעתו מפקד השטח של קאזיק בגטו (באזור ה"מברשתנים") ובתוקף זה היה אולי היחיד שלפקודתו נכון היה להישמע. אולם גם אדלמן, כמו יתר לוחמי הגיטו, לא פצה את פיו: "מארק היה בין השכובים על רצפת הרכב ושתק. לא היה זמן להתעכב על השאלה מדוע. אולי היה פשוט באפיסת כוחות".

אירוע שיא נוסף שמרתק את הכותבת התרחש בשלב מאוחר יותר, לאחר שקאז'יק וכמה מחבריו לארגון - ביניהם יוסף זק, אביה של סנד, ששימש כמורה בגימנסיה של הגטו - חברו אל אנשי ה"ארמיה לודובה" שהתמקמו ברובע העתיק של ורשה, ונערכו למרד הפולני. קאזי'ק הצטווה אז על ידי צוקרמן לחזור אל דירת מסתור של הארגון ברחוב לשנו 18, כדי לחלץ את הארכיון של התנועה, שצוקרמן ייחס לו חשיבות עילאית.

כפי שחזה קאז'יק, זה היה מהלך מוטעה, הגרמנים הגיעו כעבור דקות אל הבית, ולאחר שציוו על דייריו להתפנות - והוא וחבריו שלא נענו כמובן לפקודה - העלו אותו באש. אנשי המחתרת קפצו מן החלונות, תפסו מקום מסתור במרתף סמוך, שבו שהו במשך כמה שבועות, וכשאזלו המזון והמים הציע קאז'יק, כדרכו, ליטול סיכון, לצאת החוצה, לזרוק את הנשק, להתערבב בין הפולנים. זק התנגד, קאז'יק עמד על שלו, התרגיל עבד וכולם ניצלו. "תגידי, כמה מזל יכול להיות לבן אדם בחיים?" שואל קאז'יק את סנד. והכותבת אינה חדלה מלהשתאות לנוכח גילויי האומץ של גיבורה, יכולת התמרון שלו, המוכנות ליטול סיכונים והכושר להטיל מרות גם על אחרים (שבמקרה זה הביאו להצלת חייו של אביה).

סנד לא נמנעת מלהרכין ראש, כאן ובמקומות אחרים, לפני הנעלם הגדול - ה"מזל", המקריות שהיא לעתים שרירותית לחלוטין - כגורם חורץ גורלות בימי השואה. היא עושה כן באמצעות השורות הידועות משירה של ויסלבה שימבורסקה: "ניצלת, כי היית ראשון./ ניצלת, כי היית אחרון./ כי לבדך. כי אנשים./ כי לשמאל. כי לימין./ כי ירד גשם. כי נפל צל./ כי היה יום שמשי...".

אל מסע הזיכרון יוצאת סנד יחד עם קאז'יק כשהיא והוא מסבים בבית המטופח של משפחת רותם בשכונת אבו-טור בירושלים. לעתים הם יורדים לטיול רגלי בטיילת שלמרגלות שכונת ארמון הנציב. מדי פעם בפעם קוטעת סנד את סיפור האימים על ידי תיאורים אידיליים במודגש של הבית הירושלמי ושל החצר עטורת הצמחייה המקיפה אותו, שתצלומיהם משולבים בטקסט בצד התצלומים של מכסה הביוב שברחוב פרוסטה, שדרכו חילץ קאז'יק את לוחמי הגטו, או אלה של בתיו החרבים של גטו ורשה השרוף. "הוא מקשיב, לא מרים את מבטו, היציב תמיד, מעל לעלה של מנגולד שבידו. אלה שתילים חדשים בערוגות-הירק שלו, הוא גאה בצמיחתם.

אבל משהו בפניו אומר שהוא שוב שם, במקום שאין ביכולתו, אולי גם לא ברצונו, לחדול מלחזור אליו, ברחוב פרוסטה. אלא שהפעם הוא לא אומר את שם המקום, כי אם, פתאום: ?לפעמים נדמה לי שזה לא היה, שחלמתי'". ובשיחה אחרת, שגם היא התנהלה "בגינת החצר של הבית היפה בירושלים", על רקע ערוגה של חמניות נוי, משמיע קאז'יק בעיני הכותבת את המשפט התמציתי, המסכם, אולי כמין ציטוט מזיכרונו: "העם שהכרתי איננו ולא יהיה עוד."

אף שעיקר הסיפור מתמקד בשנות המלחמה, יש לסנד עניין גם במה שאירע לקאז'יק בשנים שלאחר המלחמה. אחרי ככלות הכל, כשנגמרה המלחמה היה בתחילת שנות ה-20 של חייו, מאז חלפו יותר מ-60 שנים. רצף אירועים זה מסומן על ידה בנוסח טלגרפי: המפגש עם הוריו ואחותו ששרדו, ההצטרפות לפעולות הנקם, הפעילות במסגרת תנועת הבריחה, העלייה לארץ, השהות במחנה עתלית, תקופת השיקום שאותה עבר בתל אביב בביתה של ציפורה צ'יזיק, מאנשי העלייה השנייה, פעילות בהגנה, מלחמת העצמאות, ולאחר מכן, שוב, תקופת נדודים - מוסקווה, פינלנד, דנמרק שוודיה, ברזיל, אם בשליחות ממשלתית, אם בעסקים.

כמו גיבור סיפורו של אהרן אפלפלד "מסילת ברזל", המעמיד במרכזו דמות של ניצול שואה שאינו מוצא לו מנוח, ושחייו נעים במעין "perpetuum mobile", כך גם קאז'יק: "מאוד אהב לנסוע, לנוע בעולם, אדם חופשי, לא בער לו לחזור" - כותבת סנד. לבסוף גברה הנורמליות: קאז'יק נשא אשה, הוליד בנים, הקים את בית המשפחה, ובמשך 25 שנים היה למנהל מצליח של רשת קו-אופ באזור ירושלים - עד שפרש לגמלאות, כשהוא מתמכר כולו לטיפוח ביתו והגן שסביבו, וכשחייו מתנהלים, כפי שמסבירה סנד, תוך רמיזה אירונית לדבריו של טולסטוי - "כמו במשפחות שחייהן התנהלו על מי מנוחות ולא התערבלו בזרם האימתני של ההיסטוריה." האומנם?

בשירו הנודע "יום הזיכרון והמורדים", שפורסם באפריל 1954, קרא נתן אלתרמן תיגר על פולחן המרד, שתפס, לטעמו, מקום בולט מדי בשיח השואה שהתקבע אז בארץ. "המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית" - קבע המשורר, כשהוא אף מעז לשים את הדברים בפיהם של הלוחמים והמורדים, המבקשים, כביכול, לרדת מן הכן שעליהם הוצבו. דבריו של אלתרמן עוררו התנגדות ציבורית קשה, בעיקר מצד תנועות השמאל הציוניות שנשאו אז ברבים את נס המרד. חלפו שנים, והטעמים השתנו - בראש וראשונה בשל המפנה בתודעה הקולקטיווית שחולל משפט אייכמן, ובצד זה גם בגין אירועים אחרים. החברה הישראלית למדה להכיר ולהבין את השואה על מגוון פניה - האמפתיה כלפי הקורבנות גברה, המנהיגות היהודית זכתה להערכה מחדש, ומושג ההתנגדות, שבעבר זוהה עם התנגדות אקטיווית בלבד, זכה לפירושים נרחבים: טיפוח החינוך, השמירה על מצוות הדת, ההגנה על המשפחה וכו'. ההיסטוריוגרפיה והכתיבה על השואה העמידו מאז סדר יום חדש, כזה שמייצב את המרד בפרופורציות הנכונות, ובהדרגה אף דחק אותו לשוליים. הלוחמים והמורדים, שהיו מושא להערצה בשנות ה-40 וה-50, ואף מעבר לזה, פינו את מקומם לדמויות אחרות שייצגו, מן הסתם, היבטים אחרים של השואה (כגון יעקב אדלשטיין, גיבור ספרה של רות בונדי, "אדלשטיין נגד הזמן").

יונת סנד, בצעד לא כל כך אופנתי, מחזירה בספרה את גיבור גטו ורשה, שמחה רותם (קאזי'ק), אל קדמת הבמה. בפתח הספר, במעין דו-שיח בינה לבין הקורא, מספרת סנד על המצוקה שפקדה אותה מאז מותו של אישה, אלכסנדר סנד, שיחד אתו כתבה סיפורים ורומנים במשך עשרות שנים, ואשר יחד כוננו דגם כמעט לא מצוי של כתיבה בשניים. "שלוש שנים, יום אחרי יום, מנסה להיחלץ מאובדן-השפיות על דרגותיו השונות, מייאוש גמור, שמושכים בקו ספיראלי יורד אל תחתית הבור". ואז מישהו הציע לה לכתוב על קאז'יק כמעין מהלך של תיקון אישי. "בדרכך שלך, אמרו." והיא מפרשת: "היה ברור לי מה פירושו של דבר: דיוק באשר למה שקוראים עובדות, וחירות גמורה באשר לדרך הסיפור". זה לקח זמן, אבל לבסוף התעשתה ולקחה על עצמה את המשימה, כשהיא ממצה את החירות שהוענקה לה עד קצה גבול היכולת. אפשר לראות זאת כבר בעמודים הראשונים: "אתה היית גיבור, אני לא" - מצטטת הכותבת, המודעת היטב לעצמה, את מה שאמרה וחזרה ואמרה לידידה משכבר הימים, שהרי גם היא, כפי שכבר נרמז, היתה שם. אמירה זו, שנאמרה, לדבריה, "בשמינית של חיוך", היא זו שקבעה במידה רבה את הטון, והיא שסייעה לה לסלול את הדרך לכתיבת סיפורו של קאז'יק.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ